דמיינו שני ילדים עומדים באמצע חדר קטן וצורחים זה על זה. האחות, כלומר אני, חכמה, יפה וגבוהה. האח, לעומת זאת, קרצייה, גמד ומעצבן. למה? כי ככה הוא נולד. אולי תגידו שאני לא אובייקטיבית כי אני זאת שמספרת את הסיפור, אבל אלה החיים. ובזמן שאביב, שזה אחי, איים עלי בעזרת קשה של פיצה שאחז בידו, אני השלכתי עליו זיתים שחורים מתוך מגש ריק. כיוונתי לעיניים. זה בטח נשמע לכם קצת אכזרי, אבל זה רק כי אתם עדיין לא יודעים מה קרה.
הכל דווקא התחיל מעולה - ההורים סוף־סוף הסכימו לנו לקנות ארנב. נכון שזאת היתה האופציה השלישית אחרי כלב וחתול (ואחת לפני דג או ציפור), אבל גם זה משהו. לאמא תמיד היו תירוצים נגד חיות מחמד, שהתחילו ב"אני לא רוצה שתחשבו שאני לא סומכת עליכם", והמשיכו בכל מיני הסברים שהשורה התחתונה שלהם היתה שהיא לא סומכת עלינו. היא לא מאמינה שבאמת נצא לטיולים עם כלב, וגם לא ננקה את הארגז של החתול. אבל ארנב? מה בכלל עושים עם ארנב? "כמעט כלום", הבטחתי לה, "זה בערך כמו בובה".
"אז אולי נקנה בובה?" היא שאלה בתקווה.
"לא. ארנב", התעקשנו.
בכל מקרה, בסוף הם הסכימו. כל מה שהיה צריך זה שכנוע יסודי ושתי אזעקות. באופן כללי זה טיפ לחיים: אם אתם רוצים לבקש משהו מההורים - חכו למבצע צבאי. אז אביב ואני עברנו לישון בממ"ד, כמו תמיד. בבוקר השני של האזעקות, בזמן שאני שיחקתי בטלפון ואביב קרא בפעם המיליון את "הארי פוטר וגביע האש", אמא התיישבה לידנו והניחה על המיטה שטר של 100 שקלים. "זה לארנב", היא אמרה, "כבר ביקשתי מאתי את הכלוב שלה". אתי היתה השכנה שלנו, והיה לה כלוב ריק בבית כי פעם כבר מת לה ארנב. שנינו קפצנו על המיטה מרוב שמחה, ואפילו התחבקנו.
לי היה זום כיתתי, אז החלטנו שאבא יקפיץ את אביב לחנות החיות, יחכה לו ברכב ויחזיר אותו הביתה בתוך כמה דקות. ידענו מראש איזה ארנב זה יהיה, כי ראינו אותו כמה פעמים בחנות. הוא היה בגוונים של שחור ולבן ועלה 76 שקלים. שק אוכל קטן, גם את זה ידענו, עולה 17 שקלים. הכל ביחד, חישבנו במהירות, יצא 93 שקלים, מה שאפילו השאיר לנו עודף של 7 שקלים לשני קרטיבים. תוכנית מושלמת, שאביב היה חייב להרוס.
בזמן שחיכיתי לאביב, שגית המורה התעקשה לשאול את כל התלמידים אחד־אחד איך הם מרגישים. אנחנו בסדר! רציתי לצעוק עליה דרך מסך המחשב. אנחנו שמחים שאין בית ספר ושמרשים לנו ארנב, תפסיקו להשליך עלינו את הפחדים שלכם! אבל לא אמרתי את זה. הזום נגמר ואביב עדיין לא חזר, והתחלתי קצת לדאוג. החנות נמצאת במרחק 5 דקות נסיעה מהבית שלנו, הוא היה אמור לחזור בתוך גג 20 דקות. בסוף, אחרי יותר מחצי שעה, ואחרי שהפיצה שאמא הזמינה לנו כבר הגיעה ואפילו קצת התקררה, אביב ואבא נכנסו הביתה. בלי ארנב, אבל עם שקית ניילון שבתוכה, אתם לא תאמינו, כובע.
"זה לא כובע, זאת מגבעת", אביב חש צורך לדייק אותי בזמן שהסתער על הפיצה.
"אבל איפה הארנב?" שאלתי, "והקרטיב?".
"עשיתי עסקה גאונית", הוא אמר בפה מלא פיצה. "את מכירה את המקום הזה ליד חנות החיות? שיש בו כל מיני דברים יד שנייה?".
"נו", עניתי.
"אז מישהו הביא לשם מלא דברים של קוסמים, וזאת" - הוא הניף את המגבעת אל על -
"מגבעת אמיתית של קוסם!".
"מה?" שאלתי המומה. מהצד ראיתי את אבא עושה לאמא פרצוף של "מה יכולתי לעשות?".
"זאת מגבעת יקרה ממש", המשיך אביב, "אבל המוכר הסכים לעשות לי אותה ב־100".
"על מה אתה מדבר, אביב? איזה קוסם? איפה הארנב?" הבטתי סביבי, עדיין מבולבלת.
"מה קוסמים שולפים מהכובע?" שאל אותי אביב.
"כלום, כי קסמים זה לא אמיתי", עניתי.
"ארנבים!" ענה אביב, "וגם שפנים. ויונים לפעמים. ככה שיהיה לנו גם ארנב וגם מגבעת קסמים וגם חיות אחרות".
"אביב", ניסיתי לגייס סבלנות, "אתה צוחק, נכון? אתה הרי בן 10, אתה יודע שאין דבר כזה קוסמים".
"ברור, אני לא תינוק", אמר אביב, "אבל זה מקרה אחר. המוכר אמר לי שהמגבעת הזאת הגיעה אליו מקוסם רציני מאוד שהחליט לעשות הסבת מקצוע, ושהיא אמיתית לגמרי. הוא אמר שהוא בחיים לא היה מוכר לי אותה, אבל הוא ראה שאני אחלה ילד".
"אביב", אמרתי ומייד השתתקתי, בעיקר כי התחשק לי לבכות. קיוויתי שבכל רגע הוא יגיד לי שסתם, הוא צחק איתי, שפתאום יפרוץ אלינו הביתה ארנב שחיכה כל הזמן הזה בחוץ, שאני אגלה איכשהו שאחי הקטן הוא לא הילד הטיפש ביותר בעולם. אבל זה לא קרה.
ככה התחיל הריב שלנו, שאתם זוכרים מתחילת הסיפור. שנינו עמדנו בממ"ד וצרחנו זה על זה, ואמא שלי עמדה בצד ותפסה את המצח שלה כמו שהיא עושה מדי פעם כשיש לה מיגרנה. אני פיזרתי זיתים שחורים לכל עבר, ואביב החזיק קשה של פיצה ונופף בו כאילו זה שרביט קסמים והוא מפעיל עלי את אחד הלחשים שלו מהוגוורטס.
אחרי הצרחות הגיע הבכי. ידעתי שזהו, זה אבוד. היה לנו חלון הזדמנויות אחד לארנב, אבל בגלל אביב הוא נסגר לתמיד. אני תקועה בממ"ד בלי אף ארנב, ועם ילד כל כך סתום שאפשר למכור לו כובע קוסמים מזויף במחיר מופקע. וכאילו זה לא גרוע מספיק, גם אמא ואבא היו בלתי נסבלים. בהתחלה גם הם כעסו על אביב, אבל אחרי זה כל הסיפור שעשע אותם והם התלחשו ביניהם בסודיות. היא הסתובבה בבית ושרה "כל הימים חולמת אני על כובע קסמים", והוא אמר דברים כמו "אל תדאג, אביב, אני בטוח שעוד תשלוף שפן מהכובע!", שלא הצחיקו אף אחד חוץ מאותם.
את שארית היום ביליתי בחדר שלי עם הטלפון והתעלמתי מכולם. לא האמנתי שאני תקועה בבית עד להודעה חדשה, עם שלושה אנשים בלתי נסבלים וחסרי רגישות ועם אפס ארנבים. בלילה, אחרי שהתקלחתי, אביב כבר שכב על המיטה בממ"ד עם המגבעת לצידו. נשכבתי על מיטת החבר והפניתי אליו את גבי בהפגנתיות. "ליבי", הוא לחש אחרי כמה רגעים. לא עניתי.
"ליבי", הוא לחש שוב, "סליחה. אני מצטער שלא קניתי לנו ארנב".
"בסדר", לחשתי חזרה בזעף.
"מחר עדיין תכעסי עלי?" הוא לחש.
"כן", עניתי.
"אבל פחות?" הוא שאל בתקווה.
היססתי כמה רגעים: "קצת פחות".
אני לא יודעת בדיוק מה קרה בלילה, כי רוב הזמן ישנתי. היו כמה אזעקות, את זה אני זוכרת. בשלב כלשהו בלילה, או מוקדם בבוקר, דלת הממ"ד נפתחה ונסגרה ושמעתי את אמא ואבא מתלחששים, אבל המשכתי לישון. כשהתעוררתי, שניהם היו איתנו בממ"ד. אמא נמנמה על מזרן דק לצד המיטה שלי, ואבא נח על הפוף והסתכל בטלפון שלו. הוא נראה מרוצה. רשרוש משונה לכד את תשומת ליבי, מלווה בגרגור עדין. הסתובבתי אל אביב, שהיה כבר ער וישב על המיטה, זורח מאושר. "תראי, ליבי", הוא העביר אלי בזהירות את המגבעת הישנה. בתוכה, רך ופלומתי, ישב ארנב קטנטן, שחור־לבן, שהביט בי בסקרנות, אפו הקטן רוטט. "אמרתי לך", אמר אביב בחיוך, "אמרתי לך שזה קוסם רציני".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו