בצהרי יום חמישי, כשבוע לפני המלחמה, נסעתי שלוש שעות צפונה וקצת מערבה עד שמצאתי את עצמי בקיבוץ אילון הצפוני, פחות מ־15 ק"מ מראש הנקרה. היום זה נראה כבר כמו עבר רחוק, אבל שם, בכפר המוזיקה של הקיבוץ ועל רקע נוף של צוקים מיוערים, התקיימה תוכנית רזידנסי ייחודית במינה, שנועדה למתרגמים שמביאים את הספרות העברית לשלל מדינות אחרות, באנגלית, צרפתית, גרמנית, יוונית ועוד.
את התוכנית, שמתקיימת זו הפעם השלישית, אירח המכון הישראלי לספרות עברית, גוף שפועל מאז שנות ה־60, תחילה כחברה ממשלתית ובהמשך כעמותה. המחזור הראשון של התוכנית נערך בקיבוץ אילון ביולי 2023. המחזור השני, שהתקיים בשנת 2024 בעיצומה של מלחמת חרבות ברזל, כשהצפון עדיין היה מפונה, נערך בקיבוץ מעלה החמישה שליד ירושלים. גם הפעם הורגשו השפעות המצב הביטחוני: מתוך 14 מתרגמים שהיו מתוכננים להשתתף במקור - רק שמונה הגיעו בפועל, והשאר ביטלו.
הקשר הישראלי
"המחשבה היסודית מאחורי התוכנית היתה על בדידותם היסודית של המתרגמים", מסביר הסופר, המתרגם והמסאי ד"ר עודד וולקשטיין, שמכהן כעורך הספרותי של המכון. "לא כל שכן מתרגמים שחיים במדינות אחרות, שגם מנותקים מההקשר התרבותי, לא משוקעים בתוך שפה, והבדידות שלהם יותר אקוטית מזו שלנו. אז המחשבה היתה ליצור את המפגש בין מתרגמים ותיקים ומנוסים למתרגמים חדשים מהם. זו כמובן רק סימולציה של תהליך חניכה, לנוכח הזמן הקצר, ועדיין יש כאן מישהו שבעצם הופעתו בחייך, מעבר לתפקוד המקצועי שלו, מספק הקשר, רקע, שושלת וזיכרון".
מתרגמים הם חלק הכרחי מההתקבלות של הספרות מעבר לים, אבל החוכמה המקובלת היא שאנשים יכולים לתרגם בראש ובראשונה לשפת אמם, ולא תמיד קל למצוא אנשים בחו"ל שמעוניינים להיכנס דווקא לנישה של תרגום מעברית. לרוב המתרגמים בתוכנית, ותיקים וצעירים כאחד, יש איזשהו קשר לישראל בביוגרפיה שלהם, אם מדובר באנשים שעלו לארץ ושבו לארץ המוצא שלהם, ואם בכאלה שהגיעו לשהות של כמה חודשים או שנים באוניברסיטה או בקיבוץ. הרעיון מאחורי התוכנית הוא למצוא את האנשים האלה, בעיקר את מי שנמצאים בתחילת דרכם המקצועית, ולהעניק להם את הכלים והמוטיבציה שנדרשים כדי להיות דור העתיד של התרגום מעברית.
אבל מה מביא אנשים להיכנס לתחום התרגום בכלל, ולתרגום מעברית בפרט? בוודאי לא מדובר בתנאי שכר מפתים, ומתרגמים על פי רוב מקבלים הרבה פחות קרדיט ותהילה אפילו מסופרים. אבל לפי מרקוס למקה, מתרגם ותיק מגרמנית, לנישתיות של העברית יש גם יתרונות: "דברים מגעילים מול ההוצאות, שמתעוררים כשיש הרבה כסף בתמונה, לא ממש קורים אצלנו". גם מיעוט העוסקים בתחום יוצר תחושה של קהילה ושל חניכה. חשוב מכך, הוא מוסיף: "אנחנו מדברים על ספרות איכותית. ספרים לא טובים פשוט לא מגיעים לתרגום".
אצל כולם האהבה לספרות משחקת תפקיד מכריע. "תרגום הוא הכרחי בשבילי כמו קריאה וכתיבה", אומרת ג'ואנה חן, מתרגמת ותיקה לאנגלית. "תרגום זה לקחת כל מילה, להרים אותה אל מול האור ולסובב אותה, לראות אותה מכל מיני זוויות, גם מילה שאתה מכיר".
"פנסיה אין לנו, בתור מתרגמים עצמאיים", אומר למקה, "אבל המחשבה להפסיק עם זה נראית לי כמו דבר תמוה. זה כמו להפסיק לרכוב על אופניים או לשתות יין או לקרוא ספרים".
יש מה להגיד
האווירה בתוכנית הרזידנסי מאוד נינוחה ולא רשמית: ביום שישי בצהריים, בשיחה משותפת בין הסופרת תהילה חכימי לבין רוזי פנחס־דלפואש, שתרגמה לצרפתית את ספרה "יריתי באמריקה", אישה מבוגרת תושבת הקיבוץ מצטרפת על דעת עצמה לקבוצת המתרגמים, מתיישבת ומשתתפת בדיון. בהמשך, כשאני מזמין כמה מהם לראיונות קצרים אחרי שביליתי שם יותר מיום וישבתי בסדנאות השונות, מתברר שחלק מהם לא יודעים מהו בעצם הקשר שלי לאירוע.
המתרגמים הוותיקים הם כבר סוג של קהילה מגובשת: הם מכירים אלה את אלה מאירועים קודמים, גם של המכון לספרות עברית וגם של מוסדות כמו משכנות שאננים, שמקיים רזידנסי מתרגמים שנתי סביב ספר ספציפי. חלקם נמצאים בעסק כבר עשרות שנים: פנחס־דלפואש, הוותיקה ביותר בחבורה, תרגמה את הספר הראשון שלה מעברית ב־1988. היא ערכה במשך שנים סדרה של ספרות עברית ב־Actes Sud, אחת מההוצאות החשובות בצרפת, והנגישה לקהל הצרפתי יוצרים כמו אורלי קסטל־בלום, יהושע קנז ואתגר קרת.
רוזי פנחס־דלפואש: "הספרות העברית הרי באה מאירופה, אבל היא הביאה ממד חדש ונועז יותר, כי אין על הכתפיים שלה יוצרים כמו מונטיין, רבלה ומולייר, וגם כי השפה עצמה מתחדשת כל הזמן וצריך להמציא צורות חדשות"
"מייד כשהתחלתי לתרגם ראיתי שלספרות העברית יש מה לומר ברמה אוניברסלית, שצריך להכניס אותה לאירופה ושיש לה מה לתת לספרות הצרפתית. הרי הספרות העברית באה מאירופה, אבל היא הביאה ממד חדש ונועז יותר, כי אין על הכתפיים שלה יוצרים כמו מונטיין, רבלה ומולייר, וגם כי השפה עצמה מתחדשת כל הזמן וצריך להמציא צורות חדשות. עברית היא שפה קצרה, עוד מימי התנ"ך, והתמציתיות שלה היא מאוד חשובה. שם המקוריות שלה, כמו אצל קפקא או בקט".
פנחס־דלפואש היא גם מי שהגתה במקור את רעיון הרזידנסי. "אני ועוד חברים שתרגמו לצרפתית משפות אחרות פתחנו ב־2012 בית ספר על־אוניברסיטאי לתרגום, שבו אנשי המלאכה לימדו איך לתרגם. לפני כמה שנים הגעתי למכון לספרות עברית, שהייתי איתם בקשר כסוכנים של כל הסופרים שלי, ואמרתי להם: 'אין דבר כזה בארץ. למה שלא תעשו משהו?' זה דבר שצריך להילחם עליו'".
למה?
"תרגום הוא מקצוע שמצריך מיומנות, ואין כיום מקום בארץ ללמוד אותו. אפילו התוכנית לתרגום באוניברסיטת בר־אילן עומדת להיסגר, וזה המקום היחיד מסוגו שנשאר בארץ".
"לפחות יש תגובה"
בימינו, כששוק הספרים בישראל נעשה קשה וצפוף יותר ושולי הרווח הולכים ומצטמקים, תרגום לשפות זרות הוא אחד הנתיבים המרכזיים שנותרו לסופרים ישראלים להגיע להצלחה מסחרית וליוקרה; וכמובן, תרגום הוא גם הזדמנות למפגש בלתי אמצעי של קוראים ברחבי העולם עם החברה והתרבות בישראל. אבל העברית היא שפה קטנה, ולא רק שאין רבים שמתרגמים ממנה - אלא שהיא גם מתקשה להתחרות בשווקים בינלאומיים אל מול ספרים מאנגלית, מספרדית ועוד, שחלקם מגיעים לתרגום לאחר שמכרו כבר מיליוני עותקים בשפת המקור.
ועדיין, ישנם שווקים מסוימים שבהם לספרות העברית יש, או לפחות היה עד לאחרונה, יתרון תחרותי מסוים. "גרמניה היא אולי השוק הכי חשוב לספרות העברית", מספר למקה. "תמיד היו טענות שזה בגלל הרקע ההיסטורי המשותף שלנו. יש ציפייה של מו"לים וקוראים שהספרות הזאת תבאר את המציאות הישראלית".
פנחס־דלפואש מסכימה שהמצב הפוליטי הייחודי של ישראל מייצר גם הזדמנויות, לצד אתגרים: "כשמשהו הוא מישראל זה מושך או דוחה, אבל יש תגובה, אז מו"לים מתעניינים". עם זאת, היא מוסיפה, "יש גם מו"לים שלא מעוניינים בספרות ישראלית, בגלל העמדות הפוליטיות. צרפת היא ארץ מאוד קשה ומאוד פרו־ערבית, אז זה קשה, אבל כשהספר הוא ברמה ספרותית טובה, אז זה מצליח למרות הקושי".
לדברי למקה, "שמתי לב שבעשורים האחרונים יש מין בריחה לסיפור הפרטי וקצת נסיגה מהמכלול הגדול. יש לי תחושה שזה קצת בעוכריה של הספרות העברית בגרמניה. מדי פעם יוצא לי לשמוע מו"לים שאומרים: 'אוקיי, אבל גם סופר איטלקי שיושב בטוסקנה יכול לכתוב סיפור כזה, איפה התבלינים הישראליים בזה?'. אני מוצא את עצמי לא מעט במקום שאני צריך להסביר ולנמק איך יכול להיות שבתוך כל זה, כשעזה היא 50 ק"מ מתל אביב, זה כאילו לא קיים".
ג'ואנה חן: "המצב לא טוב, אבל אי אפשר לשבת פה ולהגיד 'אכלו לי, שתו לי, הם לא אוהבים אותנו'. אני אומרת: תתרגמו, תכתבו. היו לי גם חוזים שנחתמו אחרי 7 באוקטובר. בארה"ב יש כיום גם מגמה לתמוך בספרות עברית"
במדינות רבות ישנן קרנות שתומכות בתרגומים, וכך למעשה מקטינות את הסיכון שבתרגום יצירות לא מוכרות ומתמרצות מו"לים לנסות ספרים וסופרים חדשים. בישראל, המקבילה היחידה כיום היא תוכנית סובסידיות של משרד החוץ, שמספקת סכום של 1,000 דולר או יורו עבור תרגום - פחות מעשירית מהעלות של תרגום ספר באורך מלא.
"התחלנו עבודה על גיוס כספים פרטיים", מספרת סיגלית גלפנד, מנכ"לית המכון לספרות עברית. "זו עבודה שמתחילה כרגע בלוס אנג'לס, ואני מקווה שנצליח לבנות מעגלי קוראים באמצעות הזום, במשולב עם תרומות. זה הדבר המשמעותי ביותר, כי כל עוד אנחנו לא יכולים להציע למו"לים 'בחרו ספר ישראלי ואנחנו ניתן לכם מענק' - אנחנו לא באמת מתחרים שווים".
החרם על ישראל
האתגרים שאיתם מתמודדת הספרות העברית בעולם החריפו באופן דרמטי בעקבות 7 באוקטובר ושנות המלחמה. לפי גלפנד, זה בעצם הצטרף לאתגר המתמשך בשוק ההוצאה לאור מאז 2020. "בקורונה, המו"לים ספגו פגיעה כספית ונדחתה ההוצאה לאור של המון ספרים חדשים עד שידעו מה הלאה, ומשום שהיתה כזאת דחייה היא התגלגלה והשפיעה גם בשנים שלאחר מכן. ברגע שהמצב המדיני החמיר והדעות על ישראל בהרבה מדינות היו שליליות, קיבלנו הודעות מנומסות ששמחו לעבוד איתנו כל השנים, אבל כעת אין אפשרות וכדאיות לבחור בספר ישראלי ולהציג אותו בחלון הראווה שלהם.
"ממש לאחרונה קיבלתי הודעה פורמלית מיריד הספרים של בולוניה שישראל לא תוכל להשתתף ביריד. מנכ"לית היריד השיבה לי שלצערה זו לא החלטה שלהם, אלא של עיריית בולוניה ושל המחוז, שקיבלו החלטה שארגון שנתמך על ידי מדינת ישראל לא יכול להקים ביתן, אבל הם לא ידחו סופרים או מו"לים שיגיעו באופן עצמאי".
גם וולקשטיין מעיד שמתרגמים "מדברים על ירידה קיצונית בהיקף העבודה שלהם, חלקם אומרים שאין עבודה בכלל. במזרח אירופה המצב מצוין, אבל בעולם האנגלו־סקסי - להביא היום לשולחן המערכת ספר ישראלי זה עניין קשה מאוד".
למקה מספר שבגרמניה, ספרים ישראליים שכבר עמדו לצאת הוקפאו לאחר 7 באוקטובר. "אבל ההוצאות כבר שמרו מקום, אז במשך שנתיים עבדתי על תרגום של יומני מלחמה, שרובם בכלל לא יצאו בעברית". בין השאר, מדובר ביומן המלחמה של דרור משעני, שיצא גם בארץ, וביומנים של רון לשם, אשכול נבו ואחרים, שלמעשה עקפו את השוק הישראלי והופצו ישירות בגרמנית.
ג'ואנה חן חוותה את החרם על בשרה זמן קצר לאחר תחילת המלחמה. במארס 2024 היא פרסמה מאמר במגזין הדיגיטלי האמריקני "גרניקה", שבו העלתה על הכתב את החוויה המורכבת שלה כאשת שמאל ישראלית בימי המלחמה. המגזין משך את המאמר כשבוע לאחר מכן, לאחר גל מחאות והתפטרויות של כותבים ועורכים בעקבות מה שהם כינו "אפולוגטיקה ציונית".
עם זאת, חן מסרבת לוותר: "המצב לא טוב", היא מסכימה, "אבל אי אפשר לשבת פה ולהגיד 'אכלו לי, שתו לי, הם לא אוהבים אותנו'. אני אומרת: תתרגמו, תכתבו. היו לי גם חוזים שנחתמו אחרי 7 באוקטובר". היא מוסיפה: "לפחות בארה"ב, יש כיום גם מגמה לתמוך בספרות עברית ובכתיבה יהודית, כמו ארגון שאני חברה בו בשם 'יצירה', שמכנה את עצמו 'A Hearth for Jewish Poetry' ושעוסק בכתיבה ובתרגום של שירה יהודית. העולם כל כך מקוטב כיום, ואין מקום באמצע, אבל ספרים יכולים להימצא במקום הזה באמצע. אני מאוד נגד כל החרמות. אני רוצה לקרוא סופרים שמחרימים את ישראל. תרגמתי מערבית שירה של משורר תושב עזה, כי אני רוצה לדעת מה הוא חושב. בשביל זה אני מתרגמת, כי אני רוצה להיות העדשה הזאת, עדשה לתרבות התת־קרקעית של אנשים אחרים".
מרקוס למקה: "ה־AI, זה היה כאילו משכו את השטיח מתחת לרגליי. אני מחזיק מעצמי סוג של בעל מלאכה, מספק שירות, ועם הוותק והניסיון שנצבר אנחנו נהיים טובים יותר עם השנים. חייתי במודעות שאני טוב בזה - ופתאום זה בא, והכל יחסי"
גם אחרים מעידים שבחודשים האחרונים, מאז הפסקת האש, מסתמן שיפור מסוים במצב. בספטמבר האחרון, המכון לספרות עברית קיים אירוע חשיפה בינלאומי שהביא לישראל 25 אנשי ספרות, מוציאים לאור ומארגני פסטיבלים בינלאומיים ממקומות שונים, במטרה לחשוף אותם לסופרים ולספרים ישראליים. "השנה בפעם הראשונה הקמנו ביתן גדול ביריד פרנקפורט", מספרת גלפנד. "המנהל האמנותי של פסטיבל הספרות של פראג השתתף באירוע החשיפה הבינלאומית, וכבר השנה הם מבקשים להזמין לפסטיבל מו"ל וסופר ישראלים. לגבי ספרים, זה תהליך שלוקח זמן, אז תעבור עוד תקופה עד שנחוש את זה".
בין ערביים
מלבד שאלות של חרם תרבותי, נושא אחר שמרחף מעל תוכנית הרזידנסי, שמומנה על ידי מפעל הפיס, הוא השפעת הבינה המלאכותית על שוק התרגום. בדצמבר האחרון הודיעה הוצאת "הרלקין" הצרפתית על כוונתה להחליף עשרות מתרגמים אנושיים מאנגלית לצרפתית בתרגום בינה מלאכותית, ושהמתרגמים האנושיים המעטים שנותרו בתפקידם יבצעו עריכת תרגום לתוצרי התוכנה. אמנם מדובר בהוצאה מסחרית של ספרות רומנטית, ולא בפרוזה או בשירה, אך עדיין כל העוסקים בתחום צופים בהתפתחויות האחרונות בתערובת של תדהמה וחרדה.
בסדנת התרגום שמעביר למקה, הוא מספר על המפגש המשמעותי הראשון שלו עם יכולות התרגום של בינה מלאכותית. "זו היתה חוויה באמת מטלטלת. לא רק בשבילי, אלא גם בשביל כל מי שהיה איתי בסדנה שבה הכלי הוצג", הוא מספר. "זה היה כאילו משכו את השטיח מתחת לרגליי. אני מחזיק מעצמי סוג של בעל מלאכה, מספק שירות, ועם הוותק והניסיון שנצבר אנחנו נהיים טובים יותר עם השנים. אז חייתי במודעות שאני טוב בזה - ופתאום בא הדבר הזה, והכל יחסי". הוא מתאר חוויה רגשית אינטנסיבית אל מול תרגום הבינה: "התייחסתי אליה בתור אויבת. ניסיתי להבין מה לא עובד, איפה נקודות התורפה שלה".
למקה מספר שההשפעות של הבינה המלאכותית מורגשות כבר בתעשייה. "לפני יריד הספרים בפרנקפורט ביקשו ממני לקרוא רומן חדש של סופרת פלסטינית, עם ההערה שהם היו יכולים גם לעשות את זה בעזרת AI, אבל אין להם זמן, אז שאני אתרשם, וביקשו את חוות הדעת בתוך סוף שבוע. אנחנו עכשיו במין מצב ביניים מוזר, מין ערפל. כולם יודעים שהדבר הזה קיים, אבל לא מדברים על זה. לאחרונה חתמתי על שני חוזים, ולא מופיע במפורש מה קורה אם משתמשים בזה, איך זה משפיע, אפילו בשאלות כמו קרדיטים או זכויות יוצרים".
לאחר מכן, למקה מביא קטע מספר ישראלי שתרגם לכמה שפות בעזרת מנוע בינה מלאכותית, ועל פי פרומפט שמבקש מהבינה המלאכותית לבצע את המשימה כאילו היתה מתרגמת מקצועית. התוצאה דווקא לא מרשימה במיוחד: כבר בפסקה הראשונה, הביטוי "שעת בין ערביים" בעברית הופך ל"the hour between afternoons". "האמת היא שהרגעת אותי", צוחקת אחת המשתתפות.
ועדיין, מסביב עולות גם תחושות קשות יותר: "הכל זמני", אומרת משתתפת אחת. "פעם אמרו 'מילא תרגום כתוביות, אבל תרגום ספרותי היא לא תוכל לעשות', והנה - היא כבר בדלת. אני מרגישה שמוציאים אותי. כל הניסיון של 10-20 שנה כבר לא רלוונטי".
פנחס־דלפואש פחות מודאגת: "הפתרונות שעוד לא המצאת לא נמצאים אצלה. היסוסים והתלבטויות אין לה. כמתרגמת, כשאני מקבלת ספר - זה מה שמעניין אותי. הדברים המפתיעים, אלה שעוד לא היו. אני אוהבת להרגיש את הסופר, להרגיש את ההיסוס שלו, והבינה המלאכותית לא מהססת".
חשש נוסף שעולה בשיחה הוא מפני מצב שבו עבודת המתרגמים תהפוך לעבודת עריכה של תרגום שנוצר על ידי בינה מלאכותית. "זאת לא עבודה מאוד יצירתית", מציינת פנחס־דלפואש. לעומתה, חן מזכירה: "אנחנו רגילים ליצור יש מאין בתרגום. כיום גדל דור שרגיל לצאת מתוך נקודת המוצא של בינה מלאכותית, אז להם זה ייראה יותר הגיוני.
"הבעיה היא לא הבינה המלאכותית, אלא החברה", מוסיפה חן, "כמה אנשים מתעניינים באיכות. בתחום של תרגום כתוביות, בהתחלה היתה בקרת איכות. בהמשך לא היה כסף והורידו, אבל את הצופים בבית זה לא מעניין. בסוף, הבעיה של המתרגמים היא לא הבינה המלאכותית, אלא העובדה שאנשים קוראים פחות ספרים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו