כשהיינו ילדות למדנו על המיתולוגיה היוונית מ"פרסי ג'קסון". כשהיינו נערות למדנו על פמיניזם וגיבורות קשוחות מ"משחקי הרעב". כשהפכנו לנשים צעירות, קראנו ספרות רומנטית־ארוטית כדי לנסות לפצח את המסתורין הגלוי של מיניות ומערכות יחסים. עכשיו, כשאנחנו נשים בוגרות ומיושבות בדעתנו, הגיע הספר "משחקי האלים" של אביגיל אוון כדי לשלב את שלושת האלמנטים האלה ליצירה אחת.
"משחקי האלים" מתרחש בגרסה מקבילה בדיוק לעולם שלנו, מלבד הבדל אחד: האלים היווניים הם עובדה מוגמרת. הם שולטים בכוחות הקסם בעולם, מסתובבים בינינו (כשמתחשק להם) ומסובבים את גורלותיהם של בני האדם, מטילים קללות וברכות כיד הדמיון הטובה. זה מה שקרה לליירה, גיבורת הספר, גנבת צעירה שהוריה מסרו אותה בילדותה. על פי הסיפור שליווה אותה לאורך השנים שבהן התבגרה במאורת הגנבים, ליירה הכעיסה את האלים כשהלידה שלה התחילה במקדשו של זאוס. מלך האלים, שזעם על חילול מקדשו, הטיל על ליירה קללה שלא מאפשרת לאיש לאהוב אותה באמת.
אחת המסורות בעולם של "משחקי האלים" היא המשחקים הקטלניים שנערכים פעם ב־100 שנה לזכר המלחמות האנקסיות - קרבות שניהלו 12 אלי האולימפוס אלו נגד אלו. מלחמותיהם החריבו ערים שלמות, כמו פומפיי ואטלנטיס, ואפילו את האולימפוס עצמו. ברבות הימים משכנם של האלים נבנה מחדש, וכדי שההרס לא יחזור על עצמו, במקום לשוב להילחם - האלים בוחרים מתחרים אנושיים מטעמם שיבצעו משימות קטלניות לעיני מיליוני צופים.
המשחקים משודרים ברחבי כל העולם, והם נגועים בפוליטיקה, בסכסוכים אישיים ובניסיונות לצבור הון כלכלי וחברתי על גבם של המתמודדים. המחברת מיטיבה לתאר עולם שבו יש לשמור את הקלפים קרוב לחזה, ומניעים בלתי צפויים הולכים ונחשפים עם כל משימה.
כמו הרבה מסיפורי המיתולוגיה היוונית, גם הסיפור הזה מתחיל בפרץ של מרדנות אנושית נגד רודנותם של האלים: ליירה מחליטה באופן ספונטני להרוס את מקדשו של זאוס כנקמה על הקללה שהטיל עליה, אבל בדרך נתקלת באחיו - אל השאול האדס. מרדנותה של ליירה מוצאת חן בעיניו, והוא בוחר בה כאלופה שתייצג אותו במשחקים הקטלניים. בדומה לליירה, גם האדס נושא מטען משפחתי משלו שהותיר אותו מצולק, מסתורי ומלא טינה. על רקע החשד ההדדי הזה בכל מי שסביבם, האדס וליירה מפתחים מערכת יחסים מורכבת ומלאת תשוקה, מתוך תחושה של "אנחנו נגד העולם".
האדס קורא תיגר על האמונה המוחלטת של ליירה בקללה שהוטלה עליה, ומעלה את השאלה אם הקללה אינה אלא סיפור שליירה מספרת לעצמה; אולי היא זו שהטילה על עצמה את הקללה מכיוון שהאמינה בה, וגזרה על עצמה בדידות. הקללה היא התפיסה העצמית שלה, מה שמעלה את השאלה האם זו האמונה שלנו שמעניקה לאלים את כוחם? ההתייחסות לסוגיות הללו בסאבטקסט, לצד ההתייחסות המורכבת למדי למתחים בין־אישיים, יחסים בתוך המשפחה, רגשות טינה וקנאה ומגבלותיו של הכוח, מעניקות לספר עומק פסיכולוגי מעבר למה שרוב ספרי הז'אנר נוטים לספק.
בדומה ל"משחקי הרעב", הספר משתמש בתרבות הריאליטי כדי למשוך את הקוראים, תוך כדי מתיחת ביקורת על הפורמט כולו. האם הוא וספרים דומים לו הם תמרור אזהרה מפני השקיעה בתרבות הריאליטי, שמקהה את הרגשות שלנו כלפי בני אדם אחרים והופכת את כל המציאות שלנו למשהו שכביכול קורה על המסך - או שמא הם רק מעלים את סף הריגוש שלנו כקהל, ומטשטשים עוד קצת את הקו בינינו לבין תוכניות ריאליטי ברוטאליות במיוחד? בסופו של דבר, אולי כמו האמונה באלים ובקללותיהם - זו הבחירה שלנו אם להשתתף בז'אנר הריאליטי הנשלט בידי בעלי הכוח שמתעשרים על חשבוננו וצוחקים כל הדרך אל הבנק, או למרוד נגדו.
