"באתי לקומלה כי אמרו לי שאבא שלי, איזה פדרו פארמו, חי פה. אמא שלי אמרה לי את זה. ואני הבטחתי לה שאבוא לראות אותו אחרי שהיא תמות". זוהי נקודת הפתיחה של אחד הרומנים המפורסמים ביותר בספרות המקסיקנית, "פדרו פארמו" מאת חואן רולפו, שראה אור ב־1955 ומגולל את מסע החיפוש של צעיר בשם חואן אחר אביו הנעדר והמסתורי. כדי למצוא את אביו, חואן שב אל עיירת הולדתה של אמו, עיירת רפאים נידחת בפריפריה של מקסיקו, מקום מסתורי ומאיים שבו החיים והמתים מעורבבים אלה באלה.
שנתיים לפני "פדרו פארמו" פרסם רולפו קובץ של סיפורים קצרים שמתרחשים בתקופה דומה, שנות המהפכה המקסיקנית (1921-1910) ותקופת המרידות הפוליטיות ואי־היציבות השלטונית שבאו בעקבותיה. גם המרחב הגיאוגרפי דומה, וכמו "קומלה", עיירת הרפאים הבדיונית של פדרו פארמו, כל הסיפורים בקובץ מתחוללים בפריפריה של הפריפריה, בעיירות שכוחות אל במערב מקסיקו, סוף העולם שמאלה.
ועדיין, על אף היותו אחד הסופרים הגדולים ביותר של מקסיקו, רולפו רחוק מלהיות שם מוכר בישראל. אולי מכיוון שרולפו, שנולד ב־1917, נטוע עמוק בנוף ובתרבות אחרת והקריאה ביצירתו משאירה תחושה של זרות גדולה. הוא לחלוטין לא סופר אוניברסלי, ויצירתו קשורה באופן הדוק לאירועים היסטוריים, לדמויות מקסיקניות, למאכלים, לחגים ולמנהגים המקומיים, ובעיקר לטבע ולנוף. כמעט כל סיפוריו מתרחשים בחוץ, אנשים בורחים, מחפשים אדמה טובה יותר, עולים לרגל ועובדים בחוץ, ולכן כמעט בכל עמוד מופיעים בעלי חיים וצמחים מקסיקניים: צ'צ'לקות, קויוט, תמרהינדי, אובליסקו, גואחה, קמיצ'ין, באוהינייה, דולקמרה ועוד.
הסיפורים כולם מתרחשים במציאות מטורללת ובמצבים שמביאים בני אדם אל הקצה: עוני נורא, סכנת חיים מתמדת, שחיתות דורסנית של השלטון. מהקריאה בהם עולה המחשבה שהגיבורה האמיתית שלהם היא האלימות האנושית. המוות הוא ישות נוכחת ומוחשית כאן, ונדמה שאף אחד לא מת מזקנה. למעשה, רעב, תלייה, ירי, דקירה - אלה הם פני המוות של רולפו. האלימות היא אורח החיים היחיד הקיים עבור הגיבורים שלו (רובם גברים), שהם שילוב של "איש הישר בעיניו יעשה" ו"כל דאלים גבר". במילים אחרות, מדובר במערב פרוע שאין בו גרם של אידיאליזציה הוליוודית אלא רק רעב, יצרים, סכסוכים ונקמות. גם הדמויות של רולפו הן אנשים עם הגב לקיר, רודפים ונרדפים שרק רוצים לשרוד עוד יום ומוכנים לעשות מה שיידרש לשם כך.
אחד הסיפורים, "לובינה", מתאר עיירה עלובה ונידחת שבה התושבים הרימו ידיים ורק מחכים למות: "יום אחד ניסיתי לשכנע אותם שיעברו למקום אחר, היכן שהאדמה טובה. 'בואו נלך מפה!' אמרתי להם, 'נוכל להסתדר כבר באיזה מקום, הממשלה תעזור לנו'. הם שמעו אותי בלי להניד עפעף, הביטו בי ורק אור קטן בצבץ מעומק עיניהם. 'אתה אומר שהממשלה תעזור לנו, המורה? אתה מכיר את הממשלה?' אמרתי להם שכן. 'גם אנחנו מכירים אותה, ככה במקרה. מה שאנחנו לא יודעים עליו כלום זה על האמא של הממשלה'. אמרתי להם שזו המולדת. הם הנידו בראשם לשלילה. וצחקו. זו היתה הפעם היחידה שראיתי את אנשי לובינה צוחקים. הם חשפו את שיניהם הרקובות ואמרו לי שלא, שלממשלה אין אמא. והם צודקים, ואתה יודע, הגברת הזאת נזכרת בהם רק כשאחד מהבחורים שלה עובר איזו עבירה כאן למטה. אז היא שולחת לחפש אותו עד לובינה, ושם הורגים אותו. חוץ מזה, לא יודעים אם הם בכלל קיימים".
במציאות כזו, שבה אין פרנסה, אין עבודה, והשלטון נתפס כגורם עוין שבמקרה הטוב שכח ממך ובמקרה הרע רודף אותך, כל איש דואג לעצמו במלחמת הישרדות קיומית שבה אין חוקים, והמצב הזה מטשטש את האנושיות. אמנם לרוב גיבורים של רולפו יש שמות, אבל הם בעצם אנונימיים לחלוטין, עוד אדם שבא, הולך ומת, ולא בכדי רבים מהסיפורים שלו מסופרים בגוף ראשון רבים, אנחנו קולקטיבי שבו הפנים מטושטשות.
כאמור, המציאות הישראלית רחוקה מאוד ממקסיקו של רולפו, ובכל זאת יש מה ללמוד ממנו, ושווה לקרוא את הטקסטים של אותו סופר מבריק.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו