"רותירות", ספרה החדש של יעל משאלי, נפתח ברגע דרמטי: רות מתעוררת מטשטוש של בדיקת קולונוסקופיה ומגלה שבעלה, אבנר, התמוטט ומת על רצפת חדר ההתאוששות. בגיל 60, רגע לפני היציאה המתוכננת לפנסיה והחלומות על טיולים בעולם, רות הופכת לאלמנה ונדרשת להמציא את חייה מחדש. העלילה מלווה אותה לאורך שנים, כשהיא מתמודדת עם המשימות הפרקטיות של החיים לבד, ובמקביל בוחנת מחדש את זהותה, את יחסיה עם בנותיה ואת האפשרות לאהבה ומיניות בגילה. התוצאה היא מבט מפוכח, משעשע לעיתים ונוגע ללב על החיים בגיל שבו החברה נוטה להפוך אנשים לשקופים.
"הלבד הותך בגיל"
"רותירות" מתחיל בדיוק במקום שתעשיית הספרות המקומית העדיפה להעלים ממנו עין במשך שנים - הזקנה, זו האמיתית, ללא פילטרים. ככה זה, ספרים שעוסקים בזקנה, באלמנות ובגוף המזדקן הם לא מסחריים, או שלפחות זו היתה ההנחה. ובכל זאת, "רותירות" הפך לרב מכר מפתיע. אולי כי הספר מצליח, בעדינות ובכנות, להציע מקום מנחם להיות בו. מקום שבו הזקנה היא לא יפה ומלוטשת אבל גם לא סוף העולם - פשוט השלב הבא שבחיים, עם כל הכאב והפחד שבו, אבל גם עם האפשרות להמשיך לחיות, לרצות, להתאהב. כאילו אתגרי הזקנה, מי היה מאמין, שייכים לשלב הזה, בדיוק כפי שלכל שלב בחיים יש את המשברים והשאלות שלו.
"אם מישהו מגזרי יראיין אותי, הוא ידקדק - האם את זה את עושה ואת זה את שומרת? וחלק מהתשובות שלי יהיו כן וחלק לא. אז האם אני דתייה? כשאני בשיחה שלי עם אלוהים, אני חושבת שהוא יבין אותי. אני סבבה איתו, הוא סבבה איתי גם"
"כשאני יושבת לכתוב אני לא חושבת על איזשהו נושא ואז שואלת את עצמי אם הוא פופולרי", אומרת משאלי, בת 65. "אני כותבת מה שאני צריכה לכתוב ברגע שאני נמצאת בו. אני כן יודעת לומר בדיעבד שהרבה מאוד נשים מגיל 40 ומעלה, ובטח בגיל שלי, מאוד מזדהות עם הנושא ומוצאות את עצמן בדבר הזה".
ובכל זאת, איך את מסבירה את ההפיכה שלו לרב מכר, במקום שהרבה ספרים אחרים נכשלים?
"זה השכר של להיות חשופה כל כך בכתיבה - כשאת מניחה את הדברים בלי יותר מדי מיסוך, המון אנשים מתחברים לזה. אולי אנשים לא חוו פרידה ואלמנות, אבל כשאת מתארת להם את הרגשות, החרדות, את הבהלות, את השמחות - אלה רגשות שהם מכירים מהחיים שלהם. ואני לא חושבת שיש בן אדם שלא מפחד מהזקנה. כולם ראו הורים או סבים וסבתות, הם מבינים את הקצה של השנים הללו ואת מה שהוא מביא איתו. אף אחד לא אומר - בי זה לא ייגע, אני לא מפחד".
יעל משאלי אמנם לא הפכה לאלמנה כמו רות, גיבורת ספרה, אבל היא חוותה פרידה שבמובנים רבים היתה קשה לא פחות. לאחר כמעט ארבעה עשורים של זוגיות, שבעה ילדים משותפים ובית משפחתי מלא חיים - בעלה, מנהל מחלקה לכירורגיית לב ילדים, החליט לעזוב, וכמו גיבורתה משאלי מצאה עצמה לבד. מתוך ההתבוננות הזו היא החלה לכתוב את "רותירות".
"שאלתי את עצמי אותן שאלות שרות שואלת - מה עכשיו, מכל הבחינות? יש ברות הרבה ממני, כולל הרגשות, החרדות, מצבי הרוח, כולל כל הסערות שרות עוברת בדרך אל התקופה היותר רגועה. לרות היו חיים מאוד מסודרים וגם היה לה עתיד מאוד מובנה עם חלומות מאוד ברורים, וכל זה נשמט מתחת לרגליה. כך גודל הבהלה, ומבחינה זאת זה מוכר לי מאוד. כמו שרות אומרת בספר, 'הלבד הותך בגיל'. כלומר, אתגרי הלבד הותכו באתגרי הגיל וזה נהיה מכפיל כוח של אתגרים".
רות מבינה בדיעבד שבעצם החיים שלה היו לא רעים.
"בזמן אמת החוויה של רות היא שהחיים שלה בינוניים ובסדר. בדיעבד, היא מגלה כמה הבסדר הזה והבינוניות, הנורמליות הזאת, הם בעצם הפנטזיה האולטימטיבית של החיים האנושיים שלנו. אבנר של רות הוא גבר מהחלומות. הוא אהב אותה אהבה נהדרת, ואהבה נהדרת בעיניי היא אהבה שקטה. היא לא לטפס את הגבהים ולצלול אחר כך לעומקים. היא האהבה הקבועה, הרגועה, התמידית. אתה לא יכול לחיות 40 שנה ברומנטיקה של הוליווד, אתה חייב לתת לזה ביטוי ביומיום, כשמסדרים ביחד את המטבח, שנוסעים ביחד לנכדים, שאין הרבה על מה לדבר כבר בערב אבל יושבים יחד ורואים חדשות, והדברים האלה הם החיים. אני חושבת שזה אושר. זאת ההגדרה, זה הדבר".
לא רק אבנר, הבעל המת, זוכה לכינוי "גבר מהחלומות" ממשאלי, אלא גם שני הגברים הנוספים שרות פוגשת בדרך, דן ועוזי, שכל אחד בדרכו מעניק לה חוויית זוגיות בגיל השלישי שהיא חיובית במהותה. זו לא בהכרח החוויה שאנשים בגיל השלישי חווים במציאות, ומשאלי פתוחה לגבי כך שהספר מציע מבט אופטימי על אפשרויות הזוגיות בגיל המבוגר משום שהיא עצמה, כך היא מסבירה, "אדם אופטימי מאוד". אבל יותר מכך, יש משהו בדרך שבה עיניה נדלקות כשהיא פורסת את תפיסת הזוגיות שלה. "זוגיות היא דבר מדהים בחיים", היא אומרת.
"זה כיף גדול וזה רצון מאוד טבעי של כל אחד. נכון שבגיל מסוים זאת לא תהיה אותה זוגיות, משימות החיים הן כבר אחרות - את לא עושה ילדים עם האדם הזה, לא יהיו לכם נכדים ביחד. אבל את זוכרת אהבה, את זוכרת תשוקה, את זוכרת את הכיף. אני לא יודעת להגיד מה בן אדם צריך, אבל אני יודעת שמי שהיה בזוגיות שהיתה לו טובה, נהדרת, או אפילו בסדר גמור, ירצה לחוות את זה שוב. גם בבית האבות שאני מתארת בספר זה לא עובר לאנשים והם עדיין מתחתנים".
למרות שרות לא עושה הרבה כדי למצוא זוגיות, זה קורה לה.
"רות מתהלכת בעולם בלי להרגיש שהיא מחכה לזוגיות כדי להיות מאושרת. כבר היתה לה זוגיות שהיתה אידיאלית והיא לא בהכרח מחפשת את המודל הזה שוב. היא מתהלכת בעולם, ולפעמים החברות הזאת מתפתחת לאהבה".
ואת מחפשת זוגיות?
"אני לא מחפשת, אבל כמו רות אני כן מתנהלת לי בעולם באופן מאוד פתוח".
"אהבה נהדרת בעיניי היא האהבה הקבועה, הרגועה, התמידית. אי אפשר לחיות 40 שנה ברומנטיקה של הוליווד - חייבים לתת לזה ביטוי ביומיום, כשמסדרים ביחד את המטבח, כשנוסעים ביחד לנכדים, כשכבר אין הרבה על מה לדבר בערב"
משאלי מספרת שהרגע הכי נמוך בפרידה שחוותה היה כשהיא נסעה לבית הוריה, לספר שבעלה ביקש להשתחרר מהנישואים. כשאביה אמר לה "נעבור את זה ביחד", היא קרסה לרצפה. "אחרי הפרידה הרגשתי שאני הולכת בתוך ערפל, חושך, שאני לא מצליחה לראות שום דבר, שאין שום אופק", היא נזכרת. "יחד עם זאת היו דברים שהיו ברורים לי - אני אמא לשבעה ילדים, אני סבתא, יש צדדים בחיים שלי שצריכים להיות תפקודיים, אז אותם ניהלתי, תוך כדי בכי וכל התחושות האלה. אבל עיקר הזיכרון שלי הוא ממש התהלכות בתוך ערפל שכמעט אפשר היה למשש אותו".
מה עשית?
"הבנתי שזה לא נכון שכעס יהיה המנוע בתקופה הזאת, זה לא נכון ללכת לכיוון של נקמות ומלחמות. זה לא נכון להיות בהכחשה של הכאב, זה לא נכון לטשטש אותו, להגיד 'עכשיו אני הכי בכיף, אני יכולה לעשות כל מה שאני רוצה'. צריך לחוות את הרגשות הקשים, כולל בושה ואשמה, בלב שלם, להיות בתוך זה, לבכות כמה שצריך לבכות. חלק מהבהלה היה שאני מאוד פעילה בפייסבוק, ואמרתי אוקיי, זה רגע לשתוק. קודם סיפרתי נורא בהתלהבות על המשפחה שלי, אפילו על הזוגיות שלי, ופתאום הייתי צריכה רגע. אז שתקתי כמה שהייתי צריכה, אבל אחר כך חזרתי".
התביישת?
"כן, ואחר כך גם דיווחתי על הבושה בפייסבוק. הבושה זאת חוויה אוניברסלית של מי שמתגרש, בכל זאת מדובר בסוג של כישלון מסוים. יש בזה גם אשמה מול הילדים שלי, מול המשפחה שלי. לא הצלחתי להחזיק להם את המשפחה ביחד".
ויש גם את התחושה שהכל מתערער תחתייך.
"היה נרטיב שהיה נכון מבחינתי, אבל מתברר שזה לא היה נכון לכולם. את חיה עשרות שנים עם מישהו וקרה משהו ועכשיו פתאום יש פה שני נרטיבים, כי באים העוזב או העוזבת ומספרים לבן או לבת הזוג נרטיב אחר. תמיד הטקסטים הם כאלה - 'אף פעם לא הייתי מאושר', או 'הרבה זמן לא הייתי מאושר'. זה מערער את היסודות של כל המערכת, ובחינת המציאות הופכת להיות דבר מאוד קריטי פתאום".
איך מתמודדים עם זה?
"כל נקודת המוצא של 'מותרות', הספר הקודם שלי, היא הרגע הזה שבו קורה משהו, ועכשיו נקודת התצפית שלך היא גם אחורה. את שואלת שאלות על כל מה שהיה ולא רק על מה שקורה כרגע. ב'מותרות' המסקנה שהגעתי אליה היא שזה בסדר גמור. אני מציעה להקשיב לבן הזוג עם הנרטיב האחר, לא לשלול אותו, גם בלב השבר. זה לא צריך למחוק את הנרטיב שלך. את היית מאושרת עד עכשיו, החיים האלה היו מספיק טובים לך, לעולם לא היית מפסיקה אותם, לא היית יוזמת פרידה. תדבקי בסיפור הזה, הוא נכון כמו הסיפור שלו".
דתיות על הרצף
שלוש הבנות של רות נוכחות־נעלמות בסיפור. רק לאחת מהן יש שם, והן בדרך כלל מופיעות בסצנות שבהן הן מפריעות, צריכות משהו, או בעלות דעה שונה ממה שרות חושבת על חייה. עבור סופרת כמו משאלי, שבספריה הקודמים תמיד הקפידה לכתוב על יחסי משפחה עשירים ומורכבים, זה יוצא דופן. אבל אולי זה בדיוק העניין: הילדים, שבעבר היו מרכז העולם, הופכים לדמויות שמחטטות מהשוליים, מנסות להבין, לעזור, אבל בעיקר לא באמת שם. או אולי זה שהילדים הם כבר לא הסיפור, הסיפור הוא את.
"זו אמירה על השלב שבו ההורים נעשים אנשים בפני עצמם, שהם לא מנוסחים דרך ההורות שלהם", אומרת משאלי. "האם לנצח אנחנו מוכתבים מסדר היום של הילדים שלנו? כי הילדים שלנו תמיד צריכים מאיתנו דברים, כל מיני סוגים של עזרות. יותר מזה - מבחינת הילדים, הם מסתכלים עלינו רק כדבר אחד: אנחנו ההורים שלהם, ולנצח. יש לי אמא בת 90, וכשאני באה אליה אני רוצה שהיא תתנהג כמו אמא, גם אם אני מטפלת בה.
"אבל זה המקום של ההורים לשים גבולות. להגיד 'אני רוצה לחיות את החיים עכשיו ככה'. יש דברים שכבר לא מתאים לי לעשות, כמו להיות טלפון החירום שלכם כשהילד חולה, כי יש לי שיעור תנ"ך מחר בבוקר ואני לא רוצה להפסיד, יש לי קצת כסף ואני רוצה אותו לרווחה שלי. הרבה פעמים ההורים לא יודעים איך לתווך את זה, אז או שזה יוצא בכעס ובסירוב שיוצרים מתח, או שההורים הם הורים מרצים כאלה, ואז הם גמורים. אין להם את הכסף שהם רוצים כדי לפנק את עצמם בחופשות שהם היו רוצים, ואין להם את הזמן שהם היו רוצים לעשות בו מה שהם רוצים. הם עובדים כל הזמן".
משאלי מגלמת דוגמה ייחודית למורכבות החיים במגזר הדתי־לאומי העכשווי. היא, שגדלה בבני ברק בבית דתי, למדה באולפנת כפר פינס ושירתה שירות לאומי, עברה עם משפחתה מאפרת לשוהם לפני כ־20 שנה. המעבר לשוהם אפשר למשאלי לפתח את דרכה הספרותית, אך גם לגדל את משפחתה המגוונת באופן חופשי יותר. משבעת ילדיה, שניים יצאו מהארון וחלק מילדיה בחרו בדרך חילונית. בעבר התבטאה משאלי כי היא רואה את הצלחתה החינוכית לא בשמירה על אורח חיים דתי, אלא בחינוך לערכים אנושיים של טוב לב, רגישות לזולת ותרומה לחברה. האקטיביזם החברתי שלה נולד ישירות מחוויות המשפחה - היא עוסקת רבות בנושאי אימוץ, אפליה עדתית וזכויות קהילת הלהט"ב, ועוד בשנת 2008 כתבה טור חריף תחת הכותרת "הומואים, אל תחכו לאישור מהרב", שבו היא קראה להומואים הדתיים להפסיק לחפש אישור הלכתי ולחיות את חייהם בגאווה.
"איך שעברנו לשוהם התחילו האתגרים של הילדים, של יציאה מהארון", היא מספרת. "בדיוק התחילה גם קריירת הכתיבה שלי, וראיתי שבאפרת זה יהיה יותר קשה להיות מי שאני. בשוהם, כשכתבתי והדים לזה נשמעו, אלה הדים שכבר היו רחוקים יותר, שהם לא נוגעים לי אישית. לא יצאתי לרחוב ומכל אחד שמעתי פידבק, או ראיתי פרצוף חמוץ. כשאת חיה בקהילה סגורה התגובות של הקהילה הן יומיומיות, את כל הזמן חשופה לזה. אם הייתי ממשיכה לחיות באפרת, זה היה להגביל את עצמי או להיות תמיד באיזה עימות. הרגשתי שאני לא רוצה להיות לא־אני ככה".
רות, גיבורת הספר, אינה דתייה.
"כשהתחלתי לכתוב את רות, זה לא הלך לכיוון דתי. אני לא מחליטה על זה מראש, אני פשוט מתחילה. האלמנות היתה הדבר שהתחלתי איתו, החוויה של הפרידה, ושום דבר שם לא ביקש ללכת לכיוון הדתי".
את רואה את עצמך כחלק מהמגזר הדתי־לאומי?
"אם אני מגדירה את עצמי, אני דתייה וחלק מהמגזר. אבל עכשיו השאלה היא אם מישהו מגזרי יושב מולי ומראיין אותי לעיתון מגזרי, אז הוא מתחיל לדקדק איתי. האם את זה את עושה, והאם את זה את שומרת, וחלק מהתשובות שלי יהיו כן, וחלק לא. אז האם אני דתייה? מי מגדיר? כשאני בשיחה שלי עם אלוהים, אני חושבת שהוא יבין אותי. אני סבבה איתו, הוא סבבה איתי גם, אגב. אבל בשיחה עם אחרים זה הולך לכיוון הפרקטיקה הדתית. בצד של המגזר זה עוד יותר מורכב. אני לא זזתי ממקומי מאז ימי האולפנה ובני ברק ועד עצם היום הזה. המגזר, לעומת זאת, זז מאוד לכיוונים שונים, גם לכיוון החרדלי מאוד שלא היה בימי ילדותי ונערותי, וגם לעבר כל הרצף עד הדתל"שים. אז גם אם אני נשארתי במקומי, הכל זז".
בשנים האחרונות סופרים מהמגזר מצליחים מאוד.
"ספרות מגזרית שנשארה בתוך המגזר היתה הרבה שנים עוד קודם. אבל היה צריך איזה התפתחות דו־צדדית, גם של הציבור הישראלי שנפתח לזה וגם של היוצרים, כדי שיהיה אומץ לגשת בכלל להוצאות ספרים או לחברות מוזיקה שהן לא מגזריות ולהביא את עצמם כמו שהם. גם היצירה של הדור הראשון, אמונה אלון והרב חיים סבתו למשל, היא בתוך המגזר ועל המגזר, אבל היא גם אוניברסלית. זאת אומרת, אתה יכול לכתוב סיפור על אנשים שהם במגזר, אבל אם הרגשות והחוויות לא היו כאלה שהעולם החילוני יכול להתחבר אליהם, כי החוויות האנושיות הן אוניברסליות, זה לא היה קורה. הדור השני, של אנשים שהם חצי רגל מחוץ למגזר, התלבש על הדבר הזה. המגזר הלך לכל מיני כיוונים ונפתח יותר, והדור הצעיר שלנו, גם אני כהורה, הלך לכיוונים של דתיות גמישה, של דתיות על הרצף, וזה אפשר להם להיות יותר אמיצים מהבחינה הזאת ולהנכיח את עצמם ככה, גם ככותבים וגם כקוראים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו