"סיפורי ילדים" מיועד לילדים גדולים בלבד

קשיש מחליט לצאת למסע רגלי מסביב לעולם רק כדי להיווכח שהוא אכן עגול; אדם עמל במשך שנים כדי להמציא שלל מכשירים חדשים ופורצי דרך, וכשהוא עוזב את ביתו הוא מגלה שכולם הומצאו זה מכבר; איש לומד בעל פה את לוחות הזמנים של כל הרכבות באירופה, ומפני שהוא יודע אותם אין לו צורך לנסוע לשום מקום. אלה חלק מהסיפורים שנכללים ב"סיפורי ילדים", קובץ הסיפורים הקצרצר של הסופר השוויצרי פטר ביכסל. הספר יצא לאור בגרמנית ב־1969, וזהו התרגום השני שלו לעברית (הראשון יצא לאור ב־1983 בשם "מעשיות ילדים").

כבר בכותרת יש משהו מטעה, שכן לא מדובר בסיפורי ילדים בשום מובן מקובל של המילה. אמנם הסיפורונים כתובים בשפה פשוטה ונגישה, אבל לא רק שהם לא עוסקים בילדים או בנושאים ילדותיים, אלא שהם אף ספוגים בתחושות של בדידות וחרדה. ליתר דיוק, ייתכן בהחלט שכך היו נראים סיפורי ילדים אילו נכתבו על ידי פרנץ קפקא.

ניקח לדוגמה את הסיפור שפותח את הקובץ, "העולם הוא עגול". הוא נפתח כשהגיבור בוחן מחדש את כל ידיעותיו על העולם ומנסה לתקף אותן: "הוא לא הסתפק בידיעה שיש לו שם, הוא גם רצה לדעת בדיוק למה ומאיפה. לכן במשך ימים הוא דפדף בספרים ישנים, עד שמצא בתוכם את השם שלו. ואז הוא אסף יחד את כל מה שידע, והוא ידע את מה שאנחנו יודעים". אבל כשהוא מגיע לידיעה שהעולם עגול, הוא מחליט שעליו לבדוק זאת בעצמו. יתר על כן, הוא מחליט שיצטרך ללכת בקו ישר לחלוטין, שמא יאבד את הכיוון.

אבל רוב הסיפור לא עוסק במסע, אלא בהכנות לקראתו: האיש מגיע למסקנה שהוא זקוק לסולם כדי לעקוף את הבית הסמוך, לחבל כדי לטפס על העצים שבדרך, לעגלה כדי לסחוב את הציוד, לאונייה כדי לחצות את הנהר הסמוך, למנוף כדי להניף את האונייה מעל היבשה, והרשימה הולכת ומתארכת עד אינסוף. תיאור שעשוי להתאים בהחלט לספר של דוקטור סוס, אבל קרוב יותר ל"בשורה מאת המלך" של קפקא, שמספר על שליח המלך שלא יגיע לעולם ליעדו, וכנראה אף לא ייצא מתוך הארמון.

הנושא של התפרקות הידע וגבולות העולם חוזר ברבים מן הסיפורים. גיבור הסיפור "שולחן הוא שולחן" הוא איש זקן שכל ימיו דומים זה לזה, עד שהוא מגיע להחלטה הנזעמת ש"זה חייב להשתנות". במקום לשנות דבר מה במציאות, הוא משנה את השמות שהוא מעניק לרהיטים שבביתו: למיטה הוא קורא תמונה, לכיסא שעון וכן הלאה, עד ש"היתה לו שפה חדשה, והיא היתה שלו ורק שלו". בהתחלה הוא משועשע ונרגש מהחידוש, אך שפה שמובנת רק לאדם אחד היא לא שפה כלל, ולבסוף היא קורסת אל תוך שתיקה וחוסר הבנה.

התמה הזאת מגיעה לשיאה בסיפור האחרון בקובץ, "האיש שלא רצה יותר לדעת כלום" - שגיבורו, כפי שנרמז בכותרת, רוצה לא לדעת דבר. אבל הוא מגלה שלא לדעת זה קשה בהרבה ממה שחשב: תחילה הוא תולש את הטלפון כדי שלא יאמרו לו מה מזג האוויר, לאחר מכן הוא אוטם את הבית כדי לא לראות מה מזג האוויר, אך גם זה לא מועיל כי "אני עדיין יודע מה מזג האוויר יכול להיות". לאחר שהוא נואש מן המאמץ הזה, הוא מקבל את ההחלטה האבסורדית עוד יותר ללמוד הכל, כדי לדעת בדיוק מה הוא לא רוצה לדעת, ולבסוף הוא מוצא פתרון בסוג של ריכוז מדיטטיבי ביצור אחד, הקרנף ההודי, עד שהוא שוכח את כל השאר.

אפשרות קריאה אחרת נרמזת בסיפור "יודוק מוסר ד"ש". הוא מתחיל בכיוון דומה ל"שולחן הוא שולחן", עם סב מזדקן שמרבה כל כך לספר על הדוד יודוק, עד שכל המילים שלו מתחלפות בהדרגה ב"יודוק". אבל סופו של הסיפור מצהיר שמדובר בסיפור מומצא שנובע מתוך אבל על מות הסב. ואולי באמת ניתן לקרוא את כל הסיפורים כמתארים דמויות שמנסות, דרך פרדוקסים תודעתיים ולשוניים, לברוח מהמצוקה הממשית של קיומן.

עם זאת, ייתכן גם שעצם הניסיון למצוא כללים או מחשבה שיטתית מאחורי סיפורי הילדים של ביכסל חוטא לרוחם. יש בהם משהו פרוע, משונה ולא שיטתי, שאמנם קורא לפירוש, אבל עוד קודם לכן קורא לחוויה בלתי־אמצעית של קריאה ומפגש. למרות היקפו המצומצם של הקובץ וסגנונם הפשוט לכאורה של הסיפורים, מדובר בממתק ספרותי של ממש. החזרתו לתודעה, יחד עם אחרית דבר מפורטת מאת המתרגם, היא אירוע משמח בהחלט.