סבתא בת 98 בורחת מהבית - וזה מה שקורה אחר כך

סבתא לאה כבר בת 98, לשונה חריפה כתמיד והיא עדיין מלאה בתאוות חיים, אך היא אינה יכולה עוד לטפל בעצמה לבד. הבעיה היא שהיא אינה מוכנה בשום אופן לעבור לדיור מוגן, וגם לא לאפשר לנכדיה להכניס לביתה מטפלת. הנכדים אובדי עצות, ולכל אחד מהם בעיות משלו. תמרה היא האחות הבוגרת והאחראית, שגם לקחה על עצמה את תפקיד המטפלת העיקרית. בדיוק כשהיא עומדת לעשות סוף־סוף משהו עבור עצמה ולנסוע לריטריט כתיבה בחו"ל, המתח סביב הטיפול בסבתא לאה מגיע לשיאו.

עידן, האח הבכור, עסוק בעבודה עד מעל לראש ומשתמש בה כדי להדוף כל משימה שקשורה בסבתא. נתי, האח הצעיר, אמנם כבר מבוגר, אבל חסר אחריות או מסוגלות מכדי להיות לעזר.

השלושה מחליטים להכניס מטפלת פיליפינית בשם קריסטין לביתה של סבתא לאה, אבל סבתא לא מתכוונת לקפוא על שמריה: כעת, משנגזלו ממנה עצמאותה ויכולתה להחליט החלטות לגבי עצמה, היא מתמרדת ומחליטה לברוח מהבית. היא אורזת תיק, שבו מגוון חפצים לא נחוצים שפג תוקפם, ויוצאת החוצה אל העולם. מכאן מתחיל מסע משעשע שבמוקדו תעלומת הימצאו של מטמון נשכח - גילוי הזהב שאביה החביא לפני שחלה במחלה שפגעה בזיכרונו. במהלך המסע תיחשף היסטוריה משפחתית עתיקה, והיחסים בין בני המשפחה ישתנו לנצח.

"סבתא בורחת מהבית" נוגע במגוון נושאים שבמהותם הם מכמירי לב. האחד, הניצב במרכז הספר, הוא אובדן העצמאות של קשישה שהיתה אישה חזקה ובעלת מסוגלות גבוהה לאורך כל חייה. אל מול אובדן זה עולה שאלת הטיפול, מי יעניק אותו, ובאיזה מחיר. מן העבר השני ניצבת קריסטין, המטפלת הזרה, המייצגת את הסוגיות המורכבות שעימן מתמודדים עובדים אלו: הגעגועים לילדים שנשארו מאחור, התלות המוחלטת שלהם במעסיקים ומעמדם הלא יציב בארץ.

כל אלו, כאמור, הם מציאויות חיים קשות, אבל הספר לא מבקש לחפור בהן עד דלא ידע. "סבתא בורחת מהבית" הוא ספר קליל ואסקפיסטי, והרוח השורה עליו היא של דרמה קומית. כך, הספר לא נרתע מלעסוק בנושאים קשים, אבל מצליח לעשות זאת בקלילות ובהומור, תוך כדי שהוא שומר על הרגישות האנושית שלו. יש בעיסוק הזה משהו שמצליח לעניין ולגעת, בדיוק בזכות הדרך שבה הספר מאזן יחד קלילות ומעט עומק, מבלי לדרוש מהקורא יותר מדי ומבלי להסתפק בפחות מדי. לכל זה תורם גם סגנון הכתיבה של מאירה ברנע־גולדברג - סגנון ישיר מאוד וחף מרומנטיזציה. היא לא מתעכבת על תיאורים שאינם מקדמים את הסיפור, והקלילות של הספר נובעת במידה רבה מסגנון זה, שאינו מאפשר לקורא לשקוע בכבדות של הנושא, אלא מושך אותו קדימה בקצב מהיר.

יוצא מן הכלל הוא חלק פחות מוצלח, שבו ברנע־גולדברג מבקשת לשלב ביקורת על תרבות המשפיעניות. זאת דרך דמותה של הדר, אשתו של הבן הבכור, משפיענית רשת מצליחה, ותיאור האופן שבו היא מנצלת את משפחתה לצורך עבודה זו. הביצוע של הרעיון נותר במידה רבה על פני השטח - הדר ובנותיה, המייצגות את התופעה, אינן דמויות מפותחות מספיק כדי שהביקורת תנשוך, ותיאורן נשען על סטריאוטיפים מוכרים וצפויים מדי במקום על אותה התבוננות אנושית שמעניקה לשאר הנושאים את אמינותם.

כך או כך, בחלקו הראשון "סבתא בורחת מהבית" עוד נותר מחובר לקרקע. חלקו השני, שבו סבתא לאה, המטפלת קריסטין והנכד הצעיר והכושל נתי יוצאים במסע חיפוש אחר האוצר המשפחתי, מזכיר יותר סיפור הרפתקאות דמיוני, שלא לומר אגדה למבוגרים, מאשר פרוזה הנאמנה לכובד המציאות שממנה צמחה. בדרך אל הסוף הטוב, כמקובל באגדות שכאלו, יגלו גיבורינו שחוטאים דינם לחזור בתשובה, לבעיה של כל אחד ואחת יימצא פתרון, והכל יבוא על מקומו בשלום כפי שלעיתים רחוקות, אם בכלל, קורה בחיים האמיתיים, במהירות וללא שמץ של אמינות.

כשלעצמו, אין בכך רע, מה גם שאסקפיזם הוא צו השעה, אך כדאי שהקורא יגיע אל הספר עם ציפיות מכוונות היטב. מי שמחפש רומן ריאליסטי העוסק בזקנה ובמשפחה יהיה כנראה מופתע; מי שמוכן להרפות מן הכובד, ייתכן שימצא בספר, פרט לבידור קל, גם דרך לעצור ולשהות עם נושאים שביום־יום קשה לגעת בהם מבלי להיחרך.