מסע בעקבות גלגוליו של משה

נדמה שבכל דור ודור קם איזה יוצר, שבוחר לספר את סיפור יציאת מצרים ולהוסיף לה את הזווית שלו. ביהדות ההלניסטית, למשל, סיפור יציאת מצרים היה לא רק מורשת תרבותית אלא גם סלע מחלוקת אקטואלי, וזה נכון במיוחד עבור הקהילה היהודית באלכסנדריה שבמצרים. אלכסנדריה של העת העתיקה היתה אחד המרכזים התרבותיים החשובים בעולם, וחייתה בה קהילה יהודית משגשגת, עשירה ומשכילה, שנמצאה במתיחות מתמדת עם התושבים היוונים והמצרים של העיר. בתוך הקלחת הזאת הסיפור העתיק על עימות בין יהודים למצרים הפך רלוונטי מתמיד.

במאה השלישית לפני הספירה כוהן פגאני והיסטוריון מצרי בשם מנתו חיבר גרסה אלטרנטיבית לסיפור יציאת מצרים. בגרסה של מנתו, שהתיימרה לחשוף את "הסיפור האמיתי" מאחורי המרד, משה היה השם שניתן בדיעבד לכוהן מצרי בשם אוסרף, שהנהיג מרד נגד אחד הפרעונים. אלה שהלכו בעקבות אוסרף היו קהל של מצורעים, טמאים ועבדים, ולאחר כישלון המרד הם גורשו על ידי פרעה ממצרים העשירה לארץ כנען הנידחת, בהיפוך מלא של הסיפור היהודי.

מחזה קדמוני

היהודים לא נשארו חייבים, כמובן, והציגו הפרכות שונות לגרסה של מנתו. למעשה, המקור היחידי שממנו אנחנו יודעים בכלל על מנתו ועל סיפור יציאת מצרים שלו הוא "נגד אפיון", חיבור של ההיסטוריון היהודי יוספוס פלביוס, בן המאה הראשונה לספירה, שבו הוא נדרש (שוב) להפרכת הגרסה הזו להשתלשלות האירועים. הדים לוויכוח היהודי־מצרי על יציאת מצרים מצאו את דרכם גם לתלמוד: במסכת סנהדרין מופיע סיפור שלפיו, אחרי כיבוש ארץ ישראל על ידי אלכסנדר מוקדון, באו המצרים לתבוע מהיהודים פיצוי על כלי הכסף והזהב שהיהודים גנבו מהם כשיצאו ממצרים. היהודים השיבו שאם בתביעות משפטיות עסקינן, המצרים צריכים להתחיל בתשלום שכרם של 600 אלף עבדים יהודים לאורך יותר מ־200 שנה, מה שהוביל את המצרים לוותר על התביעה.

הפוריטנים, שעזבו את אנגליה עבור המושבות בעולם החדש, ראו את עצמם כבני ישראל, שיוצאים מרדיפה דתית ומשעבוד תחת פרעה (מלך אנגליה) לעבר הארץ המובטחת (אמריקה)

אבל לא היה מדובר רק בוויכוח, אלא גם בניסיון של יהודים להתאים את סיפור יציאת מצרים להקשר תרבותי משתנה. כך, במאה השנייה לפני הספירה, מחזאי יהודי בשם יחזקאל הטרגיקן חיבר מחזה בן חמש מערכות ששמו "יציאת מצרים". המחזה, שלמרבה הצער רובו לא הגיע לידינו, סיפר את סיפור יציאת מצרים ביוונית, ובהתאם למסורת התיאטרלית של יוון העתיקה כולל דמות של בת קול אלוהית, שהשחקן שלה נשאר מאחורי הקלעים כדי להימנע מלהציג דמות פיזית של האל היהודי.

גם יוספוס שהוזכר קודם, בספרו "קדמוניות היהודים", סיפר את סיפור יציאת מצרים עם כמה שינויים, שנועדו להתאים אותו לקהל שבעבורו כתב. אולי מתוך הנחה שרועה צאן לא יעשה רושם גדול על הרומים, משה של יוספוס שימש, לפני שהנהיג את בני ישראל - גנרל בצבא מצרים, שהושיע אותם מפלישה אתיופית למצרים והצליח במלחמתו עד כדי כך שכמעט כבש את אתיופיה כולה. לבסוף הוא גם נישא לנסיכה אתיופית כדי לבצר את ניצחונו, אך לאחר מכן נאלץ לברוח למדין בגלל קנאתו של פרעה, מין שילוב בין משה המקראי לבין יוליוס קיסר או סקיפיו אפריקנוס. הדמות הזאת של משה המצביא, אגב, מופיעה גם בסרט ההוליוודי "עשרת הדיברות" מ־1956, שגם הוא מספר את סיפור יציאת מצרים.

לאורך השנים פירשו הוגים דתיים שונים את יציאת מצרים כמשל או כאלגוריה. עבור פילון, הפילוסוף היהודי־הלניסטי בן המאה הראשונה לספירה, גם הוא תושב אלכסנדריה, יציאת מצרים מסמלת את המסע הרוחני של האדם משלטון הגוף והתשוקות (מצרים) אל השכל החופשי מכבלי הבשר (כנען). הכיוון האלגורי בלט במיוחד בפרשנות הנוצרית לסיפור יציאת מצרים. כמו הרבה אלמנטים אחרים בתנ"ך, אבות הכנסייה תיארו את יציאת מצרים כהקדמה או כרמז לסיפורו של ישו. כך, מכת בכורות הפכה סמל לצליבתו של ישו, בנו הבכור של האל, שבזכותה יצאה האנושות כולה מעבדות לחירות; בני ישראל העוברים בים הם סמל לטבילה; המן במדבר הוא לחם הקודש; וארץ כנען היא מלכות האלוהים או העולם הבא.

עם זאת, לאורך הדורות היו גם רבנים יהודים שהציעו פירוש אלגורי או סמלי. המהר"ל מפראג, בספרו "גבורות השם", עיצב את סיפור יציאת מצרים סביב מטאפורה של היריון ולידה. השעבוד תואר אצל המהר"ל כתהליך של זיכוך ועיצוב זהותו של עם ישראל, בדומה לעובר שמתעצב במעי אמו; הוא פירש את השם "מצרים" מלשון מֵצר, בדומה למצרי הרחם, ואת היציאה של עם ישראל ממצרים כלידה ממש.

עבר דיסניזציה

בעת החדשה הדגש הפוליטי היה הרבה יותר משמעותי. הפוריטנים, שעזבו את אנגליה עבור המושבות בעולם החדש, ראו את עצמם כבני ישראל, שיוצאים מרדיפה דתית ומשעבוד תחת פרעה (מלך אנגליה) לעבר הארץ המובטחת (אמריקה), וזיהו את תושביה הילידיים של יבשת אמריקה עם עממי כנען. בנג'מין פרנקלין אפילו רצה שעל החותם הרשמי של ארה"ב תופיע תמונה של משה חוצה את ים סוף, עם הכיתוב: "התמרדות נגד רודנים היא ציות לאל".

אבל בעוד בעיני עצמם המתיישבים באמריקה היו בני ישראל היוצאים ממצרים, היו מי שראו אותם דווקא בתור הפרעונים, במיוחד מיליוני העבדים האפריקנים שהובאו ל"עולם החדש" הזה. חלק מהעבדים הללו, שהוטבלו לנצרות באמריקה ונחשפו לסיפורי התנ"ך, מצאו את עצמם מזדהים עם העבדים העברים שדרשו את חירותם.

השיר "Go Down, Moses", שמפורסם בעיקר בשורה החוזרת "Let my people go", הציג את דרום ארה"ב כמצרים, את פרעה כבעל עבדים, ואת החופש המיוחל, בארצות הצפון או בקנדה שמעבר לגבול, כארץ כנען.

סיפור יציאת מצרים נשאר רלוונטי בקהילה השחורה באמריקה עוד שנים רבות קדימה. הארייט טאבמן, פעילה שחורה נגד עבדות שערכה 13 מסעות שבהם שחררה יותר מ־70 עבדים, זכתה לכינוי "משה". בשנת 1939 פרסמה האנתרופולוגית והסופרת זורה ניל הרסטון את הספר "Moses, Man of the Mountain", ששילב בין סיפור יציאת מצרים לבין הפולקלור, הסיפור וחוויות החיים של עבדים בארה"ב. בגרסה מעט מוקצנת של אותה נטייה, הזמר בוב מארלי קרא לבני תנועת הרסטפארי לעזוב את אמריקה לטובת ציון, הארץ המובטחת השוכנת באפריקה.

גם התנועה הציונית שאבה כמובן השראה מסיפור יציאת מצרים, ורבים מהוגיה ראו בעלייה ובהקמת הארץ שחזור של יציאת מצרים. ב"מדינת היהודים" השווה בנימין זאב הרצל בין היציאה מאירופה ליציאת מצרים, אבל הדגיש שהפעם העזיבה לא תיעשה ב"בריחה חפוזה" אלא ביציאה מסודרת בחסות המעצמות. ברומן "אלטנוילנד" תיאר הרצל סצנה של ליל הסדר בחיפה, שבה ההגדה נקראת כסיפור של ניצחון התבונה והעבודה העברית.

במאמר בשם "משה", שפורסם ב־1904, תיאר אחד העם את משה כסמל של חתירה לצדק וכמסמן של התעוררות הרוח הלאומית; הוא הוסיף וקבע שפחות חשוב אם משה ויציאת מצרים אכן התקיימו במציאות, וכי המוקד הוא הערכים שהם מקדמים. דוד בן־גוריון, לעומת זאת, חלק נחרצות על הדברים הללו. הוא קבע כי "משה אינו יצור דמיוני", אלא "איש חי, רב־פעלים, מחונן בשאר־רוח", וכינה אותו "האיש הגדול ביותר שקם לישראל בכל הדורות".

כמובן, רשימה כזו לא תהיה שלמה בלי להזכיר את אחד העיבודים העכשוויים המשפיעים ביותר של סיפור יציאת מצרים, הלוא הוא הסרט "נסיך מצרים". קצת כמו יחזקאל הטרגיקן ויוספוס, גם אולפני דיסני מזגו את התוכן של סיפור יציאת מצרים לכלי חדש: הכניסו שירים, הרפתקאות ילדות ודרמה משפחתית בין משה לפרעה, ובעיקר הפכו את משה לנסיך דיסני שמתלבט בדבר גורלו וייעודו, מעין בן דמותו האנושי של סימבה מ"מלך האריות".

כמו שמורים לנו התנ"ך וההגדה, סיפור יציאת מצרים ממשיך להיות מסופר ולהיכתב בכל דור ודור; הוא לובש ופושט צורה, אבל בכל תקופה הוא נשאר סיפור גדול על חירות ועל צדק, סיפור שאנשים קוראים בו כמצפן כדי לברר את דרכם וללכת בכוחו אל הארץ המובטחת שלהם, תהיה אשר תהיה.