"תראה, הכלב לובש חולצה של בית ספר!" לחש הסבא לילד והצביע על פיטבול שרירי שנכנס למקלט. בעליו אחז בו ברצועה קצרה ופניו היו קשוחים ומאיימים כפניו של הכלב.
"אפשר ללטף אותו?" שאל הילד, והסב ענה, "לא כדאי, אלה כלבים לא נחמדים במיוחד".
המקלט הציבורי היה עמוס באנשים. ערב ירד. חלפו שעות ארוכות מאז נשמעה האזעקה הראשונה, ואותות עייפות ודאגה ניכרו על פניהם. מדי פעם נשמעו מבחוץ קולות נפץ עמומים.
בתוך הדוחק ניסה כל אחד לשמור פינה קטנה לעצמו. זוגות צעירים אחזו ידיים ומשפחות התאספו במעגלים וכלבים נהמו זה כלפי זה באיום. הסבא ישב לצד נכדו על ספסל עץ צמוד לקיר וניסה להסיח את דעתו. "בעמק יפה, בין כרמים ושדות, עומד מגדל בן חמש קומות..." דקלם בשקט, ונזכר בקולה הרך של אשתו כשהיתה קוראת בספר לילדיהם.
"אני רעב", אמר הילד בשקט, כי לא הספיק בגלל האזעקה לאכול את ארוחת הערב שהכין לו סבא. "עוד מעט אפשר יהיה לצאת ונחזור הביתה לאכול", הבטיח הסב. הוריו של הילד נסעו לכמה ימים לחוץ לארץ והשאירו אותו אצל הסב ואינם יכולים בינתיים לחזור.
כשניתנה הרשות לצאת מהמקלט הם צעדו לביתו של הסב, מרחק כמה דקות הליכה, בפעם המי־יודע־כמה מאז הבוקר. הילד אחז בכף ידו ובידו השנייה החזיק בקופיפו, בובת הקוף הירוקה והמרוטה שלו. "מתי הם יפסיקו לזרוק עלינו טילים?" שאל הילד, והסב הרהר והשיב, "אני מקווה שבקרוב".
הסב גר בבניין ישן, שלא היו בו מעלית או מקלט. רגליו כאבו כאשר טיפסו במדרגות ובכל קומה עצר לרגע לאזור כוח. כשנכנסו לדירה חימם את הספגטי עם רסק העגבניות שהכין לילד, וגם סחט בשבילו מיץ אדום מתפוזי דם. גם אני צריך לאכול משהו, אמר הסב לעצמו, כי לא הכניס כמעט דבר לפיו מאז הבוקר. הוא צבט בעמידה פיסת חלה והניח עליה פרוסת גבינה והכניס אותה לפיו. הילד סיים לאכול ולשתות ופיהק לרווחה.
"אני עייף, סבא", אמר, וניגש לשכב על הספה מול הטלוויזיה לראות סרטים מצוירים. גם אני עייף, אמר הסב בליבו. אלמלא הילד לא הייתי רץ הלוך ושוב למקלט המחורבן הזה. הוא הכין לעצמו כוס תה והציץ בטלפון לראות מה מתרחש. הכותרות רצו מול עיניו ובישרו על חיסולים וניצחונות.
"בוא, סבא", קרא אליו הנכד, והוא התיישב לצידו על הספה. הילד הניח את ראשו על ברכיו. חתול גדול רדף אחרי עכבר קטן בסרטים המצוירים. הוא ליטף את תלתליו של הילד ועיני שניהם נעצמו לאט. פתאום רטט הטלפון שבכיסו והשמיע שוב את קול האזהרה הצורם. הילד הזדקף בבהלה.
"אני רוצה את אמא ואבא", אמר, והסבא הבטיח שיחזרו בקרוב. הוא נעל בעדינות לרגלי הילד את נעליו הקטנות ועצר בקרבו אנחה ואמר, "בוא, צריך ללכת". הילד קם בצייתנות, והם יצאו וירדו במדרגות והלכו יד ביד לגינה הציבורית שבקצה הרחוב, שבה נמצא המקלט. בכניסה אליו היה תור.
"איך אתם?" שאלה אותם אישה צעירה שגרה ברחוב, בסבר פנים טוב ונעים. הסבא לא דיבר איתה לפני כן, רק לפעמים ראה אותה חולפת על פניו ברגל או באופניים, והוא שמח על ההזדמנות וענה בחיוך, "בסדר, עייפים, אבל אנחנו נהנים ביחד. נכון, עומרי?" הילד משך בידו ולא ענה. "סליחה על הנימוסים הגרועים", התנצל הסב וגמע עוד מעט מזיו פניה המחייכים.
בכניסה למקלט התמהמהו שני גברים ודיברו בהתלהבות וכיודעי דבר על חיסולים ומהפכות.
"אפשר לעבור?" שאל הסב בכעס, הוא סלד מאנשים שמקשקשים, ופילס דרכו ביניהם. "אני צריך פיפי", אמר הילד כשכבר נמצאו בפנים, והסב לקח אותו אל תאי השירותים שנמצאו בפינה חשוכה. הוא דפק בדלת ומישהי קראה מבפנים, "רק רגע, סבלנות", גם התא השני היה נעול, וברקע נשמעו חבטות עזות של נפילות. "סבא, ברח לי", אמר הילד, והסבא ניחם אותו שזה לא נורא, אבל דפק באגרופו בכוח על דלתות התאים, עד שאחת מהן נפתחה ואישה מבוגרת עמדה מולו ושאלה אם יצא מדעתו. כשנכנסו לתא אמר הילד שכבר אין לו פיפי, ומכנסיו היו רטובים.
"לא נורא", ניחם את נכדו, "עוד מעט נחזור הביתה וארחץ אותך. זה קורה לכולם". הוא מפחד, אמר הסב לעצמו, זה יותר מדי לילד קטן כזה.
סוף־סוף התיישבו בקצה פנוי של ספסל. שוב נשמעו חבטות עמומות של פיצוצים, אולם הפעם קרוב יותר. מראות ממעמקי הזמן התגנבו אל מול עיניו של הסב והוא שמע פגזים מקרב נושן מתפוצצים סביבו. כלבים נבחו. המקלט הסתחרר סביבו במהירות והוא צבט את עצמו בחוזקה בפרק ידו כדי להתעשת. "בעמק יפה, בין כרמים ושדות, עומד מגדל בן חמש קומות..." התחיל שוב לדקלם וחיפש את מבטו של הילד, לוודא שהוא בסדר, אך התקשה לדלות מזיכרונו את ההמשך.
"אוי", קרא פתאום הילד, "איפה קופיפו?", ותר סביבו בבהלה כדי למצוא את הבובה. אך קופיפו לא היה שם. "איפה הוא, אני רוצה אותו!" הילד צרח, וכל המבטים הופנו אליו, "סבא, תביא לי את קופיפו!"
מקצהו האחר של המקלט התקרבה אליהם הבחורה נעימת הסבר, בצעדים זקופים כמו של רקדנית. היא כרעה בפני הילד וביקשה, "ספר לי על קופיפו, איך הוא נראה, וננסה למצוא אותו". הילד השיב לה בפנים רטובות מבכי, "הוא קוף חמוד והוא החבר שלי".
"אולי שכחת אותו בבית", הציע הסב, אבל הילד הניע בראשו בחוזקה וענה: "לא! לקחתי אותו איתי".
"תשמרי עליו רגע?" שאל אותה הסב.
"בטח, אין בעיה", חייכה אליו בדאגה.
הסב הלך לתא השירותים ולא מצא שם את הבובה. אחר כך עלה במדרגות המקלט ועיניו תרו לשווא אחריה. הוא היסס לרגע ופתח את דלת המקלט וסגר אותה מייד אחריו. שמיים בהירים נפרשו מעל לעיר החשופה. הדי פיצוצים נשמעו במרחק וצפירות אמבולנסים, והוא פסע כמו גשש בעקבות הבובה. הרחוב היה ריק מאדם, והסב נמלא צער על הילד ועל עצמו. אולם כאשר כמעט הגיע הביתה ראה את קופיפו שרוע באמצע הכביש ופניו כלפי מעלה. הוא הרים אותו ואחז בו בעדינות ופסע חזרה לעבר המקלט. אחרי ימים רבים עלה פתאום חיוך רחב על שפתיו, כאילו ניצח במלחמה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו