אסף ונמר הם חברים קרובים במיוחד. כפי שקורה לעיתים קרובות בין ילדים לצעצועים שלהם, הם ישנים ביחד, מעירים את אמא ביחד, אוכלים ארוחת בוקר ביחד וגם, כמובן, הולכים לגן ביחד. כפי שמסביר אסף - נמר לא מעדיף להישאר בבית ולנוח, כי "נמר לא רוצה להיות לבד, אמא".
הקשר האמיץ הזה בין הילד לצעצוע מתואר ברגישות רבה בספרה החדש של רונית רוקאס "איפה הנמר שלי?", המלווה באיורים מקסימים במיוחד של ג'ני מייליכוב.
מתוך הסיפור והציורים עולה אינטימיות גדולה: השניים ישנים יחד כש"זנב מכורבל בכף יד", ובהמשך נמר "כרך את הזנב סביבו ולא עזב". אך התלות הזו, העשויה להעיד על איזשהו עולם בועתי של הילד שאולי נוצר מתוך בדידות, חוסר ביטחון או קושי בקרבה לילדים אחרים, אינה נעדרת הומור ושמחה. זו באה לידי ביטוי ברור בשאגה המשותפת שבה אסף ונמר מעירים את אמא בבוקר, בהתפנקות הנמרית בארוחת הבוקר ובביקורת המשועשעת של הילד על התלבושת שנמר בוחר לצאת בה אל הגן.
התלות בין אסף לנמר שלו מודגשת יותר בהמשך הסיפור, ורוקאס מטפלת בה בעדינות יפה. הגננת מציעה להשאיר את הנמר (שהיא מכנה "הבובה") במגירה, אבל אסף מתעקש ויוצא לשחק עם חברים ביחד איתו. בתמונות ברור שה"חברים" הללו הם צעצועי פרווה אחרים - שועל וחד קרן שעוזרים זה לזה להרים מכונית שנפלה, בעוד שאר הילדים משחקים זה עם זה בפינה אחרת.
בשעת המפגש, שבה מתכנסים כל הילדים בגן לפעילות משותפת בהנחיית הגננת, אין לאסף ברירה אלא להשאיר את נמר לבדו ("אנחנו עסוקים", הוא מוחה, והגננת, שמתעקשת "כולנו משתתפים במפגש", לא כוללת ב"כולנו" הזה את נמר, כמובן). ולכן, כשכל הילדים שרים ביחד בשמחה, הוא מוטרד ומודאג.
הדאגה מתגלה עד מהרה כמוצדקת. אסף ממהר בחזרה אל החברים שלו - שהם, כאמור, צעצועי פרווה - אבל לא מוצא שם את נמר. סערת הרגשות העצומה שחש הילד מבוטאת בתמציתיות, אבל בעוצמה מעוררת הזדהות: "אילו יכול, אסף היה שואג - שאגה גדולה, עצומה, ארררר".
נמר הרי אינו סתם חפץ, כפי שאמא והגננת המבוגרות טועות לחשוב. הילד רואה בו חבר של ממש, וככזה, הוא מייחס לו רגשות, רצונות, חרדות ואת היכולת להתגעגע. וברגע הדרמטי הזה בסיפור, מתברר שהחיבור העמוק הזה בין אסף לנמר גם לא חוצץ בינו לבין המציאות בגן. אסף אינו כל כך שונה משאר ילדי הגן, המפגינים כלפיו אמפתיה עמוקה ונרתמים לסייע בחיפושים אחר נמר. הילדים האחרים הם גם שותפים טבעיים בעולם הדמיון שלו: נמר אולי נסע לאפריקה, הם מציעים, ואולי הוא מסתתר מתחת לשולחן כי נדמה לו שזו מאורה. "אל תדאג", אומרת דפנה, "הוא בטח מתחבא כי רצה לשחק מחבואים".
סיפורי צעצועים ההולכים לאיבוד הם מרחב מצוין לבחון בו פחדים עמוקים של ילדים, באמצעות הרחקה המאפשרת להשליך את התחושות הקשות באמת (נטישה, אובדן מרחב בטוח, אי־התמצאות) על הבובה. כאן נקודת המבט נותרת זו של הילד.
החיפוש ביחד אחר נמר יוצר קרבה וחיבור מרגש מאוד בין אסף לילדים האחרים בגן. אלה מפגינים יצירתיות גדולה בניסיונות לגלות להיכן נעלם נמר ולפתות אותו לשוב. חלקם משתמשים בידע המוצק שלהם על העולם ("אל תדאג... כשהוא יהיה רעב הוא יבוא"), ואחרים נרתמים למשחק הדמיוני ("נמר קטן, נמר של אסף, איפה אתה?"), משום שגם בעולם הפנימי שלהם יש לצעצועים ולבובות עולם רגשי. הסוף טוב, כמובן, אבל גם מפתיע, והאיורים, שגם הם עדינים להפליא, מדגישים את המרכזיות של הדמיון והמשחקיות בבניית העולם הרגשי של ילדים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו