איך יכול להיות שגם במלחמה מול הטרור נותרה ישראל לבדה?

ברנאר־אנרי לוי נחת בישראל ב־8 באוקטובר 2023. הוא הגיע לשדרות. היתה שם עדיין גופה של מחבל נוחבה מכוסה בברזנט כחול. כפות הרגליים שלו הציצו מתחת. הפילוסוף הצרפתי־יהודי המוכר, שסיקר מלחמות בכל העולם וביקר בלא מעט שדות קרב, מצא את עצמו ללא מילים. את כל מה שלא הצליח לומר הוא כתב בספרו המרתק "ישראל לבדה", שיצא בצרפת במארס 2024 ותרגומו העברי ראה אור לפני כמה חודשים בהוצאת פרדס.

לוי סבור ש־7 באוקטובר קרה לנו כי לא הצלחנו לראות את מה שהיה מונח מול עינינו. לתפיסתו, מבצעי הטבח העירו לתחייה היסטוריה שסותרת את אדני המחשבה המערבית. לפי מחשבה זו, הרוע הוא אלמנט שולי והשאיפה של האנושות המודרנית היא דווקא לכיוון של שלום ושגשוג אזרחי. כדי להתמודד עם הרוע, בעיקר מאז מלחמות העולם, אימצו הדמוקרטיות המערביות עמדה המבוססת על מבנים של ידע וציפיות מוקדמות, ולא על מה שהעיניים רואות. כך נולדו המומחים למיניהם, שמנתחים את העולם לפי דוקטרינות ואידיאולוגיות ולרוב מתעלמים מהמציאות כפי שהיא. וגם אנחנו הפכנו עיוורים לרוע, רואים ולא מאמינים, ולכן נחלנו כישלון מוחלט אל מול "הבלתי נתפס של הברבריות", כפי שלוי כותב בספרו.

שנתיים וחצי אחרי הטבח נדמה שהאימה שככה מעט. המוח האנושי עדיין לא מצליח להכיל את הזוועות שנעשו בילדים שלנו, בנשים, בגברים, במבוגרים - אז אנחנו מדחיקים. הספר מחזיר אותנו ליום הזה, לפרטים שהפכו אותו לחסר אנושיות באופן עמוק. הקריאה מטלטלת. הופכת את הקרביים.

אבל היו מי שעבדו בלהשכיח את 7 באוקטובר. הביטוי הכי זכור לכך היה תלישת תמונות החטופים מכל מקום שבו נתלו כבר בימים הראשונים אחרי הטבח. משפחות החטופים לא מצאו אוזן קשבת במוסדות הסיוע כמו הצלב האדום, וארגוני הנשים התמהמהו בגינוי האונס האכזרי וההמוני. מנגנוני ההכחשה החלו לפעול מייד. לדברי לוי, היה זה חסר תקדים. בזמן שסרטוני הזוועות שפרסמו הטרוריסטים של חמאס בטיקטוק עוד לא הגיעו לשיאי הצפייה, ההכחשה כבר היתה בעיצומה.

במקום סולידריות, האירוע המחריד יצר משב אדיר ומפלצתי של אנטישמיות שלא נראה כמותו מאז מלחמת העולם השנייה. הרסן הותר. כשישראל נכנסה קרקעית לעזה, אף ניתן הכשר מוסדי לפגוע ביהודים. משטרת ניו יורק, למשל, העלימה עין כשפעילים פרו־פלסטינים הסתירו את פניהם בכאפייה ותקפו בתי כנסת, בתי ספר יהודיים וחנויות של יהודים. את הכל הצדיק ההקשר.

אנטוניו גוטרש, מזכ"ל האו"ם, אוניברסיטאות המחקר היוקרתיות באמריקה, פובליציסטים בעיתונים הנקראים ביותר בעולם - כולם תבעו שמתקפת חמאס ב־7 באוקטובר תיבחן בהקשר של "הכיבוש הישראלי". לתפיסתם, גם אם האירוע יצא מכלל שליטה, ישראל היא עדיין מדינה קולוניאליסטית של לבנים פריבילגים, שעושקת את הילידים הפלסטינים, וחמאס הם לוחמי החופש שמשחררים אותם. זוהי גם העמדה הבסיסית של המפגינים למען "שחרור פלסטין" תחת הסיסמה "מהנהר ועד הים". אלא שההקשר לא יכול להסביר את מעשי האונס החריגים באכזריותם, את כריתת האיברים, את רצח התינוקות בידיים חשופות, את ההתעללות בגופות. שום כיבוש לא יסביר את זה.

ישראל יצאה למלחמה בעזה כשהלגיטימציה שלה בשפל. לוי מתאר כיצד כבר ביום הראשון ללחימה התחילו באולפנים, בישראל כמו במערב, לדבר על הפסקת אש, על היום שאחרי, על הסכמים, על אסטרטגיית יציאה ועל עתיד מדומיין שמגיע לפלסטינים, בעוד אלה עדיין משולהבים מחדוות הרצח והחטיפה. בתקשורת הישראלית מיהרו ליישר קו עם התקשורת המערבית ולמסגר את 7 באוקטובר כרגע שצריך לשים אותו בצד. עיתונאים ופרשנים עשו הכל כדי להבדיל את עצמם מהעם הרעב לנקמה (אגב, לוי מציין בפירוש בספרו שהוא כמעט לא שמע קריאות לנקמה) - עד כדי כך שהם שכחו מה קרה. הרבה יותר מדי מהר.

את הבדידות הזו של ישראל, לבדה מול דעת הקהל העולמית, ולבדה במלחמת הקיום שלה מול הטרור הרצחני והאנטישמיות, יוצא לוי לבדוק במסע היסטורי, תיאולוגי, פילוסופי, שממנו עולה זעקת "אני מאשים" נגד ההסתיידות המוסרית של המערב והמסורת ההומניסטית.

מחיה המוסר

כמעט לא קיימים קולות כמו זה של לוי. מי שהיה תלמידם של ז'אק דרידה ולואי אלתוסר, נולד באלג'יריה לדינה סיבוני ולאנדרה לוי, חי עם משפחתו במרוקו ולאחר מכן בצרפת - הפך לאחד הכותבים הפופולריים ביותר בתקשורת הצרפתית. אל מול הסחף הפוסט־קולוניאלי והאנטי־ציוני באקדמיה במערב ובשמאל הגלובלי, לוי ניצב כמעט בודד, נוקט בגאווה עמדה ציונית פרו־ישראלית. גם בתחילת שנות ה־70, כשנמנה עם הפילוסופים החדשים שביקרו את המרקסיזם והניאו־מרקסיזם על הפרקטיקות האלימות שהולידו, עמד עם קבוצה קטנה שמורכבת ברובה מיהודים מול עמדות מונוליתיות של מיליה ביקורתי, שבפועל היה חסר ביקורתיות.

לוי מתעקש על חשיבותו של מוסר אוניברסלי, בניגוד ללופ הפוסט־קולוניאלי האינסופי של חלוקת העולם ל"מדכאים" ול"מדוכאים". הוא מסרב להיות מנותק מאקטואליה וממשיך להאמין שיש טוב ורע בעולם, שלעיתים לא ניתן להסביר אותם באופן תיאורטי. זה גם מה שהוביל אותו כבר בשנות ה־90 להיות אחד האינטלקטואלים הבודדים שהשמיעו קול ברור נגד רצח העם בבוסניה, וזה גם מה שהנחה אותו להשמיע קול חזק מול כל מחפשי ההקשר לרוע שהתפרץ כלפי יהודים ב־7 באוקטובר ואחריו.

אפשר להתווכח עם לוי, מובן שאפשר לבקר את כתיבתו, אבל הממסד האינטלקטואלי מעדיף שלא להתמודד עם הטיעונים המבוססים שלו אלא להטיל דופי בדמותו. לכן הוא הציג את עמדתו של לוי כבלתי לגיטימית. לוי עצמו תויג כליברל ציוני שמצדיק אי־שוויון בפועל ומדיניות כוחנית, תוך התעלמות מהסבל הפלסטיני. אמרו עליו גם שהוא מייצג מודל של אינטלקטואל מיושן, משום שהעולם התקדם לניתוח ולפרשנות נרטיבית ויחסית, ואילו הוא נותר מאחור. כך הפכו הביקורות לספר לזירת עימות בין עמדות קוטביות, המותאמות לתפיסות העולם של המבקרים: או שישראל היא דמוקרטיה תחת מתקפה, או שהיא כוח קולוניאליסטי דכאני. בדיוק כמו התגובות לטבח עצמו.

האם אפשר לסמוך על נאמנות הימין הרדיקלי במערב ליהודים ולישראל, בהתחשב בשורשיו האנטישמיים או הפשיסטיים? לוי סבור ש‏אסור לנו לשכוח שחוסנו של העם היהודי נובע מהתנגדותו לשנאת האחר, לגזענות וללאומנות. אלא שבינתיים, בין שנאהב זאת ובין שלא, השמאל הליברלי מתמיד בהתכחשות לישראל, ומנהיגי הימין הם היחידים שלא מפנים לנו עורף

ואכן, לוי נוקט עמדה שאינה פופולרית בחוגי השמאל ותופס את הציונות דווקא כאנטי־אימפריאליזם. הוא טוען כי היהודים הם ילידי המקום משום שמאז ומעולם היתה נוכחות יהודית בארץ ישראל. אפילו אחרי כמה טיהורים אתניים שהתרחשו באזור בעת העתיקה, למשל בתקופה הרומית, נותרו כאן יהודים שלא משו ממקומם. הוא מציין את הקריאות הבלתי פוסקות לטיהור אתני של יהודים שנשמעו מכל עבר, ורואה את הקמתה של מדינת ישראל (כמו גם ה"נכבה" הפלסטינית) כתוצר של מלחמת שחרור מול חמישה צבאות ערביים.

אחת הטענות המעניינות בספר מתייחסת לשורשי הנאציזם הערבי שהתבסס במדינות ערב כמו עיראק, מצרים וסוריה, עוד לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה. מעבר לקשריו הידועים של המופתי של ירושלים חאג' אמין אל־חוסייני עם היטלר, לוי טוען כי התנועה האסלאמית נוסדה ברוח הנאציזם והקימה לא מעט תנועות נוער ששילבו אנטי־מערביות עם הערצה להיטלר. עותקים בערבית של "מיין קאמפף" הופצו במצרים עוד בשנות ה־30 - הרבה לפני שחיילי צה"ל, שנכנסו לעזה כמאה שנים לאחר מכן, נחרדו לגלות שהם מצויים כמעט בכל בית שני.

כעיתונאי שסיקר קונפליקטים מדממים באזורים שונים בעולם כמו רואנדה וקוסובו, לוי מעיד שהיתה התעלמות נפשעת ממקרים ממשיים של ניסיונות לרצח עם. אבל במקרה של ישראל, על אף ההיצמדות לדין הבינלאומי, היא הואשמה מהר מאוד ברצח עם. דרום אפריקה לקחה על עצמה את היוזמה להעניק לעולם את הסיפוק מכך שיהודים הם כבר לא הקורבן. עכשיו הם הפושעים. הרוצחים.

הברית הירוקה־אדומה

מאז הוציא לוי את הספר בצרפתית התרחשו אירועים גיאו־פוליטיים משמעותיים באזור, כמו נפילתו של משטר אסד וציד המיעוטים על ידי המשטר החדש. בעוד המערב הוסיף לשתוק לנוכח הניסיונות לרצח העם הדרוזי והכורדי, וקיבל את הג'יהאדיסט התורן אחמד א־שרע בזרועות פתוחות, ישראל היתה זאת שסיפקה הגנה למיעוטים שנלחמו על חייהם מול אכזריות ברברית. גם מול אלה החריש השמאל הגלובלי.

האירועים הללו רק מחזקים את הטענה של לוי שלא מדובר במלחמת תרבויות של המערב מול המזרח; המלחמה היא של מיעוטים וקבוצות שספגו ועדיין סופגים אלימות ודיכוי אל מול תרבות רודנית של טרור. היום יותר מתמיד אפשר לראות היטב את פריעת סדר הבריתות שהכרנו והיווצרותן של בריתות חדשות (גם אם זמניות) בין מזרח למערב.

ברית חדשה־ישנה שנרקמה במערב עם עליית תרבות הווק (הנעורות) היא בין הפרוגרסיבים או השמאל הרדיקלי לבין האסלאם הרדיקלי. אלה ניצבים בחזית אחת מול הליברלים והאסלאם המתון. כבר היינו עדים לאיחוד כוחות מעין זה באיראן שלפני המהפכה האסלאמית, והוא זה שהוביל לעליית שלטון האייתוללות. במאבק האזרחי הנוכחי באיראן, לעומת זאת, אירופה מדירה את רגליה ומותירה את ארה"ב וישראל לבדן.

בכל מה שנוגע לישראל, לוי מציין שהבריתות האפשריות שלה יוצרות דילמה משמעותית. האם אפשר לסמוך על הנאמנות של הימין הרדיקלי במערב ליהודים ולישראל, בהתחשב בשורשיו האנטישמיים או הפשיסטיים? לדבריו, אסור לנו לשכוח שחוסנו של העם היהודי לאורך השנים נובע מהסירוב לכל מה שמזכיר בוז לזר, שנאת האחר, גזענות ולאומנות. אלא שבינתיים, בין שאנחנו אוהבים את זה ובין שלא, השמאל הליברלי מתמיד בהתכחשות לישראל ומנהיגי הימין הם היחידים שלא מפנים לנו עורף.

מנגנוני ההכחשה החלו לפעול מייד. לדברי לוי, היה זה חסר תקדים. עוד לפני שסרטוני הזוועות שפרסמו מחבלי חמאס הגיעו לשיאי הצפייה, ההכחשה היתה בעיצומה. במקום סולידריות, האירוע המחריד יצר משב אדיר ומפלצתי של אנטישמיות שלא נראה מאז מלחמת העולם השנייה. כשישראל נכנסה קרקעית לעזה, אף ניתן הכשר מוסדי לפגוע ביהודים

אבל לוי (כמו יהודים רבים במערב) לא נרתע רק מברית עם מנהיגי ימין בעולם. הוא מבטא גם חשש כן מחיבור עם הימין בתוך ישראל. זה לא מפליא, משום שההזדהות של יהודי המערב עם השמאל היא ארוכת שנים וטבעית כל כך, עד שמחשבה על ברית עם הימין כלל לא עולה על הדעת.

ועם זאת, בעוד בנוגע למעמדה של ישראל בעולם עמדתו של לוי הפוכה מזו של האליטות הגלובליות - בעניינים הפנימיים של ישראל הוא דווקא מיישר קו עם האליטות. נראה שהדאגה שהוא מביע מפני שינוי ערכי בתוך המדינה בעקבות הרפורמה המשפטית, מציבה אותו בעמדה דומה לזו של השמאל הקפלניסטי־רל"ביסטי.

זוהי תפיסה מוגבלת, שרואה את היחסים בין הימין לשמאל בישראל כיחסים של שמרנים גזענים מול ליברלים פתוחי מחשבה. בפועל, הימין הישראלי, שהוא אכן הרבה יותר אמוני ודתי, פעמים רבות מגלם בתוכו פלורליזם יהודי עמוק, זה המסורתי שמקבל כל יהודי אבל במקביל שומר על הייחודיות ועל ההיבדלות שלו. במובן הזה, המסורתיות הרכה שמאפיינת חלקים גדולים בימין הישראלי קרובה הרבה יותר לתפיסות היסוד ההומניסטיות של לוי מכפי שהיא מצטיירת, באופן מעוות, בתקשורת ובתרבות הליברליות.

"לא קיימת שום ברית שבגינה כדאי ליהודים לוותר על החובה להיות יוצאי דופן", הוא כותב. אבל עד כמה לוי ועמיתיו באמת מוכנים לוותר על הזהות האוניברסלית שלהם כאזרחי העולם? ומהצד השני, האם מי מהם מוכן לוותר על קיומה של מדינה יהודית?