הקשר הקדום שבין מגילת אסתר לסיינפלד

כשאנחנו חושבים על התנ"ך, בדרך כלל המילה הראשונה שעולה לראש לא תהיה "מצחיק", אלא יותר בכיוון של דרמות קיומיות, מצוות ונבואות זעם. אבל פעם בשנה, כשאנחנו פותחים את מגילת אסתר, אנחנו נכנסים ליקום מקביל. זהו עולם שבו המלך הוא שוטה, הגיבורה היא סוכנת סמויה והנבל נופל לבור שהוא עצמו כרה - כל זאת על רקע נהרות של יין ותחפושות.

למעשה, אם נניח לרגע את המשקפיים הדתיים ונרכיב משקפיים של מבקרי ספרות, נגלה אמת מפתיעה: מגילת אסתר היא קומדיה קלאסית בכל רמ"ח איבריה. היא לא רק סיפור הצלה, היא פארסה פוליטית שמשתמשת באותם כלים שהצחיקו את הקהל באתונה העתיקה ושמשמשים את יוצרי "סיינפלד" או "ארץ נהדרת" היום.

הדיקטטור הגדול

נתחיל בקצת הקשר: המונח "קומדיה" מגיע מהתיאטרון היווני העתיק. בניגוד לטרגדיה, שעוסקת בדמויות נאצלות ובמאבקים אפיים ושמסתיימות כמעט תמיד במוות ובאסון, הקומדיה מתאפיינת בסוף טוב ובדמויות מגוחכות. ובזמן שהטרגדיה הקדומה עסקה לרוב בשליטים, בגיבורים ובאלים - בקומדיה אנחנו מוצאים גם משרתים, עובדי כפיים ושאר ייצוגים של מעמדות נמוכים. כשמופיעים השליטים (ושאר דמויות מופת), הם נוטים להיות נלעגים.

אחשוורוש פותח בריאליטי "המלכה הבאה", בהשתתפות הנערות היפות בממלכה. וכאן נכנסת אסתר: יהודייה צנועה ולא מתיימרת, שהופכת עד מהרה למלכת האימפריה הגדולה בעולם. סיפור סינדרלה לפני סינדרלה

עוד מאפיין חשוב של הקומדיה, שמלווה אותה מיוון העתיקה דרך שייקספיר ועד לקומדיות הוליוודיות ולסיטקומים בני ימינו, הוא התחפושת: דמויות מעמידות פנים ומסתירות את זהותן, והגילוי מהווה נקודת מפנה מכריעה שהופכת הכל וטורפת את הקלפים.

קל לראות איך המאפיינים האלה באים לידי ביטוי במגילת אסתר. במגילה יש עשרה פרקים בסך הכל: הרשע של הסיפור, המן, ומזימת ההשמדה שלו מופיעים לראשונה רק בפרק השלישי, ועד אז אנחנו בקומדיה לכל דבר.

אחשוורוש הוא דוגמה ומופת לדמות "השליט הטיפש" שאפשר למצוא בקומדיות בלי סוף, מהמחזות של אריסטופנס ביוון העתיקה ועד לסיטקומים מודרניים כמו "המשרד". האפקט הקומי נובע מהפער בין הכוח שיש לו לבין חוסר היכולת הברור לנהל את עצמו.

במגילה, אחשוורוש מולך מהודו ועד כוש, אבל נראה שהדבר העיקרי שמעניין אותו הוא לערוך משתאות יין שנמשכים חצי שנה שלמה (רחמים על שר האוצר שצריך לממן את האירוע הזה). כשהוא שיכור לגמרי, המלך מזמן את אשתו כדי להתגאות ביופייה בפני כל השרים - כנראה בקשה די חריגה, ואפילו משפילה, כמו שאנחנו לומדים מהסירוב שלה. כשהבקשה לא נענית, הוא מגרש אותה בעצת יועציו ואז נמלך בדעתו ומחפש לה תחליף.

ודפוס ההתנהגות המטורלל הזה נמשך לאורך כל המגילה. הוא חותם על צו להשמדת עם רק כי מישהו התחנף אליו, ושוכח ממנו בבוקר שלמחרת. את מרדכי, שהציל אותו מניסיון התנקשות, הוא שוכח לחלוטין, עד שהוא נתקף במקרה בנדודי שינה וקורא על העניין בספר הזיכרונות. במובן המודרני, אחשוורוש הוא הבוס שכולנו מכירים, שמקבל החלטות הרות־גורל על סמך פיסת המידע האחרונה שמישהו לחש באוזנו בזמן הפסקת קפה.

כשהמגילה צוחקת על המן, היא משתמשת בצחוק כדי להתמודד עם איום ממשי. במובן מסוים, אפשר לראות במגילת אסתר את הביטוי הראשון של ההומור היהודי, שמלווה אותנו מאז מרדכי, דרך שלום עליכם ועד וודי אלן וג'רי סיינפלד

אחרי האפיזודה הקומית של הפרק הראשון, אחשוורוש פותח בסוג של שעשועון ריאליטי, "המלכה הבאה", שנמשך שנה שלמה בהשתתפות הנערות היפות בממלכה. וכאן נכנסת אסתר: יהודייה צנועה ולא מתיימרת, ששובה את ליבו של כל מי שרואה אותה והופכת עד מהרה למלכת האימפריה הגדולה בעולם. סיפור סינדרלה לפני סינדרלה. אבל זו סינדרלה עם סוד - כיאה לקומדיה, אסתר מסתירה את זהותה, שתתגלה רק ברגע המכריע. בינתיים, מרדכי מגלם דמות קלאסית אחרת של הקומדיה: המשרת הערמומי שבוחש מאחורי הקלעים, קודם כדי לקדם את אחייניתו למלכות, ובהמשך כדי לסכל את ניסיון ההתנקשות של בגתן ותרש.

אחר כך מופיע המן, כאמור, והעניינים מסתבכים. אבל גם המן הוא בסופו של דבר נבל קומי. הוא מלא חשיבות עצמית, נעלב בקלות, נשלט בידי אשתו (זרש, שהיא המוח האמיתי שם). הוא מחליט "להשמיד, להרוג ולאבד" את כל היהודים לא מתוך אידיאולוגיה, אלא משום שהוא כועס על אדם אחד שסירב להשתחוות בפניו. וכמובן, הוא נכשל בצורה כל כך מרהיבה שאי אפשר לא לגחך. כמו שעושה צ'ארלי צ'פלין ב"הדיקטטור הגדול", המגילה מורידה את הנבל מממדיו האפיים לדמות שאפשר, ואפילו מתבקש, לצחוק עליה.

דבר והיפוכו

אחד מהכלים החזקים בקומדיה הוא ההיפוך (מה שמכונה במגילה "ונהפוך הוא") - הרגע שבו הקשיים העלילתיים נפתרים כביכול ברגע אחד והצדק מושב על כנו. ואכן, שיא הקומדיה במגילה הוא המפגש בין המן לאחשוורוש בלילה שבו "נדדה שנת המלך".

המן בטוח שהוא עומד לקבל קידום ועיטור כבוד, ובחוסר מודעות עצמית משווע, הוא מתאר בדיוק את הטקס שהוא חולם עליו. הקהל יודע משהו שהדמות לא יודעת, כולנו מחכים בקוצר רוח לרגע שבו הבלון יתפוצץ, וההיפוך כאן הוא גמור: כמו שמנבאת זרש להמן כשהוא שב לביתו, מרגע שנפל בפני מרדכי פעם אחת - הסיפור נגמר, ומכאן והלאה יש ניצחון אחרי ניצחון של החבר'ה הטובים. כמובן, הסצנה שבה המן מתחנן בפני אסתר, ואחשוורוש מפרש לא נכון את הסיטואציה וחושב שהמן מנסה לפתות את אשתו, גם היא היתה יכולה בקלות להופיע בכל סיטקום בן־זמננו.

כדי להבין את המגילה, צריך להסתכל גם על ההקשר הרחב יותר שלה - חג פורים עצמו. בתרבויות רבות בעולם קיימים חגי אביב שמבוססים על רעיון הקרנבל. ברומא העתיקה היתה זו הסטורנליה, שבה העבדים והאדונים החליפו תפקידים ליום אחד. בימי הביניים באירופה חגגו את חג השוטים, שבו פשוטי העם התחפשו לכמרים ולמלכים ולעגו לסדר הקיים.

מגילת אסתר היא ה"תסריט" הרשמי של הקרנבל היהודי. היא מוקראת במעמד פומבי וחגיגי (המצווה, אגב, היא לשמוע מגילה ולא לקרוא אותה, כלומר יש חשיבות להקשר של הביצוע), והיא מלאה אלמנטים קרנבליים, ובראשם היין והתחפושת. המגילה מתחילה ומסתיימת במשתה יין, ויין הוא מאז ומעולם כלי שמשבש את הסדר החברתי, גורם למלכים להתנהג כשוטים ומאפשר לאמת לצאת לאור. גם התחפושות במגילה הן רבות: זו לא רק אסתר שמתחפשת ומסתירה את זהותה, אלא גם מרדכי שלובש שק ואפר ובהמשך בגדי מלכות, והמן שהופך למשרתו של מרדכי. כמו היין, גם בתחפושת יש יסוד של היפוך תפקידים ופריעת הסדר החברתי: היא מאפשרת לנו להיות מישהו אחר ולשבור את כבלי היומיום.

ונכון, מגילת אסתר היא לא קומדיה קלאסית. בניגוד לרוב הקומדיות, שבדרך כלל עוסקות בגורל של יחידים (כמו אם האוהבים יהיו ביחד למרות המכשולים), הקונפליקט "האם הגיבורים יצליחו למנוע את הרצח ההמוני של כל היהודים" - לא מאוד נפוץ בז'אנר.
וכאן אולי טמונה הגאונות הספרותית של מגילת אסתר - ביכולתה להשתמש בתבנית קיימת ובשלל תחבולות קומיות כדי לצקת תוכן חדש, שעוסק לא רק בגורל האישי אלא גם בזה הלאומי, ולומר משהו על זהות, אחריות והגורל היהודי.

בעולם העתיק, ממש כמו בעולם המודרני, הצחוק היה כלי של חלשים מול חזקים. כשהמגילה צוחקת על המן, היא משתמשת בצחוק כדי להתמודד מול איום שכנראה היה ממשי מאוד, ושהיה נעוץ בחולשה הפוליטית היהודית באותה תקופה. במובן מסוים, אפשר לראות במגילת אסתר את הביטוי הראשון של ההומור היהודי, שמלווה אותנו מאז מרדכי, דרך שלום עליכם ועד וודי אלן וג'רי סיינפלד.

הקריאה במגילה היא הזמנה להשתחרר. היא אומרת לנו: נכון, המציאות הפוליטית יכולה להיות מטורפת, המנהיגים יכולים להיות הזויים והעולם יכול להיות מלא באיומים, אבל בסוף, אם יש לנו תושייה (כמו לאסתר), נאמנות (כמו למרדכי) ומעט חוש הומור - אנחנו יכולים לנצח.