הזעקה הדוממת של מוריה דיין קודיש

מוריה דיין קודיש מגיעה מלב המיליה הספרותי. היא עורכת ומעבירת סדנאות כתיבה, וזה ניכר גם בממואר התמציתי שלה, "לנהוג בתוך הים". הספר, ששמו כבר מסגיר את המגע עם האבסורד, הוא על תאונת דרכים שדיין קודיש עשתה, כשפגעה פגיעה קשה ברוכב אופנוע ערבי, שליח וולט. הדבר הראשון שהיא זוכרת מאותה התאונה הוא השליח, ממלמל את כאבו בערבית. ה"ים" שהיא נוהגת בו, או חדלה מלנהוג בו בעקבות התאונה והשלילה, הוא כמובן ים החיים.

הספר עשוי מקטעים קצרים ודחוסים רגשית, הבנויים על מוטיב החזרה על משפטים ואלתור. דומה הדבר לנגן ג'אז מיומן שיש לו נושא מרכזי, מלודיה חזקה, והוא מאלתר עליה בווירטואוזיות תוך תחושה שאוטוטו תיגמר ההשראה. העלילה כאן משנית לחלוטין. הייתי כותב אפילו שמדובר בספר סטטי, שבצד אחד מעמיד רגש מתפרץ כתוצאה מטראומה, הבא לידי ביטוי ברצף מילולי דחוס, ובצד האחֵר מקדם את הנרטיב באופן הדיווחי הבנאלי ביותר, כזה שעובר מנקודה לנקודה צפויה: תאונה קשה, משפט, שלילה, עבודות שירות, חזרה לנהוג.

ההפרדה הדיכוטומית בין הלשון הדיווחית ללשון הציורית, מלאת הדימויים, אמורה לשקף את הנפש הסוערת של דיין קודיש. השימוש שלה בלשון הציורית מוצלח בדרך כלל, ועדיין, היא לא מצליחה להחיות באופן מקורי את כל הדימויים שבהם היא בוחרת, כמו את הים, או הצעקה. לעיתים זה נשאר ברמת הקלישאה, כמו השימוש המיותר בעטלפים לסימון עיוורון לסכנה, או עורבים כמסמני מוות. אלה נזרקים מהר מדי ובאופן פחות משכנע. בטקסט הקצר הזה הדבר בולט מאוד.

עם זאת, יש בממואר הזה רגעים קפקאיים חזקים. התובעת במשפטה, למשל, מתוארת נהדר, כמי ששערותיה משוכות והדוקות אל קרקפתה, ובעוד רגע חלקים ממוחה יינתקו מראשה. הדבר מהדהד את רגע התאונה, כי דיין קודיש מתארת את רוכב האופנוע בלי ראש. כך היא מדמיינת אותו מכיוון שנחבט בחלון המכונית, אך בפועל הוא נפגע קשה ברגליו. תיאטרון בית המשפט במשחק החיים: הסנגור, התובעת, התובע השמנמן והחייכן שמחליף אותה, המומחה לתנועה שיודע הכל מכל זווית, אף שלא היה נוכח בתאונה. כל אלה מתוארים באופן קר ונהדר.

עוד עוברת כאן מצוין המצוקה של אישה עצמאית ומפרנסת, שכעת אין לה רישיון בעקבות התאונה, שגרה במושב רחוק וצריכה להיגרר באוטובוסים. אם נסעה קודם ליד הנוף, כעת היא נוסעת באופן כפוי בתוך הנוף, עם אוכלוסייה אחרת. היא נאלצת לא לחלוף על פני יישובים בדרך למושב שלה או אל יעד העבודה, אלא לטייל ברחבי ישראל בתוך שלל יישובים שקודם רק חלפה על פניהם, ולפגוש אנשים שלא בטוח שהיא רוצה לפגוש.

זאת תחושה אותנטית של אשת ספרות קנאית לחירותה, שעכשיו בעקבות השלילה מוצעות לה עבודות שירות בנוסח עזרה לקשישים, סיוע לאנשים עם צרכים מיוחדים, או עטיפת חבילות לנזקקים. ברור לכל בר־בי־רב כי עולם הסיעוד הוא לא עולמה, והיא באמת במצוקה, בזמן שהייסורים באשר לאותו שליח וולט ערבי שנפגע הולכים ונשכחים.

הנחת היסוד של הטקסט הזה היא "מה אם". כלומר, נכון, קרה. אבל יכול היה גם להיות אחרת. הכל תלוי בבחירות השונות של האנשים והסובב אותם, וכאן היסוד הטרגי, הדחוס והאינטנסיבי של העולם שדיין קודיש בונה. זהו טקסט התוהה על פשר החירות והבחירה, שמתחיל בצרחה הנוראה של דיין קודיש עצמה ברגע התאונה, צרחה שלא נגמרת ויוצאת מתוכה מן המעמקים, ומסתיים בזעקה נוראה של דרת רחוב שדיין קודיש, שכבר חזרה לנהוג, חולפת על פניה.

ובכל זאת, דיין קודיש חוזרת אל צור מחצבתה בסוף הממואר הטוב הזה, אל הכתיבה ואל התכנים והצורות ואהבת הספרות בכותבה במשפטיה האחרונים של היצירה: "אני נוגעת בשוליה של הצורה, אוחזת בקצוות המחודדים, תופסת אותם ורוכבת עליהם. אני רוכבת על הסוס. מהו הסיפור אם לא הצורה, מי אני אם לא הצורה, הביטוי החד־פעמי, המקודש והמטופש, השבור, השבור מאוד, רצועות האהבה הפרומות, אני רועדת את הימים והלילות, אני נוהגת את הימים והלילות הלאה, אל הצורה פנימה".