ניל גיימן הוא הרוקסטאר של עולם ספרות הפנטזיה. כל אירוע חתימות הופך לפסטיבל. הוא שנון, מצחיק, שולף מהמותן ואוהב את אור הזרקורים. כל ספריו מצליחים ביותר, ורבים מהם הופכים לסרטים ולסדרות טלוויזיה.
ככה זה עובד: ניל כותב ספר עב כרס, נכנס מייד לרשימת רבי־המכר של ה"ניו יורק טיימס", זוכה בפרסי ספרות, לאחר כשנה יוצאת סדרת הקומיקס או הנובלה הגרפית המבוססת על יצירת המקור ומשם הדרך למסך הקטן והגדול קצרה ביותר. הרי הסיפור כבר "מצויר" ויש חלוקה מסודרת לסצנות. כל מה שצריך זה להפעיל את המצלמה, והופה, יש לנו להיט נוסף. "קורליין", "אלים אמריקאים", "אבק כוכבים", "בשורות טובות", "בלשי הרפאים" ועוד הרבה אחרים. כולם עובדו לסרטים ולסדרות. אך עבורי ועבור רבים אחרים, ניל גיימן הוא קודם כל ה"סנדמן".
תקופת הפאנק
הקומיקס הבריטי המסורתי היה שיעמום מוחץ, יבש ומעונב. גיבוריו היו טייסים, מדענים ומרגלים שלרוב לא ניצחו בסוף ההרפתקה, אלא בקושי שרדו אותה. סגנון האיור השמרני היה אפור, ציני ורחוק מלהאדיר את גיבוריו.
אין מה לומר, זה מאלחש להיות רוקסטאר. אבק כוכבים, חוזים שמנים ומחיאות כפיים. רוב האנשים לא יכולים לאחוז בזה לאורך זמן. כשעפים גבוה מדי, שוכחים שאין הרבה חמצן בסטרטוספרה, מתחילים להזות ובסופו של דבר נכנסים לסחרור ומתרסקים אל הקרקע.
1977 היתה שנת המהפך גם עבור אנגליה. שינוים טקטוניים התרחשו בממלכה המאוחדת. האימפריה איבדה את מושבותיה האחרונות באפריקה, האבטלה היתה גבוהה והאינפלציה הרקיעה שחקים. הממשלה נתפסה כלא יעילה, וזה בא לידי ביטוי כשהקלאש והסקס פיסטולס הציגו לעולם את מוזיקת הפאנק. תרבות הרחוב הפכה נועזת והציגה קול צעיר ומרדן. העניבות נזנחו לטובת בגדי עור צמודים ותספורות מוהיקן צבעוניות, שביטאו את התסכול מהמוסדות השמרניים. באותה שנה יצא לאור מגזין הקומיקס הבריטי "2000AD",ששימש במה לאותן תחושות של הדור המתוסכל. "השופט דרד", השוטר העתידני הקשוח, וסיפורי מדע בדיוני אחרים התפרסמו בו בדרך קבע והיו בית גידול ליוצרי קומיקס בריטים, חתרנים, פוליטיים ושוברי מוסכמות, ובהם אלן מור, גרנט מוריסון וניל גיימן.
תעשיית הקומיקס האמריקנית צפתה בשינויים המתרחשים מעבר לים והחלה לשכור את שירותיהם של הציירים והסופרים הבריטים. התופעה נקראה "הפלישה הבריטית" והיא היתה תרופת פלא עבור אולפני מארוול ודי.סי, שנקלעו למשבר יצירתי וחיפשו מקורות השראה חדשים וכתיבה עמוקה. אלן מור ודייב גיבונס הבריטים יצרו את ה"watchmen", הקומיקס המהפכני שסימן את תחילת הגל החדש. השוק האמריקני הזדעזע והתאהב בתכנים הבוטים ובכתיבה החריפה של האנגלים. הקהל היה מוכן כעת לקבל את הגרסה המחודשת של ניל גיימן ל"סנדמן".
לגיימן, בריטי יהודי שגדל עם הורים סיינטולוגים, האמונה בחייזרים ובעולמות שמעבר לא היתה זרה, ובאמת, חלק גדול מיצירתו נשען על מיתולוגיות ואגדות עם.
הוא הכיר את סיפורו של האנס כריסטיאן אנדרסן על הסנדמן, הדמות האגדית המפזרת על עיני הילדים הישנים חול מתוך שקיק, ואת גרסתה האפלה יותר מ־1817 שאף נכללה באופרה המפורסמת "סיפורי הופמן".
הפולקלור האירופי על איש החול השולט בחלומות הגיע אל דוכני העיתונים באמריקה באיחור אופנתי. הסנדמן בגרסת הקומיקס הראשונה מ־1939 היה לבוש חליפת עסקים ירוקה, חבש כובע פדורה ועל פניו היתה מסכת גז. הוא השתמש באקדח הפולט גז שינה כדי להרדים את אויביו הפושעים. מדמות מסתורית הוא התפתח לגיבור־על סטנדרטי יותר שייסד את "אגודת הצדק של אמריקה", שבה היו חברים כל לובשי הגלימות המעופפים של די.סי קומיקס.
כ־50 שנה לאחר הופעת הבכורה שלו גיימן הסכים לבקשתה של העורכת לאתחל מחדש את הדמות שכבר נשכחה ונזנחה. סנדמן של גיימן פשט את חליפתו המחויטת ואת כובע "הבלש האפל", והפך לגיבור מתקופת הפוסט־פאנק הגותי.
מומחיותו של גיימן היא שיבוץ של אלמנטים מסורתיים בסיפור מודרני ושילוב בין פולקלור עממי לספרות בוגרת ומורכבת. הדמויות בקומיקס שלו יכולות לעשות פעולות טריוויאליות כמו לפתוח מקרר או לזרוק את הזבל, בזמן שציטוט של הומרוס או דאנטה יופיע בכתוביות מעליהן. סגנונו הספרותי הוא לירי, בדגש רב על משקלים, אך לעיתים נוטה, כסופרי קומיקס אנגלים אחרים, לפטפטנות יתר. אוהבי הכתיבה הפאנצ'ית של פרנק מילר ואד ברובייקר עשויים להתעייף בנקל.
הסנדמן של גיימן היה אפל יותר מכל הגרסאות שקדמו לו. אווירת נכאים אפפה את הגיבור, ומבטו המיוסר הסגיר את כובד משקלו של עולם החלומות והדמיון על כתפיו. אפילו בלוני הדיבור שבהם כתוב הטקסט היו שחורים עם אותיות לבנות, עיצוב לא שיגרתי המוסיף נופך של קדרות לגיבור. המאיירים של הסדרה התחלפו באופן תדיר, מסם קית' הסוריאליסטי ועד קלי ג'ונס חובב הצללים. זה היה יכול להיות אסון ויזואלי, אך תבונתם של העורכים ידעה לצוות ציירים שקרובים בסגנונם וכך קיבלנו פרשנויות רבות ומגוונות אך לא מרחיקות לכת מדי לסאגה המתמשכת של גיימן.
לסנדמן יש משפחה לא מתפקדת של עוד שישה אחים, הקרויים בשמות גורל, מוות, חורבן, תשוקה, ייאוש והזיה. בניגוד לעולמם של האלים מסיפורי האגדות הנורדיות למשל, החיים בוולהאלה ונפרדים, על פי רוב, מעולמם של בני האנוש, הדמויות המיתיות שיצר גיימן התהלכו בין בני האדם והשפיעו על חייהם ללא הרף. כך "מוות", למשל, הפכה אצלו לדמות קלילה ומלאת הומור. הייתי מאוהב בה, ויחד איתי קהל רב שהפך את גיימן לסופרסטאר של עולמות הפנטזיה.
כתמי צבע
השנים חלפו וגיימן פלש לעולמות אחרים, כמו אלה הנורדיים. בשנת 2017 הוא הוציא את "מיתולוגיה נורדית", אסופת מיתוסים מתוך הפולקלור של עמי סקנדינביה, וכמקובל, אוגדני הקומיקס על בסיסה לא איחרו להגיע. אך מי שמחפש את גיימן בין משבצות הקומיקס הנורדי לא ימצא אותו. את הטקסט כתב המאייר פי. קרייג ראסל, שמורגל לעסוק בכתיבת אדפטציות ועשה עבודה טובה. הכתיבה קולחת ושומרת על קצב טוב של "בלוני דיבור". אך הבעיה המרכזית היא שזו סדרת סיפורים קצרים, ללא חוט מקשר ביניהם. אסופה רנדומלית שלא מצליחה לייצר רעיון מסדר או מהלך רגשי. ניתן לקרוא את הפרקים בסדר הפוך, ולא נפסיד או נרוויח דבר.
בעניין האיורים, מדובר בקטסטרופה ויזואלית. בין ג'יל תומפסון וצבעי האקוורל העדינים והחייכניים שלה לבין מייק מיגנולה, השולט בסגנון הקיארו־סקורו המורבידי והדרמטי שמנגיד בין אור לצל, יש תהום שלעולם לא תגושר. אי אפשר להגיש את שתי המנות האלה בארוחה אחת. וזה לא נגמר בכך; לרשימת המאיירים צורפו טירונים חסרי ניסיון, והבלגן חגג.
ברור שניגשתי טעון לאוגדן השני של "מיתולוגיה נורדית", שלאחרונה ראה אור כאן בארץ. אבוי, נוסף חטא על פשע. הסצנה הראשונה היא שיר הלל לגיימן עצמו, שכובש את הבמה בערב משוררים (וחדי העין יזהו בקהל את דמויותיהם של המאיירים). אם גיימן אחראי לזה הרי זו האדרה עצמית, ואם ראסל המאייר אחראי למילים הללו הרי זו חנפנות. בכל מקרה, מדובר בפתיחה ברגל שמאל. לאחר מכן הקהל מפנה עורף לגיימן המשורר על הבמה כשהוא מתאר בלשון ציורית את הפרשות הגוף של אודין, מלך האלים הנורדיים. סר טעם.
בעניין "מיתולוגיה נורדית", אני ממליץ על "הלוויה ויקינגית". לשרוף ולשכוח. למי שמעוניין בהתייחסות מקצועית לגיבוריה של ולהאלה ובמהלך סיפורי מרגש בעל קונפליקט והתרה, אני מציע את "ת'ור" של מארוול קומיקס משנות ה־80, תחת ידיו של הסופר והצייר וולטר סימונסון. על פי רוב, זו ההרצה המוצלחת ביותר של אל הרעם הבלונדיני עם המקבת.
גיימן חי חיים בוהמיינים; תמיד לובש שחור צמוד ותספורת שובבה ולא אופיינית לאדם בן 65 - עדות לעידן שבו היה זמר צעיר בלהקת פאנק וקיים נישואים פתוחים עם אמנדה פאלמר, זמרת ואמנית רב־תחומית. ואין מה לומר, זה מאלחש להיות רוקסטאר. אבק כוכבים, חוזים שמנים ומחיאות כפיים. רוב האנשים לא יכולים לאחוז בזה לאורך זמן. כשעפים גבוה מדי, שוכחים שאין הרבה חמצן בסטרטוספרה, מתחילים להזות ובסופו של דבר נכנסים לסחרור ומתרסקים אל הקרקע.
ה"ניו יורק טיימס", אותו עיתון שמפרסם אותו ברשימת רבי־המכר, פרסם לפני כשנתיים עדויות של שמונה נשים בפרשת עבירות מין בדרגות חומרה שונות שגיימן ביצע לכאורה. בעקבות הפרשה עושה רושם שאמזון פריים קיבלו רגליים קרות ומשכו ידם מהפקת "בני אנאנסי", שהיתה אמורה להפוך לסדרה. האתר הרשמי של הסופר המוכשר נפתח בהודעה על חפותו בפרשת הניצול המיני. הטקסט יבש, קצר וחסר מעוף, ההפך הגמור מסגנונו הפרטני והצבעוני. ברגע האמת ניל גיימן הוא רק אדם. לא אל נורדי.
אין פסול בפיות ובסוסים מעופפים, כל עוד חוזרים אל קרקע המציאות. אזל החול בשקיק החלומות, והסנדמן עזב את הבניין. הגיע הזמן להתעורר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו