מבחינתה של נורית זרחי, אין נושא שהוא גדול, מפחיד או כואב מכדי שאפשר יהיה לכתוב עליו לילדים. כך נולדו יצירות מופת שלה כמו "אם אמא שלי לא יכולה לאהוב אותי - מי בעולם כולו יצליח בזה?", או "אם את לא יכולה לדבר יפה, תשתקי!", ספרי ילדים שעוסקים בדחייה מצד הורה חסר יכולות רגשיות, חרם בבית הספר, אלימות רגשית, בדידות ותחושת כישלון וערך עצמי, בלי לפוגג את הקושי ובלי לספק משפטי הרגעה מזויפים. ב"אף פעם", הקומיקס החדש שלה ושל המאיירת בתיה קולטון, זרחי "מטפלת" בנושא הקשה מכל - המוות, והעובדה שהוא בלתי נמנע ובאותה מידה ממש בלתי נתפס.
זרחי יודעת דבר או שניים על מוות. היא התייתמה מאביה כשהיתה בת 5, ובראיונות רבים היא חוזרת ואומרת שמדובר בפצע שלא מחלימים ממנו, גם אם הוא משמש מקור ליצירה רבה. ב"אף פעם" היא עוסקת במוות העתידי והצפוי של סבתא זקנה מאוד, ובהתקוממות הטבעית הפשוטה שנכדתה חשה על כך.
הסבתא והנכדה, המוצגות בקומיקס כפילה בעלת חדק שמוט השרועה בכורסתה ומולה ארנבת נמרצת זקורת אוזניים הממהרת לצאת ולעשות מעשה בעולם, קשורות מאוד זו לזו, ולכן האפשרות שייאלצו להיפרד - פשוט משום שזו דרכו של עולם - היא מבחינתן בלתי נסבלת. אך בעוד הסבתא מדחיקה ("אבל בסוף תצטרכי למות?" "כן, אבל זה יקרה עוד הרבה מאוד זמן") ומנסה לנחם, הנכדה מסרבת להשלים ויוצאת לחפש את מי שאחראי למחדל, בתקווה לשכנע אותו שיוותר לסבתא שלה.
זרחי יודעת גם דבר או שניים על ילדים, ועל כך שהנושאים הגדולים האלה, שגם המבוגרים מתקשים להתמודד איתם, מעסיקים אותם ומחייבים תשובות. הגיבורה שלה, אלי, לא שוקעת ברחמים עצמיים, אלא נוקטת יוזמה. בניגוד למסורת הלב הנשי השבור בספרות, אלי לא מתמוטטת וגם לא מחכה להצלה; לא מגיבור־על, ואפילו לא מאמא או מסבתא המתווכות עבורה את העולם.
אלי יוצאת מן הבית, והתחנה הראשונה שבה היא מחפשת תשובות היא דוכן המודיעין בקניון - כמה עכשווי, כמה מצחיק וכמה נבון. התחנה הבאה של אלי היא בית המרקחת "חיים ארוכים". שם, כמובן, יודעים מהו המוות, וגם מי אחראי עליו ועד כמה מסוכן לנסות למצוא אותו; כל כך מסוכן, שאסור אפילו לומר את שמו בקול רם. "ייתכן שהוא אי־שם בראש הרחידלון", אומר לה הרוקח, והנימה המאיימת כמובן לא מרתיעה את אלי, המסורה כולה למשימה.
לאחראי על המוות זרחי קראה "מר מורטימר" - שם הגזור, כמובן, מן המילה "mort", שמשמעה בשפות הלטיניות "מוות", אבל אי אפשר להתעלם מהדהודים רבים שלו בתולדות התרבות שלנו, החל מהעכבר מורטימר, אויבו בנפש של מיקי מאוס; דרך מורט, יד ימינו של מלאך המוות וגיבור סדרת הספרים באותו השם מאת טרי פראצ'ט; ועד ד"ר מורטימר, הרופא הכפרי מדבון, חברם של בני משפחת בסקרוויל בסיפור שרלוק הולמס הנודע.
אצל זרחי וקולטון, מר מורטימר חי בראשו של הר שהדרך אליו מצריכה, כמובן, מסע של התגברות ונחישות מול שפע אתגרים. הוא מזכיר בצורתו ובאישיותו את הזחל מ"אליס בארץ הפלאות", שעונה תשובות סתומות וההיגיון שלו מהופך ומפתיע ("הו, הו, רגע של נחת, יש לי פה אורחת, בואי חבובה, אני אוהב קרבה"), ולא לגמרי ברור אם שלוות הנפש שלו לא ניזונה מן החומר שהוא מעשן. כן, גם למורטימר שלהן יש מין מקטרת בפה.
המפגש של אלי עם מר מורטימר אינו הרגע הלואיס־קרולי היחיד בקומיקס הצבעוני, המרהיב והמצחיק להפליא הזה. זרחי וקולטון מצליחות לבטא בפשטות ובהומור רב את הקושי הרגשי העצום שמזמן המוות המתקרב, בלי למחוק את הכאב, הצער והפחד ממנו. "אף פעם" הוא ספר נטול נימה חינוכית, שלא בורח להסברים על חיוניות המוות במעגל החיים. הסבתא, שבצעד לגמרי מהפכני מצטרפת להרפתקה של נכדתה, לא נוזפת בה ולא מתעלמת מקשייה הרגשיים, ומציעה פתרון מעשי מאוד - פתרון זרחי אופייני ומצוין: "'אָז מָה נַעֲשֶׂה? אֵיךְ נִזָּהֵר מִמֶּנּוּ?', 'נִחְיֶה וְנֹאהַב בְּכָל הַכּוֹחַ, זֹאת הַזְּהִירוּת הֲכִי טוֹבָה'. 'אַתְּ בְּטוּחָה?', 'אֲנִי חַיָּה כְּבָר הַרְבֵּה שָׁנִים. בָּדַקְתִּי אֶת זֶה'".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו