"בלימוד יש משהו מרוחק. כשכותבים סיפור אתה נמצא בתוך הדברים"

לפני כמה חודשים, ביציאה מניחום אבלים, ניגש אל ליאור אנגלמן אדם לא מוכר. "שמע", הוא אמר לו, "אתה מוכרח לעזור לי. הבנתי ששמך הוא ליאור אנגלמן, והתערבתי עם אשתי אם אתה הרב ליאור אנגלמן או הסופר ליאור אנגלמן. אני טענתי שאתה הרב, היא אמרה הסופר. מי צודק?" לפני שאנגלמן הספיק להשיב, המשיך האיש: "האמת, בהתחלה חשבנו שאולי זה בכלל אותו אדם, אז ליתר ביטחון שאלתי את הצ'ט. הוא אמר שלעיתים קרובות מתבלבלים בין השניים, אולם מדובר בשני אנשים שונים, שאין ביניהם קשר".

אז מי צדק? אתה הרב או הסופר?

"תראה, אני מלמד תורה, אז יש אנשים שקוראים לי 'הרב', ואני גם כותב סיפורים, אז יש כאלה שקוראים לי 'סופר', אבל האמת היא שכנראה אני גם וגם. או בעצם, יכול להיות שאין בין שני הטייטלים האלה כזאת סתירה: אותו אדם שיושב בבית המדרש, ולומד תורה ומלמד תורה, הוא אדם שחווה את העולם ורואה את המציאות בצורה מסוימת. ואת אותה ראיית עולם, אותה חוויה, הוא מנסה להעביר גם בסיפורים".

"מסורתי במובן הדתי הוא מנוי בהקפאה. אני חבר של הרעיון הדתי, אבל אני לא לוקח את זה לקצה. אני חושב שיש בקשה של הנוער: אנחנו רוצים זהות ושייכות, אבל לא במלחמה ובלי לחדד חרבות"

כשאני שואל מה בכל זאת ההבדל בין לכתוב סיפור ולהעביר שיעור, אנגלמן שוקע במחשבות. "כשאני מעביר שיעור", הוא אומר לבסוף, "זה מגיע ממקום מאוד שכלתני. ממקום שמתבונן על הדברים מבחוץ, מנסה להבין אותם בהיגיון ולהסביר אותם, באופן לוגי ומסודר. כשאני כותב סיפור זה מגיע ממקום אחר. לפעמים אני פשוט חווה את המציאות בצורת סיפור, עם דמויות ועלילה, ולפעמים אני מרגיש צורך לכתוב את החוויה הזאת. אפשר להגיד שזה כמו ההבדל בין לדבר על משהו, לבין להיות בתוך משהו. בלימוד יש משהו מרוחק. אתה מתבונן על הדברים.

"כשכותבים סיפור, וגם כשקוראים סיפור, אתה נמצא בתוך הדברים. אתה נמצא בתוך הדמויות, ומתאר את ההתרחשויות דרך העיניים שלהן. בסיפור יש משהו שהוא לא רק נמצא בשכל, אלא תופס את כל החושים, ואת הרגש, ואת הדמיון. אז כן, שני הדברים באים ממני, אבל הם לא מגיעים מאותה אונה במוח".

פרץ של כתיבה

ברוח הימים הללו אנחנו נפגשים בזום. ברקע התרעות על נפילות צפויות של טילים. אצל אנגלמן בסלון בלגן. ילדיו וחתנו מגויסים, הבית מלא בבני משפחה ומדי פעם אחד מהם חולף על פני המסך. הבת הקטנה אומרת שאסור להזכיר אותה בראיון, ואנגלמן עצמו מתייעץ עם אשתו לגבי התשובה הנכונה. בתוך כל המהומה הזאת אני מנסה לחזור לנושא שבו פתחנו. המתח, אם ישנו כזה, בין הרב לבין הסופר.

בתור רב אתה בעיקר עוסק בחינוך. בתור סופר אתה גם רוצה לחנך? בסיפורים שלך אתה מנסה להעביר לקוראים איזשהו מסר?

"כשאני כותב סיפור, אני לא חושב על שום מסר שאני רוצה להעביר. אני נותן לסיפור להוביל אותי. אני נכנס לאיזושהי חוויה, לאיזשהו מסע, ולא תמיד אני יודע לאן הסיפור יתפתח ומה תהיה התחנה הסופית. זה עוד הבדל משמעותי בין סיפור לבין שיעור תורני. בשיעור אתה יוצא מתוך רעיון, אתה יודע לאן אתה רוצה להגיע. בסיפור זה לא ככה. יחד עם זה, בסופו של דבר אני אדם עם עולם ערכים ועם עולם נפשי מסוים. זה רק טבעי שהעולם הזה יבוא לידי ביטוי בסיפורים שלי. האם אני חושב שבכתיבה שלי אני בא להוריד לבני האדם את האמת הגדולה והמוחלטת? בהחלט לא. אבל בכל זאת, יש לי איזו אמת, האמת שלי, ואותה אני משתדל להעביר בכתיבה. כמובן, האמת הזאת היא פועל יוצא של מי שאני, של בית המדרש שבו אני לומד, וגם של המסלול שעברתי בחיים".

המסלול שעבר אנגלמן, בן 53, נשוי ואב לחמישה, הוא במבט ראשון המסלול הציוני־דתי הקלאסי: הוא נולד וגדל בכפר סבא, שם הוא מתגורר עד היום, למד בישיבה תיכונית כפר הרא"ה, ואחר כך בישיבת ההסדר בקריית שמונה. על הדרך שירת בשריון, התחתן בגיל צעיר והוסמך לרבנות ולדיינות. מאז הוא מלמד במסגרות שונות, כותב טור קבוע בעיתון "בשבע" ועומד בראש בית מדרש קהילתי כפר סבא, שבמסגרתו לומדים צעירים ומבוגרים מרקעים שונים.

עם זאת, לצד המסלול התורני־ציוני־דתי הסטנדרטי, הקריירה של אנגלמן נעה גם במסלול אחר, פחות סטנדרטי. "זה התחיל במהלך לימודי הדיינות", הוא מספר. "פתאום הרגשתי איזה פרץ של כתיבה. הרגשתי שאני פשוט חייב לכתוב, ולכתוב סיפורים דווקא".

משם הוא התגלגל לשלוח סיפור לתחרות הסיפור הקצר של העיתון "מקור ראשון", וזכה בה. "אחר כך המשכתי לכתוב", הוא אומר. "הבנתי שיש לי איזו מתנה שאני לא יכול להתעלם ממנה. וכל פעם שקרה לי משהו בחיים, שהרגשתי משהו, שעברה עלי איזו חוויה, אז הרגשתי שאני צריך לבטא את מה שעובר עלי בצורה של סיפור".
ב־2010 פרסם אנגלמן את "שקופים", קובץ של סיפורים קצרים, העוסקים ברובם באנשים "שקופים", המצויים בשולי החברה. אנגלמן מספר כי מאז ומעולם חש משיכה דווקא אל הטיפוסים האלה. האנשים קשי־היום, הפחות מתוחכמים, שאולי אין להם משנה סדורה, אבל יש להם לב חם ואולי גם איזו פתיחות אחרת.

"יש באנשים הללו, שהם מצד אחד פשוטים מאד, אבל מצד שני בהחלט לא טיפשים, משהו שנראה לי יותר טבעי", הוא אומר. "משהו שהוא משוחרר מכל הטוטאליות האידיאולוגית הזאת שלעתים קרובות כל כך משתלטת על החיים שלנו. הרבה פעמים דווקא במקומות הפחות אידיאולוגיים יש גמישות רעיונית לצד איזו חמימות, שרחוקה מהקור השכלתני שלפעמים כולנו שבויים בו. אני מאד אוהב את החמימות הזאת. אני חושב שיש הרבה מה ללמוד ממנה".

"חטפנו כאפה, וצריך לתת לכאפה הזו זמן להדהד. מי שהמשיכו לדבר באותו זעם קדוש של היום שלפני - כאילו כל זה לא נגע בהם. הרי היתה הסכמה אחרי 7 באוקטובר שהכל היה בגלל ה'קונספציה'. אבל איזו קונספציה? 'שלהם'"

הרומן הראשון של אנגלמן שיצא בשנת 2014, "לא מפסיקים אהבה באמצע", כבר עסק בצורה מפורשת בדואליות שקיימת בעולמו.

במרכז הספר מצויה דמותו של רב ואיש חינוך נערץ, המסתיר מכל הסובבים אותו - ובהם בני משפחתו, רבותיו ותלמידיו – סוד אפל: אובססיה בלתי נשלטת לחדור לחייהם של אנשים זרים, לקרוא את המכתבים האישיים שלהם ולהתחקות אחר מעשיהם.

כאשר אני שואל אותו אם יש יסודות אוטוביוגרפיים בדמות הזו, של הרב והמחנך שמסתיר מאחורי החזות המושלמת שלו סודות אפלים, אנגלמן מחייך. "כל החיים שלי, בטח החיים שלי כרב וכמחנך, כרוכים בפער בלתי נסבל: פער בין איך שהייתי רוצה להיות לבין איך שאני בפועל, פער בין איך שאחרים תופסים אותי לבין איך שאני רואה את עצמי. הפערים האלה הם לא משהו שהוא זר לי, כמו שאני מניח שהוא לא זר להרבה אנשים. בספר הזה בחרתי להתמקד בפערים הללו, לשים אותם בפרונט".

משפחת פשע

בלי לעשות רעש, בלי מועמדויות לפרסים נחשבים או מסעות יח"צ אינסופיים, אנגלמן הפך לאחר הסופרים המצליחים ביותר בישראל בשנים האחרונות. ספריו נמכרים בעשרות אלפי עותקים, ויש לו קהילת קוראים שהולכת אחריו ספר אחר ספר.

אבל אם בעבר הוא נחשב סופר של המגזר הדתי־לאומי, והיה ממבשרי הגל החדש של הספרות המגזרית, שהיום היא הבון־טון ונחשבת ספרות המיינסטרים - ב"סולם גנבים", ספרו הקודם שראה אור לפני כשנתיים, הוא כבר הפך לשם מוכר בכל בית חובב ספרות.

"סולם גנבים" הוא סיפור על בן למשפחת פשע שמנסה להשתחרר מן הלפיתה החונקת של משפחתו ולמצוא את מקומו בצד המואר־יותר של החיים.
במבט ראשון, העולם שבו הוא מתרחש, עולם של משפחות פשע, של פרוטקשן ושל חיסולים - רחוק מאד מעולמו של הרב אנגלמן, המחנך הדתי־לאומי מכפר סבא. עם זאת, כאשר מגרדים את הציפוי החיצוני הפלילי, אפשר למצוא גם כאן את העיסוק באותן תמות שמעסיקות אותו בכל ספריו: תיקון, צמיחה אישית, דתיות מסורתית וחשיבותה של המשפחה. גם כאשר הוא כותב על עבריינים אלימים, אנגלמן נמנע מלצייר אותם בצבעים קודרים מדי. הפושעים שלו אולי אינם אנשים שכדאי להסתבך איתם, אבל אין בהם ממש רוע. לא קשה לדמיין שאילו נסיבות החיים היו מובילות אותם לכיוון אחר, היו מוצאים בקלות את מקומם בצד המואר.

"אני מאמין שבבסיסם רוב האנשים טובים", אנגלמן מסביר. "כשעשיתי את התחקיר לקראת הספר התוודעתי אל הצד הקשה והעצוב של עולם הפשע, אבל גם אל הצד האנושי שלו. הרבה מהגיבורים שלי מונעים על ידי יצרים מאוד אפלים: על ידי אגו, ותחרותיות, ותאוות בצע. במובן הזה הם לא זרים לצדדים האפלים של החיים. אבל מאחורי זה יש הרבה פעמים משהו מאוד שבור, ומאוד אנושי".

הרגשת שהספר הולך להצליח כמו שהצליח, למכור עשרות אלפי עותקים ובין השאר גם לככב פעמיים במצעד רבי המכר השנתי של ישראל היום?

"ממש לא ראיתי את זה קורה בסדר גודל הזה. גם שני הספרים שקדמו לו הצליחו מאוד, אבל בנוגע ל'סולם גנבים', היתה אצלי שאלה גדולה לגביו, גם כי הוא כאילו לא המקום הבסיסי שאני כותב ממנו, וגם התזמון שבו הוא יצא. הוא יצא כחצי שנה אחרי 7 באוקטובר ובאתי אליו עם הציפיות הכי נמוכות שיש. חשבתי שהכי טוב שהוא יוכל לעשות זה לתת אוויר לנשימה לכמה אנשים, וזה שהוא התפוצץ הפתיע אותי".

יש איזו תחושה שהספר הזה הוציא אותך מפוזיציית הסופר המגזרי אל הציבור הרחב.

"הספר הזה פרץ כל מיני גבולות, גם את החילוניים, וגם את גבולות החברה הישראלית בכלל. אני מקבל, למשל, המון תגובות מעבריינים ומעבריינים־לשעבר, מאנשים שעוסקים בשיקום של נוער בסיכון, והרבה נערים בסיכון בעצמם.
"הגעתי למפגש בתיכון שעושה בגרות על 'סולם גנבים', באולם גדול של שמיניסטים ושביעיסטים. בסוף ההרצאה, בשלב השאלות, הרים את היד נער שנראה שונה מאוד מרוב מי שהיו שם, ושאל אותי למה לאיזושהי דמות בספר אין שם פרטי אלא רק שם משפחה, אם זה בגלל שהוא לא מחובר לעצמו, או שהוא רצה להנציח את המשפחה שלו, שהוא לא כל כך מחובר אליה. הייתי המום מהעומק של השאלה ולא הייתה לי תשובה בשבילו.

"יש תפיסה כזאת שלפיה רק אם אתה כותב על ייאוש, ועל סבל, ועל כמה הכל נורא, רק אז אתה אמן אמיתי. רק אז היצירה שלך היא יצירה אותנטית, בעלת משמעות. אבל אני לא מקבל את התפיסה הזאת"

"כשהלכתי לאוטו הוא רדף אחרי ואמר לי 'תקשיב, אני יהודה טייב, הגיבור של הספר. אבא שלי עבריין, האחים שלי עבריינים ואני כל הזמן על התפר. אמא שלי אמרה לי לך תלמד בבית ספר, שיהיה לנו ילד מלומד אחד בבית, והאמת - לא בא לי על התיכון ובא לי על מה שהאחים שלי עושים. ואז המחנך נתן לי את 'סולם גנבים', קראתי אותו שלוש פעמים וקיבלתי החלטה שאני נשאר'".

"נפשי בשאלתי"

גם בספרו החדש "צומת מסובים", שיצא לאחרונה (כנרת זמורה דביר), הוא ממשיך לעסוק בנושאים שהעסיקו אותו בספריו הקודמים, אם כי באופן קצת אחר. "צומת מסובים" מורכב מ־26 סיפורים קצרים, המסודרים על פי לוח השנה העברי. סיפורים על חזן העולה לפני התיבה ביום כיפור, על ערבה שאין לה טעם ואין לה ריח בחג הסוכות, ועל בחורה שארוסה נפל במלחמה ביום הזיכרון לחללי צה"ל.

כמעט כל הסיפורים ב"צומת מסובים" מתרחשים בצורה כזו או אחרת בתוך העולם הדתי, או לכל הפחות בזה המסורתי. גיבורי הסיפורים, גם אם אינם ממש אנשים דתיים, הם תמיד אנשים מאמינים. הם מדברים את השפה הדתית וחוגגים את חגי ישראל. תכונה נוספת המשותפת לכל הסיפורים, זו האופטימיות שעולה מהם.

כמעט כל הקונפליקטים מסתיימים באיזושהי התרה, כמעט כל הגיבורים מצליחים למצוא סוג כזה או אחר של גאולה, והקורא כמעט תמיד מסיים את הסיפור עם חיוך על פניו. אנגלמן לא מכחיש את הרצון שלו לספק לדמויותיו, כמו גם לקוראיו, סוף טוב.

"כל החיים שלי, בטח החיים שלי כרב וכמחנך, כרוכים בפער בלתי נסבל: פער בין איך שהייתי רוצה להיות לבין איך שאני בפועל, פער בין איך שאחרים תופסים אותי לבין איך שאני רואה את עצמי. הפערים האלה הם לא משהו שהוא זר לי"

"אני לא חושב שלכל סיטואציה יש פתרון, אבל אני מאמין שמי שנאבק על תיקון, בסוף ימצא את התיקון שלו", הוא אומר. "אז נכון, הסיפורים שלי אופטימיים. אבל זה בגלל שאני בנאדם אופטימי, והסיפורים שאני כותב משקפים את מי שאני, ואת איך שאני רואה את העולם. יש תפיסה כזאת שלפיה רק אם אתה כותב על ייאוש, ועל סבל, ועל כמה הכל נורא, רק אז אתה אמן אמיתי. רק אז היצירה שלך היא יצירה אותנטית, או בעלת משמעות. אבל אני לא מקבל את התפיסה הזאת. אתה מכיר את השיר שכתב אהוד מנור וביצע חנן יובל, 'אחרת לא הייתי שר'? אז יש שם שורה: 'הם אומרים לי אל תשיר/ את אש האהבות/ שיר רק מה שבנפשנו/ את האכזבות'. כביכול רק ליצירה שעוסקת באכזבה יש ערך. ומה התשובה שלו בשיר? 'אני מאמין בשמי התכלת/ אחרת לא הייתי שר'. אז כן, אני מאמין בתיקון, ובצמיחה, ובטוב. אחרת לא הייתי כותב.

"אתה שואל אם לכל סיפור חייב להיות סוף טוב? אז בוא אני אספר לך סיפור. אמא שלי נפטרה לפני כמה שנים, בגיל 69, מסרטן. והסרטן תפס אותה כשהיא היתה בתקופה הכי טובה בחייה, ותוך זמן קצר היא חלתה ומתה, וכשהיא מתה היא היתה שלושים ומשהו ק"ג. אז אפשר לספר את הסיפור שלה כטרגדיה. אבל היא התעקשה שהסיפור שלה הוא סיפור שמח. ולפני מותה היא אפילו עשתה מעין מסיבת פרידה לכל המשפחה על המרפסת אצלה בבית, והיא אמרה לכולנו שהיו לה חיים יפים, והיא עשתה הרבה, והקימה משפחה לתפארת, ועכשיו כשהקדוש־ברוך־הוא החליט להביא עליה סרטן, אז היא מודה לו על כל הטוב, ומקבלת גם את הלא־טוב. אז האם לסיפור הזה יש סוף טוב? בסופו של דבר זה תלוי בנו. תלוי באיך שאנחנו בוחרים לספר אותו".

כאמור, האמונה נוכחת מאוד בסיפורים של צומת מסובים, אך בדרך כלל זו אמונה תמימה, נטולת ספקות וחיבוטים. אמונה של אנשים פשוטים. היוצא מן הכלל הבולט הוא הסיפור "נפשי בשאלתי", המספר על נער הלומד בישיבה תיכונית, מפתח כעס כלפי הממסד הדתי ומאבד את אמונתו באלוהים. אנגלמן מתוודה כי מבין כל הסיפורים שלו, זה היחיד שהוא אוטוביוגרפי לחלוטין.

"היתה לי תקופה כזאת, בערך בגיל 16, שהפסקתי לשמור מצוות", הוא נזכר. "הגעתי לאיזו ישיבה תיכונית שמי שלימדו בה היו בעיקר רבנים חרדים. זה מה שהיה פעם בישיבות תיכוניות. והצורה שבה הם הגישו לנו את עולם הקודש גרמה לי למרוד בכל הכוח. לא יכולתי לשאת אנשים שמדברים בשם אלוקים, ושהם כופים עלי, מחייבים אותי, מאיימים, ובעיקר, שלא היו דמויות לחיקוי בכלל. זה היה בלתי נסבל מבחינתי, ומהר מאוד לא קיימתי שום מצווה ועזבתי את אורח החיים הדתי.
"יצאתי למסע חיפוש. זה לא שהייתי כזה פילוסוף, הייתי ילד רגיל. משחק כדורגל, מסתובב עם חברים. אבל בלילות הייתי יושב בספרייה של הישיבה התיכונית וקורא ספרי פילוסופיה, 'מוצא המינים' של דרווין, קראתי את הברית החדשה, את הקוראן, דברים כאלה. אני זוכר שהיה לילה אחד, לילה מכונן, שבו ישבתי בחושך, עם עצמי, ופתאום הבנתי שאני לא לבד. שיש שם משהו שהוא מעבר לי. והמשהו הזה הוא אמיתי. וכשהבנתי את זה נכנסתי לבית המדרש, והתפללתי. התפללתי באמת, עם כל הלב. לראשונה זה הרבה זמן. וזהו", הוא מסיים, "מאז אני אדם מאמין".

זה מעניין שבגיל 16 יצאת מהדת, כשהיום נראה שהרבה מאוד בני נוער דווקא עושים את הדרך ההפוכה והופכים להרבה יותר דתיים, או לכל הפחות מסורתיים.

"יש תחושה שהחברה הישראלית חייבת להניף דגלים כל הזמן, ואני חושב שזה בגלל שהמדינה נוסדה בעיקר אצל האשכנזים, ואצלם הכל צריך להיות נורא חד, כל אחד צריך דגל, שנבין מה אתה בדיוק. אם אתה דתי אז איזה דתי, אם חרדי אז איזה חרדי, אם חילוני אז מה בדיוק. ואני חושב שבעולם המסורתי יש רצון מאוד עמוק לומר שאני משתייך למשהו אבל לא מוכן להרים דגל, ובטח לא דגל שהולך להילחם באיזה דגל אחר. אני רוצה להיות שייך - אבל לא מחדד עד הקצה מה אני.

"אתה יודע, כשהייתי ילד ממש טבעתי בהמון ספרי שואה, עד שכבר לא יכולתי יותר. הגעתי לספרייה ואמרתי שאני רוצה לבטל את המנוי. הספרנית אמרה לי אז שלבטל את המנוי זה צעד נורא קיצוני והציעה לי שהמנוי שלי יהיה בהקפאה. אז בהקבלה, מסורתי במובן הדתי הוא מנוי בהקפאה. אני חבר של הרעיון הדתי אבל אני לא לוקח את זה עד הקצה. ואני חושב שיש איזו בקשה של הנוער להגיד אנחנו רוצים זהות ושייכות, אבל לא במלחמה ובלי לחדד חרבות".

מבחוץ נראה שהצעירים רדיקלים מאוד, בעיניך הם דור שפחות מחפש מלחמות?

"בתחושה שלי כן. קח למשל את השנה שלפני המלחמה. דור המבוגרים לקח פה את הדברים לקצה, משני הכיוונים, והיו מוכנים לפרק פה הכל. הנוער לא נמצא במקום הזה. אני מרגיש שהחבר'ה הצעירים שהלכו להילחם שילמו את המחיר של טרפת ההורים".

"כשהייתי ילד, היה מסר שאם אתה דתי - אתה לא אמן. המסר היה שיש קול נצח, שהוא הקול של התנ"ך, ולכן יצירה אמנותית חייבת להיות העתקה. בהרבה מקרים, האמנות השתייכה לחילונים. המסר היה עזוב, זה לא שלנו"

ואותם חבר'ה צעירים, מובילי הגל האמוני, כמו אודיה, אושר כהן ורבים אחרים, שהמשיכו במידה רבה את אנשי הגל הקודם, ביניהם אביתר בנאי וישי ריבו - מככבים היום בראש מצעדי הפזמונים. וכמו במוזיקה - כך גם בספרות חל מהפך. אם עד לפני עשור המילייה הספרותי נמנע מלהתייחס לסופרי המגזר הדתי־לאומי, היום הם מי שמובילים את מצעדי רבי־המכר. אנגלמן בראשם, אבל איתו ניתן למצוא שמות כמו יעל משאלי, מוטי פוגל וצבי בן־מאיר, שהגיעו גם הם מהמגזר.

מה גרם לפריחה הזו, לגל המגזרי בספרות?

"כשהייתי ילד היה מסר שאף אחד לא אמר אותו במפורש, אבל הוא נישא בכל עבר, שאם אתה דתי - אתה לא אמן. המסר היה שיש קול נצח, שהוא הקול של התנ"ך, ולכן יצירה אמנותית חייבת להיות העתקה. וגם היה פחד מהאמנות, והאמנות, בהרבה מקרים, השתייכה לחילונים, ויותר מזה, לחילוני הספציפי שבא לשבור ולנתץ. המסר היה עזוב, זה לא שלנו. עם הזמן, החסימה רבת־השנים הזו פשוט נפרצה, וברגע שהיא נפרצה עלה אצל המון אנשים הצורך העצום הזה. אני מעביר סדנאות כתיבה וכמויות אדירות של אנשים, רבים מהם מהמגזר, משתוקקים ליצירה, ואני מרגיש שנפתח איזה סכר".

פחות סימני קריאה

נושא בולט שחוזר על עצמו ברבים מן הסיפורים ב"צומת מסובים", הוא טבח 7 באוקטובר וההתרחשויות שבאו בעקבותיו. אם זה בסיפור "דירת עראי", המספר על משפחה מקריית שמונה שפונתה מביתה בשל המלחמה; אם בסיפור "הקפה שביעית", המספר על שני אחים שרגליהם נקטעו במלחמה ואף על פי כן מתעקשים לרקוד בשמחת תורה; ואם בסיפור "כפרה", העוסק בקצין מודיעין המתייסר בשל אחריותו למחדל. אנגלמן עצמו, ששלושה מבניו שירתו כלוחמים קרביים במלחמה, אומר ש־7 באוקטובר השפיע עליו עמוקות. שמאז אותו היום הוא לא אותו אדם שהיה לפני כן.

במה השינוי הזה מתבטא?

"אני הרבה פחות נחרץ ממה שהייתי. לפני כן היו לי דעות מאוד חדות בהרבה נושאים. עכשיו הרבה מהדעות הללו התעגלו לסימני שאלה. כשאתה פוגש אנשים שחוו דברים קשים, אנשים שחזרו מהמלחמה, משפחות של חטופים, אנשים מרקעים מאוד שונים משלך, ואתה פוגש את הכאב שלהם, אז משהו בך מתרכך. אתה נהיה הרבה פחות שיפוטי.

"אני בתחושה שחטפנו כאפה, וצריך לתת לכאפה הזו זמן להדהד ולנשום. ב'צומת מסובים', בפתיח של זירת יום כיפור מופיע שיר, 'אני מקנא ביודעים בגלל מי, בגלל מה,/ בהולכים לישון נקיים מאשמה./ מקנא בכל אלה/ חסרי הפקפוק./ ומרחם - מאותה הסיבה בדיוק'. אני חושב שאחרי שחוטפים מכה בסדר גודל כזה, צריך טיפה להיכנס לפוזיציה של ענווה. אני לא יודע עד הסוף, ואף אחד לא, וכל מי שהמשיכו לדבר באותו זעם קדוש של היום שלפני, אני מרגיש שכאילו כל זה לא נגע בהם. הרי היתה הסכמה מקיר לקיר אחרי 7 באוקטובר שהכל היה בגלל ה'קונספציה'. אבל איזו קונספציה? 'שלהם'. כל אחד הצביע על האחרים וזה נתן לי מעין פטור, הנה אני לא צריך לשנות שום דבר כי זו לא הקונספציה שלי. אני עדיין אדם מאמין, אולי אפילו עוד יותר מאשר קודם. אבל עכשיו האמונה שלי יכולה להכיל בתוכה גם שאלות".

אנגלמן מספר שמייד לאחר הטבח הוא הרגיש שהוא חייב לעשות משהו. "עברתי כבר את הגיל של המילואים", הוא אומר, "ואני סוחב גם פציעה ברגל, אז האופציה הזאת לא הייתה ריאלית. במקום זה התחלתי להיפגש עם אנשים. בהתחלה הייתי נוסע למשפחות של חטופים, נפגש איתם, מקשיב להם, לפעמים הייתי מגיע לבד, לפעמים עם חברים. הייתי אומר להם, אנחנו לא מכירים, אבל בכל זאת אני רוצה להיות איתכם. היינו מביאים תפילות, שירים, אוכל. לפעמים סתם יושבים איתם. בהמשך היינו מגיעים גם למשפחות שכולות. זה לא משהו שיכול להשאיר אותך אדיש".

המפגשים הללו חידדו אצלו את הצורך באחדות. "בעיית החיים שלנו בארץ הזאת זה קודם כל הסכסוך הישראלי־ישראלי. זה בסופו של דבר מה שהכי מסכן אותנו. זה גם הדבר שהכי מעסיק אותי בימים האלה. הצורך לגשר על הפערים. ליצור שיח שלא יעבור דרך המסכים, ואולפני הטלוויזיה, והרשתות החברתיות.

"אתה יודע מה, בוא שמע סיפור", הוא אומר פתאום. "לפני כמה זמן הוזמנתי להתארח באיזו תכנית טלוויזיה, ולפני תחילת הצילומים קראו לי להתאפר. אז אני יושב שם, בחדר האיפור, ומדבר עם המאפר, ואז אני זורק מבט אל הראי, ונבהל; מה זה הדבר הזה? ואני שואל את המאפר, בסדר, אז אולי אני לא כזה יפה, אבל עד כדי כך?! המאפר מסתכל עלי ואומר, אין מה לעשות. הטלוויזיה הופכת את כולם למכוערים. אתה מבין, במציאות, באחד על אחד, רוב האנשים הם בסך הכל בסדר. הם יפים, הם נחמדים, אפשר לדבר איתם. אבל כשמגיעים לטלוויזיה, כשאנחנו פוגשים אחד את השני רק באולפן, אז כולם פתאום נהיים מכוערים. פתאום אי אפשר לדבר עם אף אחד".

אנגלמן מספר שהסיפורים הקצרים שכתב נתנו לו את ההזדמנות "להתעכב על צער הלב של האנשים שחיים כאן, לא מהמקום הפוליטי, אלא מהמקום שמסוגל לתת לכאב האנושי להיות".

הוא מספר כי "במהלך המלחמה שלושת הילדים וגם החתן שלנו היו בלחימה. באחד הימים חזרתי משיעור, הלכתי ברגל הביתה, ואני רואה שליד הבית חונה רכב, יוצאים שלושה אנשים במדים ופוסעים בשביל לכיוון הבית שלנו. זה רגע שפרחה נשמתי, הבנתי את המשמעות ואני זוכר את עצמי עומד ולוחש תפילה לריבונו של עולם, 'תן לנו את הכוח לעמוד בזה'. אני הולך אליהם ושואל אותם אם אפשר לעזור להם, והם עונים לי, 'אנחנו מחפשים את המשרד של רואה החשבון'. רואה החשבון הוא בחור צעיר, אין לו ילדים, מה שאומר שהם הגיעו לפתוח תיק.

"אמרתי להם תקשיבו, לא מסתובבים שלושה אנשים עם מדים במקומות האלה, פשוט לא מסתובבים, כי יש לזה רק משמעות אחת - חוץ מלפתוח תיק. והרגע הזה שחשבתי שפרחה נשמתו של אחד מאהובינו זה הרגע שגרם לי לכתוב את הסיפור 'זה רק נר', סיפור על אישה שבעלה נלחם במלחמה והיא מקבלת המון סימנים, גם מיסטיים, שקרה לו משהו".

לא מזמן יצא אנגלמן כחלק ממשלחת של רבנים להודו. חברי המשלחת סיירו בין הבתים היהודיים הפזורים בתת־היבשת ונפגשו עם מטיילים ישראלים.

"יצא לי לשבת שם עם המון אנשים צעירים שחזרו מן המלחמה", הוא מספר. "אנשים יפים, אבל הרבה מהם סוחבים פציעות וטראומות קשות. שבורים מבחוץ או שבורים מבפנים. ולא יכולתי שלא להתפעל מהאופן שבו אפשר לשבת שם, בהודו, בבתים היהודיים. לא משנה מאיפה הגעת, מה הרקע שלך, מהן הדעות שלך. שם אפשר לשבת יחד, ללמוד, לשיר. הלוואי שיכולתי להביא את זה גם לארץ. זו אולי השאיפה שלי כרגע; לשחזר את הדבר הזה שראיתי בהודו, את השיתוף הזה ואת פתיחת הלב הזאת, גם כאן".