מרית בן ישראל בממואר צבעוני על אמה, שהוא למעשה סיפור אהבה

הממואר בגלגולו העכשווי נוטה בדרך כלל לקדורניות. הוא מבקש לגעת ברגעים טראומטיים, להתבוסס באובדן ולעמוד על דקויות הקשר עם האישיות שהלכה לעולמה. אבל הסופרת ואשת התיאטרון מרית בן ישראל, בממוארה על מות אמה, "מותה ומותה של אמא שלי", בוחרת בנתיב אחר לגמרי. היא מניחה בצד את הכללים המקובלים של ספרות השכול ומציעה תחתיהם פרוזה מקורית, ביזארית, מלאת הומור וצבעונית, שאינה עוסקת ברפלקציות המוכרות שלאחר המוות, אלא דווקא באקט המוות עצמו ובפרידה הממושכת שנולדה ממנו.

העלילה, אם אפשר לקרוא לה כך, פועמת סביב 15 ימים רצופים שבהם האם התנדנדה בין חיים למוות על פי רצונה. האם מבקשת ליטול "נמבוטל", אך בן ישראל, בדרכה הפנטסטית, מסרבת להשתמש במינוח הקליני הקר. עבורה, גם "כוס תרעלה" נשמע מלודרמטי מדי. היא בוחרת בשפה של אגדות וקוראת לחומר "שיקוי".

ואחרי השיקוי, האם לוקחת לעצמה גם שוט טוב של וויסקי. אלא שמתברר שתוכניות לחוד ומציאות לחוד: המוות לא מגיע במהירות המובטחת, ובמשך שבועיים שתי בנותיה, מרית ויסמין, מלוות את התנודות הבלתי נגמרות שבין החיים לבין הסוף.

כדי להבין את הטקסט הזה, צריך להבין את הדיסציפלינה של בן ישראל. היא אשת תיאטרון במהותה, ולא סתם תיאטרון, אלא כזה ניסיוני ובין־תחומי. היא מציירת, רוקדת וכותבת פרוזה שבוחנת גבולות. היכולת שלה לנוע בין הסוריאליסטי לריאליסטי תוך קריצה "דחקאית" היא חלק אינהרנטי מהכתיבה שלה. זה ניכר כבר בספריה הקודמים, כמו "אסור לשבת על צמות" או הטרילוגיה הפנטסטית "בנות הדרקון", ושם גם התעצבה היכולת שלה לתאר נשים דרך כוחן המיתי. בממואר הנוכחי היא משתמשת בכלים הללו כדי ליצור מעין "אנטי־אגדה" מודרנית. העולם הפנטסטי שלה אינו שלם או הרמטי, אלא שבור וקאמפי, כזה המאפשר לדרקונים ולפֵיות לדור בכפיפה אחת עם אמני במה מקומיים כמו הגשש החיוור.

בזמן שהאם שוהה באזורי הדמדומים, בן ישראל מנצלת את ההפוגה כדי לפרוס בפני הקורא את ההיסטוריה המשפחתית הענפה שלה. הרקע מרשים: האב גדעון בן ישראל שהיה חבר כנסת, האם רות שהיתה פרופסור למשפטים וכלת פרס ישראל, והדוד פרופ' יובל נאמן, שהיה בשעתו דמות מפורסמת של מעין גאון בתחום הפיזיקה שפנה אל הפוליטיקה ועמד בראש תנועת התחיה הימנית לצד גאולה כהן.
אך העניין האמיתי של הממואר אינו בכיבודים האקדמיים או הפוליטיים, אלא בדמויות המשפחתיות שבן ישראל דולה מהעבר בכישרון רב.

הסבא גדליה, למשל, הוא דמות מלאת קסם וארציות. הוא הוגלה על ידי הסבתא לחדר קטן בשל חטא קדמון של ניסיון נשיקה לקרובת משפחה, ומאז חי בכמיהה לאהובת ליבו שהתנזרה ממנו, כשהוא מקיף את עצמו בתמונות של נשים עירומות כנער מתבגר. לצידו בולטת הדודה הגדולה יודית, דמות טרגית של גדולה שלא התממשה, שנפשה נקשרה בנפשה של המספרת ואינה מרפה ממנה. נראה שהצד האמנותי של יודית, זה שנדחק לשוליים ולא בא לידי ביטוי, הוא זה שמעורר בבן ישראל האמנית הזדהות עמוקה כל כך.

מעל כולם ניצבת האם, רות. אישה ייחודית שאהבה את בעלה יותר מאשר את בנותיה. היא הצהירה על כך בריש גלי: עבורה חיי הזוגיות והרעיה היו העיקר, בעוד האימהות היתה משנית. בן ישראל אינה כותבת זאת מתוך מרירות, אלא מצליחה להפוך את ההעדפה הזו של האם לספרות טובה. האם מצטיירת כדמות "מאפשרת", כזו שלא עושה עניין מהחיים וקוראת לבנותיה להתנסות ולהעז, הכי רחוק שאפשר מדימוי "האם היהודייה" הקלאסי.

התובנה המרכזית העולה מהממואר היא שחיי האהבה חשובים יותר מחיי המשפחה. לא לחינם כותרת המשנה היא "סיפור אהבה". בן ישראל מדגישה שוב ושוב את הקשרים המונוגמיים הטוטאליים של סבה, של אמה וגם שלה עצמה מול בן זוגה.

רגע השיא של הספר מגיע כשהמספרת אומרת לאמה: "יש לך מזל שאבא מת לפנייך והיתה לך הזדמנות לפתוח את הלב לאנשים אחרים ואפילו אלינו".
התשובה של האם, "כן, אתן הייתן שלב ב'", היא תמצית הספר כולו. הבנות מעולם לא היו סוג ב', הן פשוט היו השלב הבא אחרי השמש שסביבה חגו חייה של האם.
בסופו של דבר, "מותה ומותה של אמא שלי" הוא ספר על פרידה שנעשית בתנאים של הסופרת, תוך סירוב להיכנע לתכתיבי הדרמה הרגילים.

זהו טקסט קלידוסקופי, אסוציאטיבי למראית עין אך בנוי לתלפיות, המזכיר לנו שגם כשמדובר במוות, אפשר ואולי כדאי שהוא יהיה צבעוני, שמח ובעיקר - נאמן לעצמו.