איך מספרים על השואה כשאין מילים לתאר אותה?

ב־1962 שאל עיתונאי ה'ניו יורק טיימס' את הסופר והמחזאי היהודי הנודע ארתור מילר, כיצד לדעתו יזכרו את השואה בעוד מאה שנה. מילר ענה: בעוד מאה שנה השואה תהיה אפיזודה בהיסטוריה של עם ישראל. כשאלי ויזל קרא את זה, הוא התחייב לעשות כל שביכולתו כדי שהשואה לא תהיה אפיזודה - והדרך שלו היתה לספר ולעצב את זיכרון השואה".

את הסיפור הזה אני שומע מד"ר יואל רפל, ידידו הקרוב של ויזל ומי שהקים וניהל במשך שמונה שנים את ארכיון אלי ויזל באוניברסיטת בוסטון. לפני שבועיים ראה אור הספר "תהום יסובבני", שערך רפל יחד עם איתמר לוין, אוסף רחב של קטעי הגות וספרות על השואה. רק אל תקראו לזה אנתולוגיה.

"לפני 26 שנה ערכתי ספר בשם 'לקראת מסע'", מתחיל רפל, "קהל היעד היה מדריכי המסע לפולין". במהלך הדרכת המסעות הבין: "את המחקרים אתה קורא לפני שאתה נוסע, אבל כשאתה עומד בבאבי יאר אתה צריך לקרוא את החוויה, את הסיפור של מה שקרה במקום הזה, לא את המחקר".

קטעי הסיפורת והשירה ב"תהום יסובבני" נועדו לרגע החונק שבו המספרים נאלמים, הירוק האירופי נמלא שמות ואותיות עולות באש המחשבות, נזקקות למילים שמעבר לשפה.

העשן הלבן

כשהיה בן 14 קיבל רפל מאביו את "עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי" (וויליאם שירר) יחד עם ציווי לא ללמוד ולעולם לא לדבר פולנית. "מאז אין חודש שאני לא קורא ספר על השואה. אני מרגיש שזו חובתי לזכור". מסלול חייו השתנה כשקרא את "הלילה" של ויזל. "הייתי חייל, וקראתי את הספר פעמיים בשבת אחת. זה נגע לי במידה שלא שיערתי, עד שהחלטתי שאני חייב לפגוש את האיש. ויזל גילה לי כמה חשוב ההיבט האישי בסיפור השואה.

"ויזל חזר ואמר שאין בשום שפה מדוברת, או נכתבת, מילים היכולות לתאר מה שהיתה השואה. כדי לתאר את השואה, אנחנו צריכים שפה חדשה שעדיין לא קיימת", מהרהר רפל. "ולמרות זאת, ויזל כתב את 'הלילה', הספר הידוע והנפוץ ביותר שנכתב על השואה". כשאני תוהה אם יומנה של אנה פרנק אינו ידוע יותר, רפל מדייק: "היומן אינו ספר על השואה. הוא מתאר באופן מרגש חוויה של ילדה בעליית הגג באמסטרדם - אין לך את העדות שלה מהגטו או ממחנה ההשמדה".

"כשפרנקל מספר על ילדה שראתה עץ מתחדש בעלים - היא ראתה בכך רמז מטרים לחיים מתחדשים, אך היא לא זכתה לכך. אמונתה בעתיד היא שהחזיקה אותה בהווה של מחנה ההשמדה"

רפל היה בפולין פעמים לא מעטות, אך ויזל אמר לו, לא פעם ולא פעמיים, כי ״מי שנכנס לאושוויץ, ולו רק לחמש דקות, עבר את השער ויצא אחרי חמש דקות - הוא כבר לא אותו אדם". "בספרו 'הלילה' כתב ויזל כי פחות משעה לאחר שירדו מהרכבת שהביאה אותו ואת משפחתו מסיגט לאושוויץ, כאשר הוא עדיין המתין לסלקציה של מנגלה על הרציף, אמו ואחותו הקטנה כבר עלו בעשן הלבן שעלה מארובת הקרמטוריום״.

שיר על פרפר

"תהום יסובבני" ערוך על פי נושאים המופיעים במהלך המסע בפולין: גטאות, גירושים, מחנות השמדה, התנגדות, הצלה, אמונה וזיכרון השואה. הארגון התמטי, במקביל לערבוב הסוגות הספרותיות, אינו מאפשר לקורא לשקוע בנוחות הסיפור הרציף ומסרב לתת לו לשכוח.

זלקוביץ כותב פרוזה שקטה על קום־הבוקר בגטו לודז': "כאשר יהודי קם בבוקר - הוא רץ... הוא יביט עליך בעיניים תמהות: מה משמע, לאן אני רץ? אני רץ לעמוד". כמה דפים לידו הירש אלבוס כותב שיר על תפוח אדמה: "הוֹי, תַּפּוּחַ אֲדָמָה, חֲלוֹם חַיַּי... / וְלִשְׁבֹּר רְעָבִי, רְעָבִי!" פאול צלאן בונה לשון סוריאליסטית לקינה בלתי אפשרית: "חָלָב שָׁחֹר שֶׁל שַׁחַר אֲנַחְנוּ שׁוֹתִים עִם עֶרֶב / שׁוֹתִים וְשׁוֹתִים". וק.צטניק יוצא מהשפה לגמרי: "הרכבת נכנסת אל הפלנטה החדשה... מוחש היה כי כאן שוררים חוקים אחרים, אטמוספרה אחרת".

המפגש הזה יוצר דיאלוג דילוגים בין טקסטים, שלא שיערו כי ימצאו את עצמם זה לצד זה בקבר אחים רדוד. זלמן גרדובסקי, שקבר את כתביו באדמת אושוויץ ותיאר: "אתה כבר לא רואה גופה, רק אולם של אש תופת, שמחזיק בתוכו משהו" - מונח לצד "שואה שלנו" של אמיר גוטפרוינד, שנולד שלושה עשורים לאחר המלחמה. הקרבה בינם יוצרת סיפור חדש.

"בחרנו לכלול את הספרות שנכתבה בישראל משום שזה חלק מהשואה. השואה לא נגמרה כשהשערים של אושוויץ נפתחו. הבריחה, ההתמודדות, הטראומה הבין־דורית - הכל חלק מהשואה". רפל מוסיף: "אם אתה חושב מה האירועים הגדולים ביותר בהיסטוריה של עם ישראל, ברור לחלוטין שהם מתן תורה, חורבן הבית והשואה". כשאני תוהה על חלוקת הזמן הזו, רפל מבהיר כי "ויזל חילק את ההיסטוריה באופן השונה מהמקובל: מבריאת העולם ועד מתן תורה, ממתן תורה ועד השואה, מהשואה ועד ימינו והלאה". זו גם הסיבה שהספר אינו נעצר ב־1945, וזו גם הסיבה שהוא כולל בתוכו התייחסות לשואת יהדות לוב וצפון אפריקה - זיכרון שנוסעים ומורים רבים אינם יודעים כיצד לאחוז בו.

"אכן יש בספר קצוות, ולא כל אחד חייב לקרוא את שניהם. אחד יקרא את ק.צטניק ואחד את שלנגל. אחד יקרא סוצקובר ואחד אלתרמן. אני לא חושב שיש שוליים ומרכז בשואה. כל מה שנוגע בזה הוא שואה, אבל לא כל מה שנוגע בשואה יכול לדבר אל כולם".

בסוף הקריאה נותרתי עם תמיהה: מה קורה כששואה של עם נקראת דרך סיפורים אישיים - האם אין סכנה שהאסון הנורא ביותר יצטמצם לסיפור של אדם אחד? רפל לא חושש: "כשוויקטור פרנקל מספר על ילדה שראתה מחלונה עץ מתחדש בעלים - היא ראתה בכך רמז מטרים לחיים מתחדשים. אך היא לא זכתה לכך. אמונתה בעתיד היא שהחזיקה אותה בהווה של מחנה ההשמדה. הפרט אינו מכווץ את האסון. הוא הדרך היחידה שמאפשרת לנו באמת לעמוד מולו ולהביט".

כך ניתן לקרוא את שירו הלא מוכר דיו של פאבל פרידמן. פרידמן היה בן 21 כשכתב בגטו טרזין שיר על פרפר שראה פעם אחת, ומאז לא ראה יותר. "זֶה הָיָה אַחֲרוֹן, אַחֲרוֹן הָאַחֲרוֹנִים... / כִּי פַּרְפָּרִים אֵינָם חַיִּים בַּגֶּטוֹ". פרידמן נרצח באושוויץ שנה לאחר מכן, והוא רק בן 22. המבט שלו על הפרפר הנעדר הוא המבט האנושי הנוכח של הספר. לא מבט של קורבן או עד, מבט של אדם צעיר עם הידיעה שכל החיים אינם לפניו, ועדיין יודע מה הוא מפסיד.

"תהום יסובבני" מזמין את קוראיו לעמוד על שפת התהום שבין החוויה לזיכרון - אך גם מושיט יד לצאת ממנה אל הציווי של אבא קובנר, שכתב מגטו וילנה אלינו, אנשי ההווה: "אתה שלא יכולת להושיע אותנו, הטה נא אוזן ולב לעדותנו, היא שארית חיים".