"ארץ גבול" של מורן ויקטוריה סבג הוא ספר חריג וכואב, המבוסס על חומרי חיים ממשיים. במרכזו עומדת חיילת בת 19 במהלך שירותה הסדיר, שלוקה בהתקף פסיכוטי ומאושפזת במחלקה סגורה. הספר לא מספר את סיפורה במובן הנרטיבי המקובל. אין בו עלילה מתקדמת, אין קו של שיקום ואין הבטחה לסגירה. הקריאה נפתחת ונמשכת בתוך מצב מתמשך של פירוק, שבו אישה צעירה חדלה להיות מי שמספרת את סיפורה והופכת למי שמסופר עליה.
מבנה הספר הוא קולאז' של דוחות רפואיים אמיתיים, פרוטוקולים, טפסים ומכתבים, ולצידם שירים קצרים וקצוצי שורות ושירים ארוכים יותר ששורותיהם רחבות - הכל תלוי בתודעתה של הכותבת ובאורך הנשימה שלה.
עצם החשיפה של דוחות רפואיים ממשיים היא אחת מנקודות הכובד של הספר. לא מדובר בחיקוי של שפה קלינית, אלא במסמכים עצמם כפי שנכתבו: תיאורים ענייניים של התנהגות, דיבור, שינה, שיתוף פעולה ותגובה לטיפול. הקריאה בהם מעוררת סקרנות עמוקה וכמעט מטרידה, שכן יש כאן אפשרות נדירה לראות אדם "מבחוץ", דרך מבט מוסדי המתיימר להיות עובדתי ואובייקטיבי, ולהיווכח כיצד חוויה אנושית מורכבת מצטמצמת לשורות של תיעוד. ולצד זאת, התיעוד מרתק משום שזו פנטזיה אנושית מוכרת; הרצון לדעת כיצד אנו נתפסים באמת, ואיך נבנה הדימוי שלנו בעיני אחרים ברגעי קצה שבהם אין לנו שליטה.
כבר בשלב מוקדם של הקריאה ב"ארץ גבול" עולה החיבור המתבקש ל"תולדות השיגעון בעידן התבונה", ספרו המכונן של מישל פוקו. פוקו הראה כי מצבי קצה נפשיים אינם רק עניין רפואי, אלא גם גורם שמערער את הסדר המוסדי עצמו. הם משבשים נהלים, מערכות סיווג ואחריות. המוסד נאלץ להגיב, לקטלג ולהרחיק, אך בכך נחשפת מגבלתו. ספרה של סבג מדגים זאת הלכה למעשה.
הדוחות הרפואיים מתבססים על שני מקורות בלבד: תיאור התנהגותי ודיווחיה המילוליים של המטופלת. כל מה שאינו התנהגותי או ניתן לניסוח ברור נותר מחוץ לדיווח הרפואי. התוצאה היא ידע מסודר ועקבי אך מוגבל מעצם טבעו, כזה שלא מצליח להכיל את מה שמערער אותו.
בתוך הלשון היבשה והמתעדת הזו חוזרים האזכורים הללו בעקביות: "אמה ליָדה". "אביה לידה". "אחיה לידה". החזרה הזו, נטולת הפרשנות, היא מהרגעים החזקים בספר. היא מנחמת, משום שהמשפחה לא נעלמת - היא נוכחת; אך היא גם כואבת, משום שנוכחות אינה שקולה להגנה. הקשר מתקיים, אך לא מונע את הקריסה.
לצד הדוחות מופיעים שיריה של סבג, והם פועלים במישור אחר. אלה לא שירים פרשניים, והם לא מבקשים להשלים את החומר הרפואי, אלא לדקור אותו. הם קצרים, מקוטעים, לעיתים ארוכים יותר, רשימתיים, והם כרוכים במצב התודעה והנשימה שלה. הגוף מופיע בהם כחדיר, מוצף, חסר גבולות ברורים. השאלה החוזרת בהם פעמים רבות, "איפה אני מתחילה ואיפה אני נגמרת", אינה שאלה עיונית, אלא חוויה גופנית יומיומית. לא רק התודעה מתערערת - גם הגוף חדל להיות מסגרת בטוחה.
בין החלקים הקשים בספר בולטת הסדרה של תשעת טיפולי החשמל. בדוחות מדובר בפרוצדורה רפואית מתוכננת, עם תאריכים ומינונים. בשירים נרשמת החוויה כהיעלמות וכקטיעה של רצף הזיכרון. שאלתו החוזרת של הרופא המרדים, "לאן את רוצה לטוס היום", מצמררת בפשטותה. היא מציעה דימוי של בחירה וחופש ברגע של שלילה מוחלטת של השליטה, גם אם ניתנה הסכמה מראש לתהליך.
בהמשך הספר מופיע מכתב טענה של ההורים אל הצבא. זהו מסמך מאופק ומדויק, המנסח טענות קונקרטיות: רמ"ט שזיהה התנהגות חריגה אצל סבג, שאותה הסיע ברכבו, ובכל זאת הוריד אותה בצומת סואן; ודרישה מההורים להעבירה בעצמם לרמב"ם, ללא ליווי וללא אחריות מוסדית. המכתב אינו דרמטי. הוא מתעקש על ניסוח מסודר של כשל מערכתי, ומופיע לאחר שהקוראים כבר נחשפו לאופן שבו המערכת מתמודדת עם מה שמשבש את סדריה.
"ארץ גבול" אינו ספר שמבקש לעורר הזדהות רגשית בלבד או להציע עמדה טיפולית ופוליטית ברורה. כוחו טמון בהצבה העיקשת של חומרים זה לצד זה: תיעוד ושירה, מוסד וגוף, אחריות ונפילה. זהו ספר שמכריח את הקוראים לראות כיצד סדרים נבנים וכיצד הם קורסים, וכיצד בתוך הקריסה הזו נותרת אישה אחת, צעירה מאוד, שמנסה להישאר נוכחת, קיימת, שואלת, בועטת ומודעת, גם כשהלשון והמערכת הממוסדת מגיעות לקצה יכולתן ביחס אליה. אין בכך כשל, אלא תזכורת לכך שחוויית הנפש רחבה יותר מכל שפה, אבחנה או פרקטיקה טיפולית שנועדו להתמודד איתה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו