אף אחד לא צפה את הזכייה של רוני פרצ׳ק, 61, בפרס ספיר לספר ביכורים. בניגוד לשני הספרים האחרים שהתמודדו מולה על הפרס, שגיבוריהם חיילים צעירים, ושעוסקים במציאות הישראלית הביטחונית, ספרה של פרצ'ק, "סיטארה", לוקח את הקוראים הכי רחוק משם, אל סמטאות דלהי העתיקה.
אלא שפרצ'ק לא התאהבה בהודו ממבט ראשון. להפך, חלפו עשרים שנה עד שהמקום שנראה לה בתחילה "כמו גיהינום", לדבריה, הפך בעיניה לגן עדן. רק שאז, אחרי שביקרה שם, למדה את השפות המקומיות (הינדי, אורדו וכמובן גם את שפת הגוף של האנשים שבקהילותיהם ביקרה) והתבוננה מהצד, הודו הפכה, היא אומרת, "למקום שהעניק לי מתנה ענקית - את האפשרות להרחיב את עצמי, לחרוג מאזור הנוחות שלי".
הפנטזיה הרוחניקית
פרצ׳ק נולדה וגדלה בבירה הישראלית, אבל היתה רחוקה, כך היא מדגישה, ״מלהיות ילדה טובה ירושלים". היא גדלה בשכונת בית הכרם, שאותה היא מתארת כ"שכונה משמימה ובורגנית ששנאתי ואני שונאת עד היום. אמא שלי, שהיתה ילידת ירושלים, היתה לוקחת אותי לעיר העתיקה בכל סוף שבוע וחיכיתי לזה נורא. זה המקום שעיצב אותי".
בשנת 1987, כשפרצה האינתיפאדה הראשונה, הטיולים לעיר העתיקה פסקו, ופרצ׳ק הלכה ללמוד מדעי הדתות והתמחתה בנצרות. ״נורא השתעממתי", היא מספרת. ״ורק קורס המבוא להינדואיזם שלמדתי כתוספת הציל אותי".
כשהחליטה לכתוב דוקטורט על הודו נסעה לשם לשלושה שבועות ״לראות אם אני מתחברת״. לדבריה, ״זה היה גיהינום, אבל חזרתי בשוק תרבותי, כזה שטלטל את עולמי". אובדן המרחב הפרטי, הפולשנות הבלתי פוסקת, חוסר היכולת לשוטט בחופשיות, הזרות, העובדה שהצבעים הבהירים שלה עוררו סקרנות וגם הגדירו אותה בעיני רבים כ"מתה מהלכת" - כל אלה היו קשים לה בתחילה, אבל סקרנו אותה מספיק כדי לחזור שוב ושוב, ״דלהי כל כך הזכירה לי את העיר העתיקה של ירושלים, אהובת נפשי", היא אומרת, "חשבתי שאת מה שאבד לי שם אני אמצא בהודו".
פרצ׳ק, מרצה בכירה בחוג ללימודי אסיה באוניברסיטת תל אביב, חקרה במשך שנים את האופן שבו הסמכות הדתית בהודו, שנחשבת כזו שאין לערער עליה, מתועלת ליצירת סדר חברתי ופוליטי.
״סיטארה״, הרומן שכתבה, רחוק מאוד מסוג הכתיבה שאולי מצופה מפרופסורית. במרכז הספר ניצבת דמותו של אנואר, קדוש סוּפי (זרם מיסטי באסלאם שחיי חיים סגפניים) בן כ־50. המספרת, תיירת מערבית לבנה, יוצרת עימו קשר קרוב, עד שיום אחד הוא נעלם. אלא שהיא, ששוטטה איתו בבתי קברות ובמסגדים של דלהי העתיקה, פגשה את משפחתו וראתה את כל מה שהסתיר עד כה מקהל חסידיו, נחושה למצוא אותו, ולו באמצעות שחזור חייו.
״אתה יודע את זה כי זה הרגע שמפניו חרדת, שומר על עצמך מפניי ושוב בא אלי, מבקש את קרבתי כגור חתולי רחוב", היא כותבת לו. ״אני אכתוב אותך. אני אכתוב את התעלומה הגדולה של חייך, סיפורו של נער שגדל בשכונת העוני אל עתיד שלא בא".
״הגבר הזה חי בסמטה בדלהי, בתנאים שהמילה 'מינימליים' לא מתארת. לישראלים קשה מאוד לדמיין חיים כאלה. הוא היה עורך לי מבחנים אם אני יכולה להרגיש באיזה קבר ישנו קדוש שעדיין חי ונוכח בו, ואני ניסיתי לא לאכזב אותו"
דמותו של אנואר, כך אומרת פרצ׳ק, מבוססת על גבר אמיתי שפגשה לפני שנים בדלהי ובאופן לגמרי לא מובן מאליו הצליחה ליצור איתו קשר קרוב מאוד. היא מספרת את חייו, את האגדות וסיפורי הפולקלור ששמעה ממנו, את סיפורי חסידיו ואת האירועים הקשים שעברו על הודו במחצית שנות השבעים, שבהן אינדירה גנדי, ראש ממשלת הודו לשעבר, הכריזה על מצב חירום שכלל ״השעיה״ של הדמוקרטיה וזכויות האזרח, כליאה של יריבים פוליטיים, צנזורה, דחיית הבחירות, דיכוי אלים של הפגנות וגם יוזמה לעיקור המוני של האוכלוסייה.
דלהי העולה מתוך הסיפורים מצטיירת כמקום קשה, דחוס מאוד, ספוג אלימות, שמרנות ונוקשות ועם זאת יש בו משהו מהפנט ממש, ״אבל רחוק מאוד מהפנטזיה הרוחניקית של הטיול אחרי צבא, לא קשור בכלל לשנטי־בנטי", היא אומרת. ״הייתי תמימה. חשבתי שאני אמצא בדלהי את ירושלים, רק בלי הבעייתיות שלה. כשלמדתי להכיר את הודו, הבנתי שיש לה המון שכבות של המון בעיות משלה, אבל אז כבר הייתי מאוהבת".
סיפור אהבה
בספר ״סיטארה״ פרצ׳ק מתארת עולם מוסלמי גברי, נוקשה, מגביל ושופע איסורים, שהיא מצליחה להביט לתוכו ולראות בו בני אדם, דמויות צבעוניות, מסתוריות, מלאות תשוקה. ״הלובן שלי מעביר פראות ורגשה לאורך עמוד השדרה שלך", היא כותבת לאנואר שנעלם, ״בידיים מיומנות אתה פורש רשתך, חמוש במראה הסגפן [...] מפגין לעיניי את מופע להטוטי השליטה שלך בקהל העולים לרגל".
האם מדובר כאן בסיפור אהבה בין האישה הזרה לגבר ההודי?
״יש כאן קודם כל סיפור אהבה גדול לסביבה שחייתי בה תקופות ארוכות בחיי. החברה ההודית היא חברה מצמצמת מאוד, כובלת, אין בה הרבה אפשרויות - אתה חי במקום ובמעמד שלתוכם נולדת והסיכוי שלך לשנות את מצבך כמעט לא קיים. רוב האנשים מהלכים כל הזמן על הקו הדק בין חיים למוות, בחברה שבה האינדיבידואליזם נחשב לדבר נוראי ושיש בה אינספור איסורים. אבל מאחר שהם בני אדם, כלומר הם יצורים משתוקקים, הם גם משתוקקים לפרוץ את הגבולות הללו, ולמי מהם שיש לו כריזמה, יש הזדמנות להפוך לקדוש מקומי, זה כמעט המוצא היחיד מהמצוקה הגדולה שלהם".
כלומר, אדם הופך לקדוש מקומי כסוג של הישרדות?
״כן, זה מעמד שמחלץ אותו מהקשיים של המעמד שלתוכו הוא נולד. הוא הופך להיות כתובת לבעיות ולמצוקות של אחרים, כי יש בחברה הזו חוסר אמון עמוק במוסדות המדינה וברפואה המערבית. אז יש לו המון כוח וגם המון מחויבות לקהילה שלו. ראיתי ׳קדושים׳ כאלה מחלקים שקי אורז, דואגים למזון ולשמיכות עבור אחרים. ומצד שני - הם מכלכלים אותו. אותי עניינה מאוד הכריזמה הזו, ובעיקר של הגבר שעליו ביססתי את גיבור הספר, גבר סוּפר־אינטליגנטי וחד הבחנה כמו שרק מטורפים יכולים להיות, שנולד במקום ובתקופה קשים והצליח בכל זאת ליצור לעצמו מעמד אחר".
המפגש המקרי לגמרי בין פרצ׳ק לאותו גבר, שאת שמו היא מעדיפה שלא לומר, התרחש בבית קברות. ״חלק גדול מהעבודה שלי נעשה בסביבות של קברי קדושים בהודו, כי שם מתנסחות אידיאולוגיות שלא קשורות למיינסטרים, והן מפתיעות מאוד. אני אוהבת את המקומות האלה. הם מאוד יפים, יש בהם אכסדרות מעוטרות בזהב, ציורים צבעוניים, ניחוח קטורת ומי ורדים. תמיד נעים לשבת או לרבוץ שם שעות על שעות, לשמוע את הנגנים והזמרים ששרים שם, יש בזה משהו מדיטטיבי ומקסים, אפשר לחוות שם עונג חושי עצום".
מי מתחזק את זה? את מתארת קהל של אנשים מאוד עניים שמגיע למקומות האלה.
״למקומות עצמם יש המון כסף. יש מתחמי קברים גדולים שמעסיקים גם 400 אנשים במשרות רשמיות".
מי האנשים שמגיעים?
"אנשים מכל המעמדות, שמגיעים כדי שהקדושים יעזרו להם או שיתרחש להם נס. אני תמיד מוצאת שם מי שמסקרנים אותי, מתיישבת לידם, מחליפה מבטים. כולי משתנה שם, אני לובשת בגדים מקומיים, שפת הגוף שלי משתנה, אני מאמצת את המחוות המקומיות - ואנשים חושבים שאני הודית, מקשמיר או מאפגניסטן, ששם אנשים בהירים יותר, אז הם מתחילים לספר לי את סיפורי החיים שלהם.
"יום אחד באתי לשם, ופתאום ניגש אלי אדם שלא היה מוכר לי. הוא נראה קדוש מקצועי: בבגדים לבנים, חבוש כיפה מוסלמית, בעל שיער ארוך ופרוע יפהפה, עם מבט עז וחודר מאוד בעיניים. הוא התחיל לשאול אותי שאלות. זו לא התנהגות מקובלת, אבל הוא שם לב שגם אני לא מתנהגת כפי שמקובל במקום. תוך שנייה הוא קילף מעלי את כל השכבות. הוא אמר לי: ׳את דוברת עברית, ואני גם למדתי את השפה אבל היא נשכחה ממני, האם תהיי מוכנה ללמד אותי? אם כן, בואי לאותו מקום, באותה שעה, בשבוע הבא".
אל הנשגב
פרצ׳ק, שנהגה לנסוע להודו כמה פעמים מדי שנה, היתה אז בשנת שבתון, חוקרת אורחת באוניברסיטת דלהי, וכך התאפשר לה להמשיך במפגשים עם הקדוש, שעד מהרה התברר לה כי מאס בקהל המעריצים שלו ובאורח חייו.
״הבחור הזה היה יפה יותר מאלוהים", היא אומרת. ״מטורלל, כמובן, אבל מרשים מאוד. הוא נולד במשפחה מעורבת של הינדים ומוסלמים, כך שאף על פי שהוא התנהג כמו מוסלמי, קרישנה היה בעיניו אל מקובל לגמרי, כי בהודו הגבולות האלה לא קשיחים, והאסלאם לא דומה לאסלאם המזרח תיכוני שאנחנו מכירים".
שיעורי העברית התפוגגו עד מהרה, והמפגשים בין השניים הפכו לשיטוטים בבתי הקברות העצומים של דלהי, מבני קבורה יפהפיים מעל ומתחת לאדמה, ובמהלכם האיש סיפר לה סיפורים על מי שנקברו שם. "חלקם נקברו לפני מאות שנים אבל נתפסים כמי שממשיכים לחיות", היא מספרת. "יש מי שמספרים סיפורים על הקבורים, שגופותיהם לא ניזוקו והם יושבים שם זקופים וערניים, עורם חלק, והם מבלים את זמנם בקריאה בקוראן".
ומה הוא אמר, כששאלת אותו לגבי זה?
"שאלתי אם הוא ראה את הדברים במו עיניו, אבל הוא היה ספקן גדול, וגם את זה אהבתי בו מאוד".
כשאת אומרת ספקן את מתכוונת שהוא מעמיד פנים, שרלטן?
״לא, זה התפקיד שלו והוא עושה את זה בלית ברירה. הוא עצמו הטיל ספק בכוחותיו, אבל אנשים נהרו אליו כמו זבובים לדבש, הכריזמה שלו זהרה למרחוק, אבל הוא שנא אותם, שנא את מי שהעריצו אותו. היה מעיף מעליו בתענוג גדול את מי שנראו לו להוטים מדי וזעם עליהם על כך שהם לא משתוקקים, כמוהו, אל הנשגב, אלא טרודים בחייהם הקטנים, בפרנסה, בבריאות, בילדים, בבית, בדברים שהם בעצם לא כל כך קטנים.
"החברה ההודית היא חברה מצמצמת מאוד, כובלת, אין בה הרבה אפשרויות – אתה חי במקום ובמעמד שלתוכם נולדת והסיכוי שלך לשנות את מצבך כמעט לא קיים. רוב האנשים מהלכים כל הזמן על הקו הדק בין חיים למוות"
״הוא עצמו חי בסמטה בדלהי העתיקה, בתנאים שאפילו המילה מינימליים לא מתארת אותם. הייתי אצלו, פגשתי את המשפחה שלו כמה פעמים. לישראלים קשה מאוד לדמיין חיים כאלה, אבל ברור שהוא משתוקק אל מה שמעל ומעבר, וזה ריתק אותי. הוא היה עורך לי מבחנים אם אני יכולה להרגיש באיזה קבר ישנו קדוש שעדיין חי ונוכח בו, ואני ניסיתי לא לאכזב אותו. למדתי את כל הריטואלים והתנועות, כמו איך להשתטח על קברים. הרגשתי את העיניים שלו חורכות את הגב שלי וידעתי שאסור לי לפשל".
הבדלי מרחק וזמן
אחת השאלות שהעסיקו את פרצ׳ק היתה מדוע אדם כזה בוחר לעצמו מעמד של קדוש סגפן. באחד הסיפורים בספר, הגיבור שלה נחטף לבית חולים ומעוקר נגד רצונו, וכשהוא מגלה שגזלו ממנו את הפריון והוא אינו יכול להיות ״אדם״ במלוא מובן המילה הוא בוחר להיות ״יותר מאדם". בסיפור אחר הוא חולה במחלה קשה, מיטלטל בין חיים למוות והדבר מוצא חן בעיניו, כך שהוא מחליט להישאר באזור העמום הזה של הקיום. כשהוא נרפא, בניגוד לכל הסיכויים, הוא מפנה עורף לעולם.
סיפור ההיעלמות של אנואר, גיבור ״סיטארה״, מבוסס על כך שכאשר פרצ׳ק עזבה את הודו בתום השבתון שלה היא השאירה לאותו קדוש כסף כדי שיקנה טלפון, כדי שיוכלו לשמור על קשר. ״הוא לא קנה", היא אומרת. ״הוא לא רצה שיוכלו להשיג אותו, שיהיה חייב למישהו משהו. היעדר המידע הזה הטריף אותי. אז אמרתי, ככה נעלמת לי, אני אראה לך מה זה, אני אהפוך אותך לדמות ספרותית". הקשר, אגב, חודש עם השנים ועם הביקורים שלה בהודו, ונמשך עד עצם היום הזה.
גם מושאי מחקר אחרים של פרצ׳ק הפכו ברבות השנים לחברים קרובים. ״אני זרה, אבל לא בולטת בזרות שלי, וכך יכולה לשמש לרבים בעלת ברית, וזה מה שאפשר לי להיכנס לקהילות שלא רק נפתחו בפניי אלא ממש אימצו אותי. מצאתי את עצמי בחברת מנהיגים מוסלמים שלא מרשים לעצמם להיראות בציבור מדברים עם אישה, ועוד אישה שאינה בת משפחה. לאחד מהם התלוויתי במסע שארך ימים ולילות בין קהילות ברחבי הודו".
יש לך שם גם חברות נשים?
״יש לי חברות חוקרות מהאוניברסיטה, אבל על הנשים שמתוארות בספר רק שמעתי מהסיפורים של הגברים שפגשתי. הן חיות כמו צללים, עם המשפחה המורחבת סביבן, כמעט לא יוצאות מן הבית, אם בכלל, ובוודאי לא מדברות עם זרים".
פרצ׳ק אומרת שבינה לבינה היא חולמת לחיות ״בו־בזמן בשני מקומות, בארץ ובהודו", לא לחלוק את זמנה, אלא לחיות כאן ושם בלי הבדלי מרחק וזמן, ״וזה שזה בלתי אפשרי זו הטרגדיה הגדולה שלי חיי".
נהיית בעל כורחך גם מודיעין לתיירים ישראלים שנוסעים להודו?
״זו שאלה משעשעת, כי מתברר שאני נותנת עצות ממש גרועות לתיירים. אני לא מחפשת את תעשיית היוגה והדברים התיירותיים אלא את המקומות שיתנו לי את התחושה המשכרת שאני פורצת את הגבולות של עצמי, שאני מתגברת על המון קשיים. אני נהנית מזה, אני חושבת שיש בזה ממד מיתי, כמו בסיפורים שבהם הגיבורים חייבים לחלץ את עצמם מכל מיני מצבים.
"יש עוד מקומות שאני חולמת להגיע אליהם, כמו למשל איראן או תימן, יש לי דרכון אירופי, אבל כתוב בו שנולדתי בירושלים, כך שזו בעיה, אבל אם מישהו יגיד לי שאני יכולה לטוס לשם, אני קופצת מייד, אני צריכה עשרים דקות התראה ואני בדרך לשדה התעופה. מצד שני, אני מאוד שמחה שהילדים שלי לא רוצים בכלל להגיע לכל המקומות האלה ונמשכים יותר לאירופה הקלאסית. אני מודה שזה מקל עלי שאני יודעת שלא אצטרך לדאוג איפה בעולם הם מסתובבים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו