הטרנד האפל שסוחף את בנות הטיקטוק מעורר חשש כבד אצל המומחים

טיקטוקריות בנות עשרה רוקדות מול המצלמה בחיוך מתוק, תנועותיהן קלילות. מאחוריהן ספרייה ענקית מלאה עד אפס מקום. ברקע שירי פופ מתקתקים, מושלמים לסרטון שמיועד לאלפי העוקבים שלהן, ולפעמים גם יותר. בידיהן הן מחזיקות ספרים כמו סדרת "אדליין" של ה.ד קרלטון, או "הלורדים של פורסיית'" מאת אנג'ל לוסון וסמנתה רו. לפעמים מופיע על המסך ציטוט מתוך הספר, לפעמים רק המלצה אילמת. הטיקטוק עמוס בסרטונים כאלה שזוכים לאלפי לייקים ותגובות.

ובזמן שמי שלא מכיר את ז'אנר הרומנטיקה האפלה עשוי לחשוב שמדובר בעוד סרטון המלצה על ספרים רומנטיים או ארוטיים די גנריים, מהסוג שאנחנו נתקלים בהם פה ושם - מי שמכיר את התכנים מקרוב כבר יראה את הסרטונים הללו, ואת גיל הנערות שמייחצ"נות את אותם ספרים (באופן מודע או שלא) באופן שונה.

״אני מכירה כמה נערות בנות 14-13 שקנו את טרילוגיית ׳הלורדים׳״, אומרת רעות דיין, בלוגרית ספרים עם אלפי עוקבים בסושיאל. ״בעיניי זה לא בסדר, רשימת הטריגרים של הספר היא כמו רשימת מכולת. אני בת 21 ועדיין מפחדת לקרוא את זה, ואני כן קוראת רומנטיקה אפלה״.

כוח קנייה

טרילוגיית "הלורדים של פורסיית'", שדיין מדברת עליה, מתרחשת באוניברסיטת פורסיית', שם שולטים ה"לורדים", קבוצה של גברים צעירים עשירים כקורח. הספרים עוסקים בסטורי אוסטין, הגיבורה, שחוזרת לבקש הגנה מהגברים שהתעללו בה בתיכון. אז, אחיה החורג אפשר לחבריו לתקוף אותה מינית בעוד הוא צופה. עכשיו היא תחת "הגנתם" של השלושה, אך גם תחת שליטתם המוחלטת כ"ליידי" שלהם - תפקיד שמחייב אותה לעשות כל מה שעולה על רוחם. מתוך דינמיקת הכוח והשליטה הזו צומח סיפור אהבה בין סטורי, הקורבן, למתעללים.

במרכזה של סדרת "אדליין", להיט טיקטוק נוסף שאהוד על הנערות ומכר עד היום אלפי עותקים, עומדת מערכת היחסים הרומנטית בין הגיבורה אדליין והסטוקר שלה, זייד, שבשיאה הוא אונס אותה תחת איומי אקדח, ומתוך האלימות הזאת צומח סיפור אהבה.

הספרים הללו מקוטלגים תחת תת־ז'אנר האופל שצבר תאוצה בשנים האחרונות. זהו תת־ז'אנר בז'אנר הארוטי, שעוסק במערכות יחסים עם אלמנטים של אלימות, כוח ושליטה, דינמיקות רעילות, ולפעמים גם אונס של ממש או התעללות - שמוצגים כחלק מבניית סיפור האהבה. בז'אנר הזה, הגבולות בין הסכמה לאי־הסכמה מטושטשים באופן מכוון: דמויות מתאהבות במי שפגע בהן, "לא" הופך ל"כן", ואלימות מינית מוצגת כביטוי לתשוקה עזה.

במפתיע, המנוע הכלכלי של הספרים הללו הוא בנות נוער, בין השאר מי שמעלות סרטוני טיקטוק ומפיצות את הבשורה, כשהרצון לדעת "על מה כולן מדברות" הופך למוטיבציה מרכזית לרכישה של אותם ספרים באותה קבוצת שוות. וכך, בזעיר אנפין, מה שבעבר היה נישה צרה - הפך בשנים האחרונות לתופעת המונים, גם אם כזו שפחות מדוברת.

״בזכות הטיקטוק והאינסטגרם נחשפתי לז'אנר הרומנטי, עקבתי אחרי הוצאות מוכרות והן הוציאו גם אופל", אומרת דיין. "כשהייתי בת 17 קראתי את ׳קח אותי איתך׳ מאת נינה ג׳י ג׳ונס, שהגיבורה בו נחטפת על ידי מישהו לא בריא בנפשו שעושה בה כל מיני מעשים, בהתחלה בלי הסכמה ובפעמים הבאות היא רוצה את זה. זה ספר לא קל, הוא מתחיל בשני דפים שלמים של אזהרות מהסופרת ולא הייתי ממליצה עליו לבנות מתחת לגיל 18. כשקראתי אותו בפעם הראשונה בגיל 17 התחלחלתי, כשאת קוראת ספר כזה בין הספרים האפלים הראשונים שלך זה מצלק ועושה טראומה קטנה, כי את לא באה מוכנה לזה. כשהייתי בת 19 הייתי יותר מוכנה, כבר קראתי ספרים אפלים אחרים, ידעתי למה אני נכנסת, אז קראתי אותו שוב, והפעם נהניתי״.

מה מהנה בזה?

״האדרנלין, האקשן, הרבה יותר מבספר החמוד עם הסיפור הרומנטי בעיירה הקטנה. זה כמו לראות סרט מתח. את נשאבת לזה, הכתיבה מעולה ואת לא יכולה לעצור, את רוצה לדעת מה קורה בסוף. אבל אלה ספרים מטרגרים. לקוראת בת 14 שתבקש, אני אגיד שבעוד ארבע שנים אמליץ לה בכיף. בגיל 17 זה עשה לי לא טוב ואני מעדיפה שבן אדם יבוא יותר בוגר ומוכן להיחשף לדברים כאלה. אם מישהי רוצה, עדיף להתחיל מספרי אופל עדינים יותר. יש רמות שונות, אז לאט ובהדרגה ולא ישר לקפוץ למים העמוקים״.

זה רומנטי בעינייך?

״הגברים בספרים האלה יעשו הכל בשביל האישה שלהם. בספרים רומנטיים חמודים הגבר אולי יקריב את עצמו, אבל בספרים אפלים - הגבר ישרוף את העולם בשביל האישה שלו. הוא לא רואה בעיניים. כמו ב'הכבוד של אשרף', הטלנובלה הטורקית, נשים רוצות לקרוא אסקפיזם על גבר שעושה הכל בשביל האישה שלו ושורף את כולם למענה״.

עדן גוזלן בת ה־20, בוקטוקרית עם יותר מעשרת אלפים עוקבים, ומנהלת הסושיאל של הוצאת ״טורקיז״ שמוציאה ספרים בז'אנר, מדברת על האדרנלין במהלך הקריאה. ״זה כמו לראות סרט אימה", היא אומרת. "יש לך צמרמורת בכל הגוף אבל את רוצה להמשיך ולסיים אותו. השוק וההלם שאת מקבלת מוסיפים עניין והתרגשות. וגם, אלה דברים שאת לא נתקלת בהם במציאות, אבל זה כן עולה לפעמים בדמיון, ואת כן רוצה לדעת על זה, והספרים עונים על זה״.

ואלה לא חומרים שקשים לקריאה?

״מה שעושים לגיבורה ב׳לורדים׳ זעזע גם אותי, אבל אני יודעת להבחין בין דמיון למציאות. רוב הקוראות הצעירות שלנו הן מאוד חכמות, מפותחות ויודעות להבחין. יש בנות שקוראות ספרים בכמויות, שאומרות: ׳זה בסך הכל ספר להתעניין בו, משהו לצאת איתו קצת מהשגרה. לעשות איזשהו טוויסט'. יש לא מעט קוראות צעירות שפונות אלי ושואלות אם אני ממליצה לקרוא, ואני אומרת להן לקרוא טריגרים לפני כן, כי יש ספרים אפלים שהם לא קלים לקריאה, וצריך להביא בחשבון שאם את נחשפת לתוכן כזה, באחריותך לדעת אם את יותר או פחות מתחברת, אם יש לך לב יותר או פחות חלש״.

להתפרק קצת

האמירה לגבי אחריות בנות הנוער לדעת אם יש להן "לב יותר או פחות חלש", כנראה לא רלוונטית. האמת היא שצריכת התכנים הללו לא בהכרח קשורה ללב חלש יותר או פחות, ולבנות הנוער - שבמקרים רבים לא בהכרח יודעות לאן הן נכנסות - אין תמיד הכלים לדעת איך הקריאה בספרים תשפיע עליהן בטווח הקצר או הארוך.

נועה מיכאלי לוי: "אם ההורים לא עוקבים אחרי מה שהילדים רואים בטיקטוק, אף אחד מטיקטוק לא מתקשר לאמא ואומר לה שהילד צפה בסרטון שהוא לא ראוי, וגם בתור ספרנית זה לא התפקיד שלי. זה התפקיד של ההורים לתווך, אנחנו לא משטרת המחשבות"

לתוך הביצה הטובענית הזאת נכנסים שומרי הסף, שהם הרבה פעמים הספרניות והספרנים בספריות הציבוריות, שנתקלים בבקשות אינספור של אותן נערות, ששמעו על הספר בטיקטוק ועכשיו רצות לשאול אותו מהספרייה.
״זה אחד הז'אנרים הכי מבוקשים אצלנו על ידי נערות, אפילו בנות 12-11", אומרת שירי בורה, ספרנית בספרייה העירונית של נהריה.

"הוא צבר הרבה תאוצה בשנים האחרונות והוא לא הולך להיעלם, זה הפך להיות המיינסטרים. אנחנו מדברות על זה הרבה, ואני כספרנית אומרת ככה: אם בת 12 מגיעה אלי עם ספר שאני חושבת שלא מתאים לה, השאלה הראשונה שלי היא ׳איך הגעת לספר? למה הוא מעניין אותך?׳, כדי ליצור שיח. אם לא תבואי בהאשמות, היא תהיה פתוחה לדבר, וכשהיא תחזור, זה המקום שלי גם לשאול ׳מה חשבת על הספר? איך הוא גרם לך להרגיש?׳״

ממה את חוששת?

״היו כמה בנות שביקשו שנביא את סדרת ׳התליינים מהאדס׳ מאת טילי קול. הבאנו אותה, הן קראו ואמרו שזה היה מצוין. ואז ניסיתי בעצמי לקרוא ספר מהסדרה, ופשוט לא יכולתי. היה שם אונס של ילדים בצורה מאוד גרפית, שעמד במרכז הספר. שאלתי אותן איך הן יכולות לקרוא את זה, והן אמרו שזה רק רעש רקע. עכשיו, מה קורה לרעש רקע? זה הופך להיות נורמלי, בלי ששמים לב. וצריך לשים לב, צריך לדבר על זה. נשים יכולות לראות בזה פנטזיה, בריחה מהמציאות, מקום שבו את יכולה 'להתפרק קצת', אבל בנות צעירות עלולות לראות בזה אידיאל למערכת יחסים, וצריך לדבר על זה״.

בספרייה האזורית משגב, לעומת זאת, הוציאו את הספרים הללו מהמלאי. ״יש לנו מחויבות כלפי הלקוחות שלנו, כי אנחנו אמנם ספרייה ציבורית, אבל אנחנו גם ספרייה שיושבת בתוך קמפוס של 2,400 תלמידים מחטיבת הביניים והחטיבה העליונה", אומר רון ניסל־מילר, מנהל הספרייה. "גילינו את הז׳אנר האפל כאשר נערות בנות 15-14 ביקרו הרבה באזור הרומן הארוטי, ושמנו לב שחלק מהספרים באמת אפלים. אז החלטנו שהמקסימום שנחזיק זה רומן ארוטי, והוצאנו מהמלאי את האקסטרים של יחסים אפלים. לא כל דבר אני חייב לספק״.

איך קיבלתם את ההחלטה הזו?

״היה דיון נרחב עם כל היועצות בקמפוס והספרניות. לשתיים מהספרניות יש בנות בגילים האלו, והן ביקשו להחיל את הכלל שמה שהן לא רוצות שהבנות שלהן יקראו - גם לא יהיה על המדפים לבנות אחרות. גם את הספרות הארוטית הגבלנו לקריאה מכיתה ט׳ בלבד, וקיבלנו על כך ביקורות מנערות צעירות יותר, שטענו שההורים מרשים להן לקרוא ושהן כבר קראו כאלו. אמרנו שנועצנו ביועצות השכבות ושהפעלנו שיקול דעת, ובאיזשהו מקום באמת צריך לשים את הגבול״.

ומצד שני, יש ספרניות שחושבות אחרת. ״הקהל הצעיר נחשף לסרטונים האלה בבוקטוק, והבנות נוהרות אחרי הטרנדים״, אומרת נועה מיכאלי לוי, מנהלת אגף הכותרים והספריות בראשון לציון. ״הן באות, מבקשות את הספרים, ואנחנו נותנים להן. אם הן לא יבואו לקחת את זה מהספרייה, הן יקראו בדיגיטל, ואז באמת אף אחד לא יידע מה קורה שם. אנחנו לא משטרת המחשבות. אני חושבת שתפקיד ההורים הוא לראות מה הבנות שלהם קוראות״.

יוצא לכן לדבר עם ההורים?

״פעם איזו ספרנית הגדילה ראש והתקשרה לאמא, אז האמא כעסה על הבת. אני לא מעודדת את הדבר הזה, זה סתם יוצר חיכוכים. זה עלה לדיון אצלנו והגענו למסקנה שלא עושים את זה יותר, כי זה לא התפקיד שלנו להתקשר לכל אמא. אם ההורים לא עוקבים אחרי מה שהילדים רואים בטיקטוק, אף אחד מטיקטוק לא מתקשר לאמא ואומר לה שהילד צפה בסרטון שהוא לא ראוי, וגם בתור ספרנית זה לא התפקיד שלי. זה לא קשור רק לז׳אנר האפל. קראתי רומן רומנטי של מיה שרידן על זוג בני נוער בני 18, שהגיעו לרמה של אינטימיות בקיום יחסי מין שבמציאות לפעמים לוקחת שנים. גם למכור לילדות פנטזיה על כך שהפעם הראשונה מדהימה יכול לגרום להן לאכזבה מאוד גדולה מעצמן, כי בספרים תיארו להן משהו שהוא לא מציאותי. גם כאן זה התפקיד של ההורים לתווך, ולא של הספרניות״.

בגדר פנטזיה

״היא היתה מבועתת, גופה רעד. היא הנהנה וליקקה את שפתיה המלאות. ׳אני אתנהג יפה. אני מבטיחה. אתה… אתה לא צריך לעשות את זה.׳ ׳לעזאזל, איינג׳ל, המחשבה לסמן אותך ושתהיי שלי עושה לי את זה,׳ נהמתי באוזנה. היא לא הצליחה לנשום, ממש כמו ג׳יימס המסכן. וכשריידר תפס במפרק כף ידה והפך אותו, היא צרחה. ׳תעצור.׳ ציוויתי, גופה שקע לתוכי. עיניו הסקרניות של ריידר זינקו אליי. ׳לא על היד. כאן.׳ אחזתי בסנטרה, וצווארה הארוך והאצילי הוצג לראווה. ׳אני רוצה אותה. היא שלי.׳ אם האחים שלי היו מופתעים, הם הסתירו זאת היטב".

(מתוך הדיסייפלס 1 - הרס, מאת קסנדרה רובינס, הוצאת טורקיז).

טילי קול היא אולי המקרה המפורסם ביותר של "גירוש" ספר אופל מאמזון. בשנת 2017 קול הוציאה את ספרה, Sick Fux שכולל תיאורים גרפיים מאוד, בין השאר במה שיכול להתפרש כהתעללות בקטינים. הספר הוסר מקינדל, פלטפורמת הדיגיטל של אמזון, והיום, מי שחשקה נפשו בספר, יוכל לרכוש אותו באמזון במחיר אספנים של כ־431 דולר לספר מודפס.

השנה מקרה דומה קרה עם "Daddy's Little Toy", ספרה של טורי וודס, ששווק כ"סיפור מחדש" של סיפור סינדרלה, אך הביקורות טענו שהעלילה מקדמת פדופיליה באופן פעיל, היות שהגיבור התחיל "לשים לב" לילדה בת 3. מעבר לכך שהספר ירד מהפלטפורמות, הסופרת האוסטרלית גם נעצרה על ידי המשטרה המקומית.

לאורך השנים אמזון הסירה ספרים נוספים בז'אנר, בעילות שונות, אך בקהילת הקוראים מתעקשים שמדובר בתירוץ להסרת תוכני טאבו קשים, כמו גילוי עריות, חטיפות או אונס, שעוברים בספרים הללו רומנטיזציה.

ועדיין, הוצאות הספרים בארץ ממשיכות להוציא את אותם ספרים, וממש לא מרגישות שתפקידן לחנך את הציבור, בין השאר כי הספרים הללו הם מנוע רווח אדיר, והז'אנר נמצא בצמיחה מתמדת. בשנת 2024 המחזור השנתי של הרומנטיקה האפלה עמד על כ־242 מיליון דולר. על פי הערכות מומחים, בשנת 2029 המכירות של הספרים כבר צפויות לזנק בכ־52% ולגדול להיקף של כ־368 מיליון דולר.

״תפקידי כהוצאה הוא לא להחליט בשביל הקוראת, אלא לתת מידע״, אומרת ורד רווה־שמואל, מו״לית שותפה בהוצאה הרומנטית ״אהבות״. ״אני לא אקח ספר אפל, אעשה לו עטיפה מפונפנת רומנטית ואוותר על רשימת טריגרים. זה לרמות. הספרים נראים מה שהם, וכתוב מאחור מה שהם, ועכשיו תעשו עם זה מה שתרצו. את העיבוד של המידע אנשים צריכים ללמוד לעשות גם בשביל עצמם, ולא שיגידו להם כל הזמן מה נכון ומה לא נכון. אני מאמינה בכוח של נערות לחשוב חשיבה ביקורתית כשנותנים להן את המידע.

שלומית הברון: "מערכת החינוך במצבה הנוכחי לא מסוגלת להתחיל לעסוק בספרות הארוטית הקיצונית, ואני גם לא בטוחה שזה מתאים להיכנס לכיתה ולהתחיל לדבר על תכנים קיצוניים. הורים צריכים להפסיק לזרוק את החלק החינוכי הזה בחזרה על מערכת החינוך"

״מה שהכי גרוע בעיניי הוא שנשים יתביישו בפנטזיות שלהן. להרבה נשים יש פנטזיות על אונס, אז זה כנראה נורמלי. אם זה נורמלי ואת משתיקה את זה ולא מדברת על זה ולא נותנת לזה מקום, את בעצם אומרת ׳משהו בכן לא נורמלי׳. אבל זה לא נכון. זה בסדר לפנטז על כל מיני דברים. זה לא אומר שאחר כך אתן מחפשות את זה״.

גלית אוזן־מלכה, מו״לית שותפה של הוצאת ״טורקיז״, מסכימה. ״חשוב לזכור שהספרות הרומנטית כולה בגדר פנטזיה. כיף לי לקרוא את זה, זה ניתוק מהיומיום. ואם מדברות על ספרות אפלה - היא פונה לקהל מאוד מסוים, שאוהב לקרוא את זה ומבין שזה הכל בגדר הפנטזיה. יש המון אמהות שמדברות איתנו על מה לקנות. אבל בסופו של דבר, על מה שהן קונות בחנויות - אין לי שליטה. יותר מזה, טיקטוק הוא פלטפורמה שיווקית להרבה תחומים. משווקים שם גם איפור, וכשילדות נסחפות לזה - מי צריך לקחת אחריות? זו לא אחריות של בעל העסק, אלא של ההורים".

ד"ר רוני הלפרן, מרצה בתוכנית ללימודי נשים ומגדר באוניברסיטת תל אביב, קושרת בין פריחת הז'אנר למעשיות ילדים, כמו "סינדרלה", ו"היפה והחיה". "הנקודה בתרבות שכולנו מסמנים בתור השינוי זה '50 גוונים של אפור'", היא אומרת. "ששם יש לנו מעין מעשיית סינדרלה, מישהי עדינה, מוחלשת ויפה אך לא מודעת ליופיה, מול הנסיך האולטימטיבי, פנטזיה של חיים באושר ועושר. ולדבר הזה אני קושרת את 'היפה והחיה', שזו מעשייה שמתארת את המפגש של הנערה הצעירה עם המין. זאת אומרת, המפגש הראשון שלה עם המין כל כך מבהיל אותה, שהיא חושבת עליו כחיה. יש במיניות משהו שהוא חייתי, והוא מאיים מאוד, והוא יכול לטרוף אותך. וככל שמתיידדים עם האפשרות הזאת, את מגלה את הנסיך שמתחת לחיה. וכל הרומנים של הדור האחרון הם סביב הפנטזיה הזאת - שהיא לא רק רומן רומנטי, אלא עוסקת בכניסה לארוטיות, בחניכה לארוטיות. ובמובן הזה - זה מאוד רלוונטי".

למה בעצם?

"לא רק כי המיניות נתפסת כמאיימת, כי המיניות היא חייתית ומערערת את הנערה הצעירה בכניסה אליה, אלא כי היא מאפשרת להמחיז מחדש איזו גבריות - לא סתם של נסיך, אלא של נסיך שיש בו אלמנטים של גבריות מהסוג הישן, שנשים כרגע מאוד מתגעגעות או כמהות אליה, אבל בלי לוותר על זה שמתחת לגבריות הישנה הזאת, שיש בה אלמנטים אלימים של גבר קשוח שאין שום דבר שעומד בפניו, שמשיג מה שהוא רוצה, שיש לו הון ללא הגבלה - מתחת לכל הדבר הזה יש נסיך אמיתי, והנסיכות האמיתית שלו יכולה להתגלות מול האישה הנכונה בשבילו. ואז הפנטזיה היא: איך אני מצליחה לכתוב מחדש את הדמות של הגבר החייתי לדמות של נסיך".

איפה ההורים?

מול אמירות כמו "אחריות הורית" והתחושה שהילדות צריכות להחליט בעצמן איך ספר האופל שמולן ישפיע עליהן בטווח הארוך, המטפלים, שרואים בני ובנות נוער רבים בקליניקות, מודאגים.

״מבחינה התפתחותית, בגיל ההתבגרות העיסוק במיניות הוא טבעי וסביר ואני לא רוצה למנוע את זה מהמתבגרת שלי״, אומר ד"ר אלון וסרמן, פסיכולוג קליני ומייסד מכון "חברים".

״אבל אם כל מה שהנערה קוראת זה אך ורק זה, ברור שיש פה משהו שאמור להטריד את ההורים. אם אנחנו נחשפים רק לדברים שהם שונים וחריגים - סף הריגוש מיחסים משתנה. פתאום סתם זוגיות רגילה אולי כבר לא תהיה מספיק מעניינת, או שאולי הוא לא באמת אוהב אותי כפי שפנטזתי. שנית, יש גם את האלמנט של התמכרות. בהתמכרות יש נטייה להקצנה. הסף כל הזמן עולה במובן הזה שאני צריכה ריגוש יותר ויותר גבוה, ואז הזליגה הפוטנציאלית בין עולם הפנטזיה לעולם המציאות הולכת וגוברת. זה כמו נערים מכורים לפורנו - ככל שהם מכורים יותר, אז הצורך שלהם בדברים שהם שונים, חריגים, מאתגרים יותר, הולך וגובר, ואז נוצרת סיטואציה שהפער בין עולם הפורנו לבין המציאות המינית הסבירה שיש לנער בגיל הזה הוא פער גדול״.

קוראות צעירות אמרו לי שהן יודעות לייצר את ההפרדה, ושברור שהן לא רוצות כזה גבר בחיים עצמם. זה נשמע סביר?

"בגדול זה נשמע סביר, כי המתבגרת הסבירה היא נורמטיבית ובריאה בנפשה, ואומרת, 'אוקיי, ברור שאני יודעת מה הפנטזיה ומה המציאות, אני לא רוצה מערכת יחסים רעילה'. אבל בואי תחשבי רגע על מתבגר שרואה סרטים אלימים. מבחינתו זה שהם מסתובבים עם אקדחים ומרביצים אחד לשני ויורים - זה חלק מהסרט. אבל אם פתאום יהיה לו אקדח, פוטנציאלית, הוא גם יוכל לנהל קרב יריות. זאת אומרת, הזליגה בין הפנטזיה למציאות תלויה בנגישות של הדבר, במקרה הזה האקדח. אם יופיע פתאום בחיי הקוראת גבר שיכבוש את ליבה, שמצד אחד התנהג בצורה מושכת, ומצד שני גם אובססיבית, כוחנית, תוקפנית, אלימה, מגבילה - היא תקבל את זה יותר בקלות לעומת אם היא לא היתה קוראת וממלאה את נפשה בתחום הזה. כלומר יש כאן פוטנציאל של זליגה מפנטזיה למציאות.

ד"ר אלון וסרמן: "אם יופיע פתאום בחיי הקוראת הצעירה גבר שיכבוש את ליבה, שמצד אחד התנהג בצורה מושכת, ומצד שני גם אובססיבית, כוחנית, תוקפנית, אלימה, מגבילה - היא תקבל את זה יותר בקלות לעומת אם היא לא היתה קוראת וממלאה את נפשה בתחום הזה"

"הצורך האנושי זה לחקור פנטזיות. יש אנשים שאוהבים לקרוא את 'שר הטבעות', ואחרים נמשכים לספרות פורנו כזו או אחרת. יש לנו כבני אדם משיכה למה שמצית ריגוש מעולמות שהם לא העולמות הרגילים שלי. אם לדבר על מדע בדיוני, למשל, ברור שאני לא מסתובב בין גלקסיות, אבל כשאני קורא את זה, אני כן מסוגל לדמיין את עצמי כג'דיי. אז הצורך הטבעי הזה קיים בכולנו. האם דווקא התוכן הספציפי הזה גרוע יותר ממדע בדיוני? לא בהכרח, אלא רק אם הוא יבוא לביטוי במציאות. הסיכוי שאני אחטף על ידי חייזרים ואצטרך להילחם כג'דיי הוא אפס. הסיכוי שאני אהיה בזוגיות עם גבר שיש לו איזושהי נטייה תוקפנית הוא כבר הרבה יותר גדול - ושם הסכנה. וכאן נכנסת השאלה - למה היא עוד נחשפת? האם ההורים חושפים אותה לספרים או סרטים אחרים? האם יש מערכת יחסים תקינה בבית, האם היא נחשפת למודל אהבה זוגי סביר, הגיוני, נורמטיבי, או שהמיינד שלה בנקודה הקריטית ההתפתחותית הזאת עסוק רק בפנטזיה הזאת שנובעת מתוך הקריאה? המפתח הוא האיזון בין הפנטזיה לבין המציאות״.

שלומית הברון, מנכ״לית ״מידע אמין על מין - המרכז הישראלי לחינוך מיני", מסכימה שהמפתח הוא איזון ותיווך שמגיע מצד ההורים. ״בשנות ה־90 היה דיבור מאוד חזק על איך הטלוויזיה הורסת את הנוער, ואחר כך על איך האינטרנט הורס את הנוער", היא אומרת.

"אבל במשך השנים היו די הרבה מחקרים שמראים שההתנהגויות האלימות של ילדים נובעות הרבה יותר מגורמים משפחתיים, תהליכי חיים וטראומות מאשר מצפייה במשחק מחשב. הדבר הזה לימד אותנו לא להיות פופוליסטים. לכל הדברים יש השפעה, השאלה היא איזו וכמה השפעה. בוודאי שילדה שהיא מבודדת חברתית, וההורים שלה נמצאים במשבר חיים, ואין לה חברים והיא כל היום קוראת ספרות ארוטית אפלה - זה לא מוצלח. הדבר החשוב ביותר זה מעורבות הורים בתוך החיים של הילדים שלהם, ורואים בכמות מאוד גדולה של מחקרים שלמעורבות כזו יש המון משמעות, גם אם הילדים מגלגלים עיניים כשחופרים להם. המעורבות יוצרת הורה דמיוני שיושב לילדים על הכתף ואומר ׳זה מאוד אלים וקיצוני, ככה זה לא בחיים׳. זה משפיע מאוד על היכולת של ילדים להסתכל על הדברים באופן ביקורתי, גם אם הם ממשיכים לצרוך אותם״.

היית מעדיפה שלא יקראו בכלל את הספרים האפלים?

״כל תוכן שאין בו רצון הדדי נלהב הוא בעייתי מבחינתי, כי אני רוצה שמתבגרים ומתבגרות יהיו רכים עם עצמם. ואני רוצה שהפנטזיה שלהם, שעדיין נבנית ומתעצבת, תהיה מחוברת לדבר הכי חשוב בתפיסת העולם שלנו במיניות - תקשורת. אבל, אף אחד לא שואל אותי ואני אוהבת לעבוד עם המציאות. במציאות, אם אני פוגשת בסדנאות נערות שקוראות ספרות ארוטית, אני מדברת על איך לפתח חשיבה ביקורתית".

יש למערכת החינוך תפקיד כאן?

״מערכת החינוך במצבה הנוכחי לא מסוגלת להתחיל לעסוק בספרות הארוטית הקיצונית שחלק מצומצם מהנערות קוראות, ואני גם לא בטוחה שזה מתאים להיכנס לכיתה ולהתחיל לדבר על תכנים קיצוניים, כמו שאני לא בטוחה שמתאים להיכנס לכל כיתה ולדבר על פורנוגרפיה. אנחנו יודעים מנתונים שלא כל הילדים מכירים את זה. הורים צריכים להפסיק לזרוק את החלק החינוכי הזה בחזרה למערכת החינוך. זה התפקיד של הורים לדעת מה הילדות שלהם קוראות, לא של המורה״.

סף ריגוש

"אחרי שנתיים של מלחמה, תקופה שבה ההורים היו מאוד מותשים וחרדים, יש הרבה פחות פיקוח הורי", אומרת לי ראובני, מטפלת מינית מוסמכת, מדריכת מטפלים ומחברת הספר ״מיטה וחצי - מדריך מיניות למתבגריםות״.

"ילדים מצאו את עצמם שעות מול מסכים, ובמסכים יש כל מיני טרנדים ומגמות, אבל גם פחות מיומנויות בין־אישיות. זה שלא היה בית ספר תקופה ארוכה, וכל האזעקות והמתח שהיו כאן, הוביל לכך שכל המערכת הסימפתטית שלנו בדריכות ובעוררות. והדבר הזה הוביל ליותר אלימות, יותר אלכוהול, יותר התנהגויות פוגעניות. זה לא סתם שיש עכשיו גל של אובדנות בקרב מתבגרים. זה חלק מאותו דבר, תחושה של כאב אינסופי ושל הורים שפשוט לא מצליחים להחזיק. וכשיש כזו הפסקה ברצף של לימודים וגם חרדה מאוד גבוהה, אנחנו מחפשים גורמים מווסתים. מסכים זה לכאורה משהו מווסת, אבל שבעצם מכניס יותר חרדה. הוא לא באמת מרגיע את הגוף, בדיוק כמו כל שאר ההתנהגויות הממכרות, שבהתחלה נותנות הרבה נחמה ושקט אבל אחר כך הופכות אותנו לתלויים.

"יותר אנשים תלויים באינסטגרם, בטיקטוק, וכל הלמידה של מיומנויות בין־אישיות, של תקשורת, של חברות - הכל עובר דרך מסך. וככה ילדים, מתבגרים, נשארים לבד, ונחשפים לעולם תוכן שהוא מאוד פוגעני. בהתאם, גם התהליכים ומיומנויות התקשורת שהם לומדים הרבה יותר דלים, וזה בא לידי ביטוי גם במערכות יחסים".

איך?

"השפה הרבה יותר דלה, היכולת לוויסות רגשי נמוכה יותר. וכשמביאים את הדברים האלה לתוך מרחב אינטימי זוגי או מיני, יש הרבה פחות מיומנויות לבטא צרכים, להגיד מה או כמה מתאים לי, מה אני רוצה. בהרבה מובנים לצעירים קל יותר היום להיות לבד, לאונן או לראות פורנו, וכשהם מגיעים לסיטואציות זוגיות, איכות האינטראקציה היא מאוד דלה".

ראובני מספרת שבמקביל לכל אלה חל תהליך נוסף, שבו החיפוש אחרי ריגוש ואקסטרים מתחיל בגיל הרבה יותר מוקדם. "אם פעם אנשים היו נחשפים לסמים או למסיבות בגיל 30-20, היום זה כבר בגיל 20-15. הילדים היום טסים לחו"ל כל שנה, עושים 'פרום', מזמינים לימוזינה, גיבורי התרבות שלהם הם משתתפים ב'האח הגדול' או שחקני כדורגל וזמרים שפגעו מינית ויצאו מזה בשלום, וכך עולמות התוכן של המבוגרים ובני הנוער מתבלגנים. ההליכה למקומות של סמים, סקס, פורנו בגילים צעירים - קורית כשהם כבר שבעו מהכל, חוו הכל, שום דבר כבר לא מרגש אותם. ובמציאות שלנו, שיש בה כל כך הרבה מוות ומלחמה, הצורך בריגושים, בלהרגיש את הגוף בעוצמה, הוא הרבה יותר חזק ופוגעני".

ואת מחברת את זה לתכנים בספרים הללו?

"תראי, זה מה שרואים בפורנו, שהיום צריכים שישה גברים כדי להכניע ולהשפיל אישה אחת, וזה שיקוף של מה שקורה בשיח. אני יודעת שבני נוער מתעוררים מהפורנו הזה. אני מניחה שבאותו אופן הם גם מתעוררים מתיאורים ספרותיים של התוכן הזה. ושוב חוזר כאן הבלבול בין עולמות התוכן של הילדים והמבוגרים, ומי שמשלמים את המחיר אלה הילדים, שמרגישים מה זה להיחשף מוקדם ומהר מדי למקומות שהנפש שלהם לא מסוגלת להכיל".

יכול להיות שהתכנים האלה משרתים איזשהו צורך, מעבר למרדף אחרי הריגוש הבא?

"בהחלט. נשים עדיין לא מרגישות, בהרבה חברות, גם בעולם המערבי, שיש להן 'רשות' להיות מיניות, יוזמות, אלה שבוחרות במיניות. והספרות המאוד תוקפנית, אגרסיבית, אלימה - מאפשרת להן לחוות חוויות שלכאורה לא הן יזמו, או היו אחראיות להן. הספרים האלה משקפים מודלים שהאישה היא כנועה, מעין חפץ, שצריך לתפוס אותה, שאפשר לעשות בה כל מיני דברים בלי שהיא בוחרת. ובגלל שהקוראת מרגישה שזה 'מאשרר' את המיניות שלה, זה מאוד מלהיב ומגרה. אם אישה פמיניסטית היתה קוראת את הספר הזה, או אישה שהמיניות שלה מספיק משוחררת, אז אולי זה לא היה מדבר אליה. אבל המיניות שלנו היא לא פוליטיקלי קורקט, ונדמה לי שנערות נמשכות לדבר הזה כי זה מאפשר להן חוויית חופש או שחרור בפנטזיה, באופן מאוד נגיש.

"ככלל, הפנטזיה על יחסים שהם לא בהסכמה נפוצה מאוד, ויש בזה משהו שמבחינה פסיכולוגית נותן הרשאה לעשות דברים שאני לא לוקחת עליהם אחריות. אני רוצה לחוות מיניות, ולחקור את המיניות שלי, אבל זה מפחיד להגיד שאני רוצה, שמסקרן אותי. ואז הפנטזיה הזו שמישהו כופה עלי משחררת אותי מהאשמה. וכאן חשוב לזכור שיש פער חשוב בין מה שאני קוראת או נלהבת ממנו לבין מה שאני רוצה שיקרה לי בחיים האמיתיים. זה יכול לסקרן ולהלהיב נערות וזה לא אומר שהן יבחרו לממש את הפנטזיה".

ועדיין, ראובני מדגישה, שכמו שהתכנים הללו עלולים להזיק, גם הצנזורה שלהם עלולה להעביר את המסר הלא נכון. ״הנזק בצנזורה הוא שנתחיל להגיד מה זה סקס נורמלי ולא נורמלי, מה סטייה ומה בריא. ואז אנחנו נתחיל להגיד לאנשים שלהיות הומוסקסואל זה סטייה וזה נורא, או שלעשות סקס שהוא לא בתנוחה מיסיונרית זה לא מהוגן עבור נשים. הצנזורה היא מדרון מאוד חלקלק, ואם נכנסים להרגל של לסמן ולהגיד מה טוב, בריא ומקובל - כבר לא יודעים איפה לעצור. הספר ׳פרחים בעליית הגג׳, על אמא שכולאת את הילדים שלה ומתפתחים שם יחסים אסורים, זו קלאסיקה שכולנו גדלנו עליה ואף אחד לא חשב שזה מנרמל גילוי עריות. אז למה אנחנו כל כך נסערים מהדבר הזה?

"בשורה התחתונה, אלה לא הספרים שבגללם יקום וייפול דבר. אם ההורים יצליחו לייצר לילד או לילדה שלהם עולם עם פחות מסכים, עם קהילה תומכת ועם קשרים בעולם האמיתי, מחוץ למסך, שיש בהם קרבה, חום ואינטימיות - אז יקרו דברים טובים. אם לא, אנחנו נישאר במקום מאוד רע".