כמו המציאות הישראלית, גם שוק הספרים המקומי סובב בשנים האחרונות סביב אירועי 7 באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל: "חטוף" של אלי שרעבי הפך לרב־המכר המהיר ביותר בתולדות המדינה, ועשרות ספרי עיון סוקרים היבטים שונים של היום הנורא ההוא ושל המלחמה שבאה בעקבותיו.
בזירת הפרוזה התגובה מושהית ומורכבת יותר, ומדובר בעניין טבעי: נדרש זמן כדי לעבד טראומה לאומית ולהפוך אותה לספרות. יצירות רבות שיצאו בשנתיים וחצי האחרונות נושאות בקרבן את הטראומה בצורות שונות או מרמזות אליה, וכמובן ספרים שמתרחשים בהווה מתייחסים למלחמה, אבל עלילות שמתרחשות ב־7 באוקטובר עצמו הן עדיין נדירות למדי.
זה חלק ממה שהופך את "יום השישי", ספר הביכורים של העיתונאי והמבקר אריאל שנבל, לייחודי. כאן אנחנו לא עומדים מול מטאפורות או רמיזות אלא מול הדבר עצמו, ועוד עם עלילה שכוללת מיסטיקה יהודית ומסע בזמן. במוקד הספר עומדת אישה צעירה שבעלה נהרג בקרבות בצפון הרצועה בנובמבר 2023. היא משתמשת בקמע משפחתי עתיק כדי לחזור אחורה בזמן ולנסות למנוע את טבח 7 באוקטובר, וממילא גם את המלחמה שאחריו שבה נפל בעלה.
כמעט מחצית הספר עוסקת בניסיון הזה: הגיבורה מסוגלת לחזור רק לערב שמחת תורה, ויש לה פחות מיום לנסות להעיר את גורמי המדינה השונים לאסון המתקרב. זה אולי החלק החזק ביותר בספר: תחושת המרוץ נגד הזמן; הדיסוננס בין יום השישי השלו בדרום הארץ לבין הידיעה (של הגיבורה ושלנו) על מה שעתיד לקרות בעוד שעות ספורות; ובעיקר ההבנה כמה מעט נדרש כדי למנוע את האסון. אמנם לכולם יש סיבות טובות לא להאמין לגיבורה שמספרת שבאה מהעתיד, ועדיין תחושת התסכול משותפת לקוראים ולדמות הראשית.
אבל מהר מאוד מתברר שלמשחק עם ציר הזמן יש השלכות. שבעולם שבו טבח 7 באוקטובר לא התרחש, התוכנית האיראנית להשמדת ישראל קרמה עור וגידים והביאה לאסון גדול בהרבה כמה שנים מאוחר יותר. עכשיו הגיבורה צריכה למצוא דרך לתקן את הנזק שגרמה.
גם בחלק הזה יש לא מעט שעובד. התיאורים של קריסת ישראל בשנת 2028, שמסופרים מנקודת המבט המצומצמת של קבוצת ניצולים שמנסה להגיע למקום מבטחים, הם אמנם לא מאוד מקוריים, אבל בהחלט אפקטיביים. אין כאן כמעט תיאורי זוועות מפורשים, אבל הזוועות חיות עדיין בזיכרונם של הקוראים ולא נדרש הרבה כדי לעורר את השדים האלה מרבצם, מה שהופך את החלק הזה למטלטל, לפרקים קשה לקריאה.
לפעמים יש תחושה שהספר לא סגור עד הסוף על סוג הסיפור שהוא רוצה לספר. ביחס לעובדה שבמוקד עומדת השאלה אם טבח 7 באוקטובר יימנע ואם מדינת ישראל תשרוד - כמות מפתיעה של זמן מוקדשת ללבטים הרומנטיים של הגיבורה ולהווי הדתי־בורגני שלה. אבל בסך הכל, עבור מי שלא נרתע מפרוזה שעוסקת בפצעים חשופים, יש כאן סיפור מעניין ומסופר היטב.
ועדיין, נדמה שהטריות של האירועים היא בעוכריו של הספר. לא חסרים סיפורים שבהם, לדוגמה, הגיבור נוסע לעבר כדי להרוג את היטלר התינוק, או למנוע את ההתנקשות בג'ון קנדי, וחוזר כדי לגלות שיצר עולם גרוע בהרבה מזה שניסה למנוע. אלה ניסויים מחשבתיים מעניינים בהיסטוריה אלטרנטיבית. אבל לערוך ניסוי מחשבתי כזה במציאות שבה השכול טרי והפצעים עודם מדממים, זה סיפור שונה מאוד.
צריך לומר כי שנבל ממש לא מדבר על "תקופה של נס". הכאב של 7 באוקטובר נוכח מאוד בסיפור, בין היתר דרך הבחירה בפרספקטיבה של אישה שאיבדה את היקר לה מכל במלחמה. ועם זאת, התרחיש ההיפותטי שהוא מצייר ובו מתקפה עם מיליוני הרוגים, מוביל באופן כמעט בלתי נמנע לטריוויאליזציה של האסון האמיתי, על 2,000 ההרוגים שבו. יתר על כן, עניין צירי הזמן החלופיים משמש תחבולה רטורית שהופכת את 7 באוקטובר ממחדל קטסטרופלי של כל מערכות המדינה לעניין בלתי נמנע, בגדר, "אם זה לא היה קורה עכשיו, זה היה קורה בצורה גרועה יותר כמה שנים מאוחר יותר".
בעוד התסריט האפוקליפטי שמציג "יום השישי" הוא בהחלט לא מופרך, בסופו של דבר מדובר בתרחיש דמיוני. הוא מחייב מצב עניינים מאוד ספציפי כדי לעבוד, כמו גם פסיביות ישראלית מוחלטת ומחדל מודיעיני חמור פי עשרה מזה שאפשר את הטבח הממשי בשמחת תורה. אם חלק ממטרת הספר היא להציע נחמה על 7 באוקטובר, מדובר בנחמה מפוקפקת למדי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו