אני קורא נאמן של רונית ידעיה כבר שנים רבות, אבל כמוני, לצערי, אין רבים. ידעיה, שמתמחה בנובלות דחוסות, תמציתיות ואירוניות, לא מוכרת מספיק לקורא הישראלי. זאת, אף שאולי יותר מכל סופרת אחרת היא יודעת לשלב בפרוזה שלה בין אמנות פלסטית למילים, ומבינה את הכוח החזותי שאפשר לברוא באמצעות מילה.
במרכז הנובלה החדשה שלה, "אלילות", וברוח התקופה, נמצאת קבוצת גיבורות חילוניות, חופשיות כביכול, אך במידה רבה גם אובדות דרך, המחפשות אושר (גם אם הן כבר יודעות שהוא רגעי ומדומה), בנכסי נדל"ן ביוון כקבוצת נסיעה. היש היום דבר פופולרי יותר, במגזר החילוני-שמאלני-פרוגרסיבי, מאשר חיפוש נדל"ני אחר הישראליות מחוץ לישראל? נראה שלא.
והנה דבר נוסף המאפיין את הפרוזה של ידעיה: לקחת משהו אופנתי, נקודתי, מתוך המיליֶיה החברתי שהיא באה ממנו, ולהנציח אותו בפרוזה מעולה שמעבר לאופנה, כמו למשל שיטת התרגול המדיטטיבי "מיינדפולדנס" בספר הסיפורים האחרון שלה "ואני אעלה באש" שקדם לספר זה. היא לא רק מלעיגה על האופנות הללו באופן סאטירי, אלא בו בזמן גם כואבת באמת את אשליית האושר המדומה.
ידעיה יכולה להיות סופרת מאוד מינית, בוטה, ואפילו אלימה, אבל היא הסופרת הכי פחות סנטימנטלית שאני מכיר. אין לה ממש חמלה כלפי המספרת או הדמויות, והיא עולבת בהן לא אחת. יתר על כן, דמויות הנשים השונות, על ההצהרות הפמיניסטיות והלכות היומיום, נשארות אצלה תלויות בגברים כוחניים למדי ורודפי הרפתקאות. כזה הוא גדי, המדריך המתווך, או דמיטרי, הנהג של ורדה, חברתה המזדקנת של הגיבורה שכותבת שירה. גם למיטל, ציירת ומורה לציור, יש גבר כזה בחייה. במקרה שלה מדובר באהובה, הטייס המאכזב, ששיקר לה וגרם לה לשקר לעצמה ולסביבתה.
דוגמה טובה לאלימות האצורה והעצורה המתפרצת לפתע אל תוך הנובלה אפשר למצוא במותו הטרגי של גדי, המדריך המתווך, אשר נקרע לגזרים על ידי עדת כלבים משוטטים בהרי יוון אחרי שהמכונית שלו נתקעה עם המספרת בתוכה לאחר הרפתקת אהבים (שהיתה בעיקר כישלון של יחסי מין עקרים), בחלקה הראשון של הנובלה. המספרת החוששת לחייה נותרת ברכב וצופה בו מותקף ונטרף. והנה תיאור פלסטי חי, כתוב בקצב שכמו נלקח מסרטי טרנטינו, שבעקבותיו נעלם לו המדריך הפתייני הנד"לני ואיתו כל החלום העסקי הפוסט־ציוני הרגעי.
"'תברח! כלבים!' אני צועקת ועפה לרכב, טורקת את הדלת, עוקבת אחריו במראה. הוא רץ בכיוון הנגדי, הכלבים בוטשים בחול, ננעלים ברגליים מתוחות, מסתובבים ושועטים אחריו ביללות. די מהר, הזכר הענק השחור משיג אותו ותופס ברגלו, מטלטל את הרגל, שלושה כלבים נוספים מגיעים בשעטה, אחד תוקע מלתעות ברגל השנייה וקורע את המכנס, הכלב השחור הודף את גדי לקרקע, עולה עליו, תופס אותו בצוואר ומנער, גדי מצליח להתנתק לאחר מאבק ומקרטע שותת דם לרכב, נאחז בידית הדלת כששני הכלבים נגררים אחריו, שיניהם נעולות ברגלו, הוא מרים את עצמו, אני הודפת במאמץ את גופו שנשען על הדלת ופותחת סדק, ראשו של הענק השחור במלתעות חשופות ועיניים דלוקות מופיע מאחוריו בחלון".
הגיבורות של ידעיה לא באמת הגיעו ליוון כדי לקנות נדל"ן, אלא כולן נמצאות במרדף האינסופי אחר האושר הרגעי. הן מציירות, דוברות אמנות, כותבות שירים, עושות מיצגי תיאטרון, כותבות יומן וידויי רהוט, כמעט קלישאה של חבורת מזדקנות תל־אביבית שבעה למדיי. הן סופֶּר יצירתיות אל החלל הריק, אפילו אושר היצירה לא יושיע אותן. לא הבית הפיזי, לא אבא ולא אמא יגנו על הגיבורות שלה מפני הסתמיות. ועדיין, בתוך כל הכלום הזה, הנובלה שכתבה ידעיה מצוינת, ובהחלט מומלצת לקריאה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו