שבת בבוקר, ושקט. שקט של שבת. רק אני, הכרית והשמיכה. הן צריכות כביסה. נועם אמר שיעשה ביום חמישי, אבל כרגיל לא עשה. כל זה לא חשוב עכשיו. רק שנועם לא יתעורר, אלוהים, בבקשה.
כי ברגע שנועם קם - נגמר הכל. הוא תמיד סוחב אותי למקומות שלא ביקשתי ללכת אליהם: לפארק, לים, לחברים שלו שמדברים חזק מדי ולא שמים לב שאני קיימת. בשבת בבוקר אני רוצה דבר אחד: להישאר פה. ועוד דבר אחד קטן שמציק לי מהלילה, אבל אני לא זזה כדי לא להעיר אותו.
אני עוצמת עיניים וחולמת על שדות ירוקים, על מקום שבו אף אחד לא שואל, "נו, למה את כזאת כבדה?"
ואז - הרעש הזה. הצלילים הצורמים האלה. לא, רק לא זה, בבקשה. לא עוד פעם. אבל כן - אזעקה.
נועם קופץ מהמיטה. הפה שלו דביק משינה, השיער עומד בצורה מוזרה. הוא תופס את הנייד.
"אחי. שמעת? צריכים אותי? אני יכול לבוא", הוא אומר.
כל החברים שלו במילואים, וגם הוא רוצה.
"לא? בטוח?" למרות שהוא מנסה להסוות, שומעים היטב בקולו את האכזבה. אם היו מגייסים אותו, הייתי נוסעת מחוץ לעיר, לחזי ודניאלה. שם יש חצר גדולה, אדמה, שקט. רוגע באוויר. אבל כל עוד נועם בתל אביב - גם אני.
למרות שאמרו לו שלא צריך, הוא מוציא מהארון מדים ולובש אותם. עומד מול המראה, מסדר חולצה, מיישר כתפיים. מתחשק לי לומר לו שפורים זה רק עוד יומיים.
"יאללה, מותק, חייבים לזוז", הוא מזרז אותי כאילו אני זו שעיכבתי.
הלחץ בשלפוחית גובר. אני ממש חייבת פיפי. ממש־ממש. וזה לא "עוד דקה". זה עכשיו. אבל אני מכירה מספיק את נועם כדי לדעת שאין סיכוי. אז אני מחזיקה. כמו תמיד.
חדר המדרגות כבר מלא. אנשים מדווחים איפה האזעקה תפסה אותם.
"הכנתי קפה".
"נכנסתי למקלחת".
"אני בדיוק..."
כאילו זה מעניין מישהו איפה היית.
השכנה מקומה חמש גוררת שלושה ילדים צורחים. הבעל שלה במילואים. הזקן מקומה שש יורד לאט ומקיש במקל על כל מדרגה.
ואז אני רואה אותה - השכנה מקומה שלוש - בסוודר אופנתי מדי בשביל אזעקה. היא סוקרת אותי מלמעלה למטה במבט שאומר: מלחמה־מלחמה, אבל מינימום של סטייל. אנחנו לא חיות פרא.
אני מהדקת את הלסת. לא בגלל העלבון. בגלל העניין הבוער הפנימי שלא קשור בכלל לסוודר שלה.
טום מקומה ארבע עובר אותנו בריצה, מאושר כאילו למטה במקלט מחלקים פרסים. הוא אומר שלום לכולם. נועם מסתכל עליו ואז עלי, ולמרות שהוא לא אומר דבר, אני יודעת מה הוא חושב: למה את לא יכולה להיות כזאת. אני לא עונה. טום הוא טומטום. תגיד תודה שאני לא כזאת.
הריח במקלט מזכיר לי נשכחות וגורם לי לבחילה. ממש לא התגעגעתי. לא אמרו בפעם האחרונה שזו הפעם האחרונה?
נועם מוצא כיסא ומתיישב. אני מתיישבת על הרצפה ליד הקיר. קר לי בתחת. אני מחכה שנועם יציע לי גם כיסא, אבל הוא לא. הוא לא רע, הוא פשוט לא חושב.
ואז הוא עושה את הדבר הזה. בלי לחשוב, בלי מילים, הוא מוריד את הז'קט שלו ומניח אותו לי על הגב. אפילו לא מסתכל למטה כשהוא עושה את זה. ככה נועם. לא שם לב שאני על הרצפה, אבל מרגיש שקר לי. לפעמים הוא בסדר בדיוק ברגעים שאי אפשר לתכנן.
הוא מלטף לי את הראש. לאט. בעדינות. אני מתמכרת למגע.
"הכל בסדר", הוא לוחש. הקול שלו, לרגע, באמת גורם לי להאמין.
אלי ויעקב, הגברים הראשונים של הבניין, נשואים ליהודית ושולה, יושבות ראש ועד הבית, מנהלים ביניהם דיון ער.
"החתן שלנו קיבל צו לפני שבוע", אלי פותח, "אמרתי לשולה: ביום שבת תהיה התקפה. עומר בבית?"
"איזה בית?" יעקב מתרעם, "גויס אתמול. לחשובים קוראים אחרונים".
"אתה יודע? ראש אמ"ן לשעבר חבר קרוב שלנו", הוא מחזיר.
"חבר קרוב?" יעקב מפקפק.
"עשינו קורס ביחד", אלי אומר כממתיק סוד.
"קורס פילאטיס", שולה משתיקה אותו.
"חברים, יש וויי־פיי", יהודית קוראת מהצד. כמו קסם, כולם שוקעים בניידים ומשתתקים. רק הצפצופים של המשחקים של הילדים ממשיכים לטרטר ברקע ומוציאים אותי מדעתי.
כמה דקות אחרי כולם נכנסת השכנה מקומה שתיים, עם לוק של "כרגע קמתי ולכן לא הספקתי ללבוש חזייה", אלא שהריסים המעוצבים והשיער המהודק מסגירים אותה. אף אחת לא קמה עם כאלה ריסים.
לאכזבתה, כולם עם הפנים בניידים ולא שמים לב. חוץ מנועם. נועם תמיד שם לב.
הוא מפסיק ללטף אותי. היד פשוט נעצרת. כאילו שכח שיש לו יד. כאילו שכח שיש לו אותי.
"את חדשה, נכון? אני נועם", הוא אומר כשהיא מתיישבת לידו. אותי הוא לא מציג.
"מפחיד, לא?" היא אומרת בקול רך.
"אם זה היה רציני - אני כבר לא הייתי כאן", הוא מחווה בראשו לעבר המדים. ואז רוכן אליה: "יש דברים שאני לא יכול לדבר עליהם".
הדבר היחיד שנועם לא יכול לדבר עליו זה למה אף אחד לא קורא לו. אבל היא מחייכת. "אני מבינה".
את לא מבינה כלום, מותק.
ילד קטן ניגש אלי ורוצה ללטף. אני מסקרנת אותו. היד שלו אמנם קטנה, אבל הלטיפות גסות. אני לא אומרת כלום. לא רוצה שיחשבו שאני מתנשאת. אני גם נהנית מכך שניגש אלי ולא לשכנה מקומה שלוש. "תאכלי דשא, סוודר אופנתי".
ואז הוא נכנס. השכן החדש מקומה שבע. אני שומעת אותו בלילות, צעדים מעל התקרה שלי, הלוך ושוב. דמיינתי אותו מאה פעם. המציאות יותר טובה. עיניים חומות ענקיות ומשהו בגוף שאומר: אני לא צריך מדים כדי שתסתכלו עלי.
העיניים שלנו נפגשות. כל המקלט - נועם, אלי, יעקב, השכנה בסוודר, הילדים, הפיפי - נעלם. נשאר רק הוא. אני רוצה לגשת. להתקרב. לדעת מה הוא אוכל ואם גם הוא חולם בלילה על שדות. נראה לי שכן.
אני עושה צעד. גם הוא עושה צעד. אנחנו כמו שני מגנטים. אני מרגישה את הלב דופק מהר מדי - דפיקות קטנות של מישהי ששכחה שהיא יכולה להתרגש.
"אפשר לעלות", מישהו צועק.
שתי המילים הכי יפות בעברית. יותר מ"אני אוהב אותך". יותר מ"האוכל מוכן!"
כולם נעמדים. הוא נבלע בתוך האנשים. נועם כבר מושך אותי לכיוון המדרגות, ולמרות שכל כך רציתי לצאת מהמקלט הזה, אני מאוכזבת.
אלי אומר ליעקב: "זה רק סבב ראשון, נבלה פה עוד הרבה זמן". זה דווקא משמח אותי. לא בגלל איראן. בגלל הסיכוי לפגוש אותו שוב.
בחוץ שמש חורפית. יום יפה מדי בשביל אזעקות. אני מסתכלת מסביב ולא רואה אותו. הלב שלי נופל.
ואז - העץ, הדשא. הגוף מחליט בשבילי. אין זמן. אני רצה לעץ, נשענת רגע על מה שנשאר לי מכבוד עצמי, ומשחררת. ההקלה כמעט רוחנית.
ואז אני רואה אותו. עומד לא רחוק. גם הוא ליד עץ. גם הוא שחרר.
ממש לא רציתי שיראה אותי ככה. אבל הוא לא מסתכל עלי כמו מישהו ששופט. הוא מסתכל עלי כמו מישהו שמבין.
טום, כמובן, רץ על הדשא. שמח. אידיוט.
"כלבה טובה", נועם אומר מלמעלה, ״מי כלבה טובה?״ ומושך ברצועה. הוא הבטיח שיחליף לי לרצועה נוחה יותר, אבל גם את זאת שכח. "בואי הביתה".
בלית ברירה, אני הולכת אחריו. מסתכלת אחורה פעם אחת.
הוא עדיין שם. מביט בי. הזנב שלו עושה תנועה קטנה. גם שלי.
אני לא יכולה לחכות לאזעקה הבאה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו