"מה יכול להיות יותר משמח ממותו של הדיקטטור הוותיק בעולם?"

רויא חקקיאן, סופרת, עיתונאית ואקטיביסטית יהודייה־איראנית עטורת הישגים ופרסים החיה ופועלת בארה"ב, היא גרסה כמעט קולנועית של האינטלקטואלית הגולה. היא אישה יפה מאוד, רהוטה ואלגנטית - ומעטה הזרות שמקיף אותה מוסיף לה איזו לוויית חן של מסתורין. המבטא שלה קל, ואינו מזוהה בהכרח כמבטא פרסי. הסטייל שלה הוא אירופי יותר מאשר אמריקני, והיא שוחה כמו דג מיומן במים הגועשים של התרבות והפוליטיקה האיראניות, האמריקניות והגלובליות.

ועדיין, מי שמביט בה מקרוב רואה גם את השבריריות, הפגיעות והתוגה של מי שנעקרה בגיל צעיר מארצה וממולדתה, ומבלה את שארית חייה בניסיון לאחות את השבר, או לפחות לחיות בשלום עם הפיצול הזהותי שהפך להיות סימן ההיכר שלה.
הידידות בינינו התחילה לפני שנים רבות, בסצנה שגם היא היתה לגמרי קולנועית: נפגשנו באי המופלא מרתה'ס ויניארד, שהנוף והתחושה שלו לא יכולים להיות שונים יותר מאלה של מולדותינו הרחוקות, ישראל ואיראן, בחדר האורחים המרווח, המשקיף אל האוקיינוס האטלנטי, של משפחה יהודית בורגנית ליברלית ששמחה לארח את הסופרת הגולה, הצעירה והמוכשרת.

"ישנה איראן שמעולם לא עזבתי: איראן של השירה, הספרות והאמנות. האוויר שלה תמיד צח, השדים והדרקונים שלה תמיד נקטלים בסוף. אני לא צריכה להידחק אל תוך המושב האמצעי של איזה מטוס ולטוס טיסה ארוכה ומייגעת כדי להגיע אליה"

כשהאזנתי לה קוראת מתוך ספרה הראשון, ממואר בשם "מסע מארץ לא" (שתורגם יפה לעברית על ידי תומר בן אהרון ויצא לאור בהוצאת "כתב" בשנת 2022), חשתי תערובת משונה של קרבה וניכור. שלא כחקקיאן, אני גדלתי בירושלים ולא ביקרתי מעולם באיראן, הארץ שבה חיו אבותיי במשך דורות רבים. את הפרסית שלי למדתי מסבתי המנוחה (ולכן אני נשמע עד היום כמו סבתא יהודייה מהעיר משהד שבצפון־מזרח איראן, כשאני מדבר פרסית), והזיכרונות האיראניים שלי הם זיכרונות מיד שנייה שנולדו מהסיפורים, מהבדיחות ומהגעגועים של המבוגרים.

מטבע הדברים חקקיאן ואני עוקבים בדריכות אחר ההתרחשויות באיראן, וחולקים אותה התרגשות - וגם אותה חרדה - לקראת הבאות. בשבוע שעבר, מייד אחרי פרוץ המלחמה וחיסולו של המנהיג העליון של הרפובליקה האסלאמית, נפגשנו לשיחה קצרה, שבה חלקנו את רשמינו וניסינו לדמיין יחד איך עשוי להיראות העתיד.

שנה אורווליאנית

במפתיע או שלא, הדבר הראשון שחקקיאן מתארת כשאני שואל על התחושות, ואיך היא מרגישה בימים אלה, הוא תחושה של אושר. "במילה אחת, אני מאושרת!" היא אומרת. "מה יכול להיות יותר משמח מאשר מותו של הדיקטטור הוותיק בעולם? זה טוב עבור איראן, זה טוב עבור המזרח התיכון, זה טוב עבור העולם כולו. האיש הזה, חמינאי, בהחלט לקח ברצינות רבה את הרעיון של 'הפצת המהפכה'. מה שקרה בקמפוסים של האוניברסיטאות בארה"ב אחרי 7 באוקטובר וההנפה של דגלי חיזבאללה בהפגנות האלה - הבנתי שהוא אכן הצליח במשימה הזאת".

אולם יש גם אבל. "מצד שני", היא מתארת, "השמחה שלי הפכה מהר מאוד למלנכוליה. אני לא יכולה להפסיק לחשוב על אלפי בני האדם שהיו עדיין בחיים אם חמינאי היה מחוסל לפני שישה שבועות. שמעתי שזה מה שקורה לאנשים שמטופלים בתרופות נוגדות דיכאון: מייד אחרי שמצב הרוח שלהם משתפר, הם נתקפים במלנכוליה כשהם מבינים כמה מעט נדרש כדי למחוק את האומללות הזאת מחייהם.

"אל תוך התערובת הרגשית הזאת נוספה גם החרדה. אני חוששת שישראל וארה"ב יפסיקו את מאמציהן הצבאיים מוקדם מדי ויניחו לשרידי המשטר לחזור להשתלט על איראן. חשוב מאוד שהמשטר, גם אם הוא ישרוד, יחוש ויכיר בתבוסה המוחלטת שלו. אחרת הם יפרשו את ההישרדות שלהם כהתערבות אלוהית וכאות מן השמיים לכך שהם הולכים בדרך הנכונה".

את עזבת את איראן בגיל צעיר, במהלך שמתואר ברגישות רבה בממואר שלך "מסע מארץ לא". האם חזרת לשם אי־פעם?

"עזבתי את איראן בשנה אורווליאנית, 1984, ומאז לא חזרתי לשם. בהתחלה זה היה עניין של 'ניירת', הייתי צריכה לחדש את הדרכון ואת שאר המסמכים שלי, אבל אחרי שכל העניינים הביורוקרטיים סודרו כבר לא יכולתי לנסוע בגלל הכתיבה שלי. במיוחד אחרי שהתפרסם הספר השני שלי, 'הרוצחים של ארמון הטורקיז' (2011), שסיפר על הרצח של גולים איראנים באירופה על ידי סוכני המשטר. הספר הפך אותי לפרסונה נון־גרטה באיראן והכניס אותי לרשימה השחורה שהמשטר מנהל בקפדנות רבה".

את חשה נוסטלגיה, או שהזיכרונות שלך מאיראן מורעלים על יד השנאה, הכעס והניכור שאת חשה כלפי המשטר?

"מעולם לא חשתי כעס או שנאה כלפי האיראנים עצמם, אלא רק כלפי המשטר. האיראנים הם בני עמי. אני ראיתי מקרוב את סבלם וחוויתי חלק קטן ממנו על בשרי. חשוב להבחין שבין שאתה יהודי ובין שאתה איראני חילוני, אתה נמצא במחנה של ה'לא־רצויים' מבחינת המשטר. זהו ניואנס שמעטים מכירים בו, והוא חשוב להבנה של האנטישמיות החדשה שפורחת באיראן מאז 1979. החוויה של להיות 'אזרח סוג ב'', באופן כללי, משותפת לכל האיראנים שאינם שיעים, והיא יוצרת תחושה של אחדות אל מול האפליה הזו.

"כיהודייה לא חשתי שמסמנים אותי באופן מיוחד כ'שונה' או 'אחרת'. אחוות המדוכאים הזאת הציעה לנו חצי נחמה. הבהאים, כמובן, היו במצב אחר. אותם המשטר האסלאמי רדף במיוחד, והסבל שלהם באיראן האסלאמיסטית היה יוצא דופן. לגבי הניכור, תמיד הנחתי שהתחושה הזאת היתה תוצאה של חיי כאמנית, כאינטלקטואלית וכיהודייה. תמיד חשתי כאשת שוליים".

סצנה מחתרתית

בימים שלפני המלחמה, בטהרן, הסצנה הספרותית והתרבותית תססה. לי אישית אין שום קשר אליה, לצערי. חקקיאן, לעומתי, עדיין קשורה לסצנה הזו. "יש בהחלט סצנה תרבותית בטהרן, אבל זאת סצנה אחרת לגמרי מזו שהכרתי בשנת 1979. לפני המהפכה האמנות הדומיננטית באיראן היתה הספרות. זה נבע, בחלקו, מהעובדה שהרוב המכריע של הסופרים והמשוררים היו שייכים לשכבה החילונית והמשכילה שהתנגדה לשלטון השאה. דבר דומה נאמר גם על האבות המייסדים של ארה"ב, ג'פרסון ואדמס, ש'חשבו למען המהפכה יותר מאשר נלחמו עבורה'.

"באיראן של שנות ה־70 הסופרים והמשוררים, שהיו אז גיבורי התרבות, 'כתבו למען המהפכה'. אבל כשהמהפכה הגיעה, ונכשלה באופן כל כך אפי, איראן התאכזבה לא רק מהם, אלא גם מהספרות עצמה".

והיו גורמים נוספים, כמובן, לשינוי הזה. "החל משנת 1980 אנחנו רואים עלייה של האמנויות האחרות באיראן", היא מספרת, "הקולנוע האיראני התחיל לפרוח ולקבל הכרה בעולם. לתעשיית המוזיקה קשה יותר, בגלל החרם שהטיל המשטר החדש על השמעת מוזיקה בשנים הראשונות שאחרי המהפכה. בהמשך החרם הזה בוטל, אבל רק לגבי המוזיקה הפרסית הקלאסית, ואקדמיות למוזיקה איראנית מסורתית התרבו בטהרן כמו פטריות אחרי הגשם. זה מה שקרה גם עם ציור ואמנות חזותית. רוב העבודות היו בשעתו ביטויים פוליטיים ש'הוסוו כאמנות'. למשל, כשהעולם חשב על איראן כעל אומה נזעמת של טרוריסטים, הבמאי עבאס קיארוסטמי התחיל ללהק דמויות כפריות בסרטיו וגרם לקהל להתאהב באותנטיות שלהן ובטוב ליבן.

"החוויה של להיות 'אזרח סוג ב'' משותפת לכל האיראנים שאינם שיעים, והיא יוצרת תחושה של אחדות אל מול האפליה הזאת. כיהודייה לא חשתי שמסמנים אותי באופן מיוחד כ'שונה' או 'אחרת'. אחוות המדוכאים הזאת הציעה לנו חצי נחמה"

"באותה תקופה הפיקו הרבה סרטים על ילדים, כחלק ממאמץ מכוון להדגיש את 'תמימותו' של העם האיראני וליצור ניגוד בינה לבין הדימוי השלילי שנוצר לאיראן במערב. בשנים האחרונות התחילה גם המוזיקה הלא־מסורתית לפרוח מחדש. יש בטהרן סצנה של מוזיקה מחתרתית שהמופעים שלה מתקיימים בסתר, והמידע עליהם נמסר מפה לאוזן. מדהים לראות שדווקא הראפ האמריקני הפך להיות הז'אנר הדומיננטי בקרב בני הנוער של טהרן. יש שיר מפורסם בשם 'בָּרָאיֶה' ('למען'), שלכד במדויק את כל הרעיונות והמאוויים של תנועת 'אישה, חיים, חירות'. בקיצור, כמו לפני המהפכה, גם היום התרבות והאמנות האיראנית מגויסות למען רעיון ההתנגדות לשלטון".

כאמור, לי אישית אין שום קשר עם אנשי רוח איראנים, אפילו לא עם הגולים שבהם. האם את מקיימת קשרים שכאלה? תוכלי לספר לנו מה הם חושבים ואומרים על המצב? האם הם תומכים בהתערבות הצבאית הישראלית־אמריקנית?

"בימים אלה קשה לשמור על קשר עם אנשים באיראן אפילו כשהאינטרנט פועל, בגלל הפיקוח הצמוד של המשטר על הרשתות החברתיות ושאר קווי התקשורת. האיראנים, כמובן, הם אומה מגוונת שיש בה ריבוי של דעות והשקפות, אבל בכל זאת יש באיראן קונצנזוס כללי, לפחות כפי שאני רואה את זה, סביב העובדה שבלי עזרתן של ישראל וארה"ב אין שום סיכוי להפלה של המשטר האסלאמי. הם אמנם קיבלו בברכה את החיסול של ראשי משמרות המהפכה ביוני שעבר ובסוף החודש שעבר - אבל אני משוכנעת שהסנטימנט הזה ישתנה אם המלחמה תימשך עוד ועוד וחייהם של האיראנים, המסובכים בלאו הכי, יסתבכו עוד יותר בגללה. חייבים לזכור שרק כמה שבועות חלפו מאז הטבח הגדול ביותר בהיסטוריה של איראן המודרנית. האנשים מוכי יגון ונרמסים תחת מגפיו של משטר אכזרי במיוחד".

מבחינת האיראנים, האם ישראל נחשבת ידידה או אויבת?

"בשנים האחרונות ישראל נהנתה מהרבה סימפתיה בקרב האיראנים, אבל לדעתי נבון יותר לראות את האהדה לישראל כביטוי של סלידה מהמשטר האסלאמי וכל התעמולה שהוא מפיץ. האיראנים מאמצים אל ליבם את האויב של אויבם, זה הכל. כדי להעריך ולאהוב תרבות אחרת בזכות עצמה, ולא רק כהתרסה נגד רצונו של המשטר, נחוצים חינוך ופתיחות מהסוג שלאיראנים לא היתה גישה אליהם זה שנים רבות, וזה נכון במיוחד לגבי ישראל".

תקופת הנאורות

התאכזבתי מאוד מתגובתו של הצד הליברלי והפרוגרסיבי של המפה הפוליטית בארה"ב למלחמה באיראן. הם שקועים עד מעל לראש בשנאה שלהם לממשל טראמפ ולא מוכנים לתמוך בשום מהלך שלו, גם אם הוא מיועד לשחרר את מקביליהם האיראנים ממשטר העריצות התיאוקרטי של האייתוללות. את שותפה לאכזבה הזו?

"מובן שאני שותפה לה! אלו הן בעיקר התחושות של פרוגרסיבים בעלי אזרחות כפולה, אמריקנית ואיראנית. הליברלים והפרוגרסיבים שיש להם רק דרכון אחד, כמו רוב הפרוגרסיבים שחיים באיראן, חוו את ההשפלה של דחיית התנועה הפמיניסטית של איראן על ידי 'חבריהם' הפרוגרסיבים ברחבי העולם, דחייה שחשפה את פשיטת הרגל המוסרית שלהם. הערכים המתקדמים שלהם עמדו לבחינה, ורובם נכשלו בה כישלון חרוץ. זה בהחלט מאכזב, ומכריח אותנו לשקול מחדש את הערכים שלנו ואת יחסינו עם התנועות השונות שמתיימרות לדבר בשם טובת האנושות".

את מאמינה שיבוא היום שבו אכן תוקם "איראן החדשה", חברה חופשית ומשגשגת שתתפוס את מקומה במשפחת האומות הנאורות? האם זהו חלום ריאליסטי?

"ריאליסטי? בכל יום אני יושבת ליד שולחן הכתיבה שלי ועושה מאמץ עילאי כדי להיות הכי פחות ריאליסטית שאפשר. אני סופרת. התפקיד שלי הוא לא להיכנע לריאליזם, אלא לחלום ולהמציא רעיונות נועזים בתקווה שחלק מהם יהפכו יום אחד למציאות. לאחרונה אני עסוקה מאוד בהיסטוריה של איראן במאה ה־19 ובאופן שבו תקופה של נאורות צברה מומנטום במהלך השנים".

מהי אותה תקופה?

"תקופת הנאורות האיראנית היתה בעלת סממנים מובהקים של הנאורות האירופית. בתקופה הזו היו רפורמטורים דתיים שקראו תיגר על הסמכות של כוהני הדת השיעים, היו פמיניסטיות שהסירו את הרעלה בפומבי ודרשו שיראו בהן שוות בין שווים, היו מוסדות חינוך וחשיפה לחשיבה המערבית ולהמצאות הטכנולוגיות שלה. באותה תקופה היה קאדר של סופרים, עיתונאים, הוגים ואמנים שחדר אל הספֶרה הציבורית, והיה אפילו מרד נגד השפעתו של הקולוניאליזם הבריטי, שאחד מגילוייו היה 'שביתת הטבק' האיראנית של סוף המאה ה־19, שדומה מאוד ל'מסיבת התה' המפורסמת של בוסטון.

"כל זה, בתוספת מה שידוע לנו על העבר המפואר של איראן הקדומה, גורם לי להאמין שלאיראן יש פוטנציאל עצום להפוך שוב לאומה גדולה, בדיוק כפי שהיה בעבר הרחוק והלא כל כך רחוק".

אחרי כל השנים בארה"ב את עדיין חושבת, חולמת וכותבת בפרסית?

"ברוב הלילות קשה לי להירדם, כך שאין לי מושג לגבי לשון החלומות שלי, אבל כשאני ערה אני באמת ובתמים דו־לשונית, ולא פעם תופסת את עצמית מדברת בפְּרִינְגְלִישׁ, תערובת לא־רצונית של פרסית ואנגלית. לצערי, אני כותבת פחות ופחות בפרסית בימים אלה. זה באמת מצער אותי".

אם וכאשר איראן תהיה חופשית, האם תמהרי לבקר שם? האם את, כמוני, קצת חוששת שהמציאות תהיה שונה מאוד מהדימוי שיש לנו בראש? את חוששת להתאכזב ממה שתמצאי שם?

"אני מקווה מאוד שזה יתאפשר בקרוב, אבל אני לא ארוץ מייד לבקר באיראן. זה מחזיר אותי לתחילת השיחה שלנו: מעולם לא חשתי שנאה כלפי איראן, אבל כן נפגעתי ממנה. הידיעה שכל מה שנשאר מהמשפחה שלי, מאבותיי שחיו באיראן במשך מאות ואלפי שנים, הוא רק המצבות של הסבא והסבתא שלי, היא ידיעה טרגית. הבתים שלנו, הבתים של בני משפחתנו, הקהילות שאליהן השתייכנו - כל זה נמחק ונעלם. אז מה בעצם נשאר לי לבקר שם?

"חוץ מזה, ישנה גם איראן שאותה מעולם לא עזבתי: איראן של השירה, הספרות והאמנות. איראן שקיימת בחברויות שלי עם אמנים ואנשי רוח איראנים ברחבי העולם. אותה איראן שתמיד נשארה שלמה. זאת האיראן הכי טובה שאני מכירה. האוויר שלה תמיד צח, השדים והדרקונים שלה תמיד נקטלים בסוף הסיפור. אני לא צריכה להידחק אל המושב האמצעי של איזה מטוס ולטוס טיסה ארוכה ומייגעת כדי להגיע אליה. היא תמיד שם, איתי, בתוכי".