לחש קסם: פרידה מהמשוררת חדוה הרכבי

מי שקרא את שיריה של חדוה הרכבי, שהלכה בחודש לעולמה שעבר, ובמיוחד מי ששמע אותה קוראת אותם בעצמה, כמעט כמו מתוך טראנס, בקול צרוד ומהפנט, לא היה יכול לא להרגיש את הדמות הכמעט מיתולוגית שעומדת מאחוריהם: אישה צנומה ונמוכה, לבושה בשחורים, עם קול סדוק ורעמת תלתלים שחורים שהלכה והלבינה. ועדיין, למרות גדולתה, ישראלים רבים מעולם לא שמעו את שמה. הרכבי היתה, מה שנקרא, "משוררת למשוררים". עולם הספרות העריץ אותה, ורוב הקהל הרחב החמיץ אותה.

אבל בחלומי

בתור ילד, נתקלתי לראשונה בכמה משיריה בתוך ספר שירים שהלחין נחצ'ה היימן. כך נתקלתי בשירים כמו "אבל בחלומי", "סוס מעץ", "הערב הפורץ כנער" ו"שלושה לילות". התאהבתי בשורות ההן, שלא הבנתי עד הסוף, כמו "אבל בחלומי תמיד אותה ציפור צועקת ועיר אויבת ואבן אדומה", או "שלושה לילות תמימים יצרתי את פנייך, שלושה לילות תמימים בלי דמות ורחמים".

בהיותה אישה צעירה בירושלים של שנות ה־60, בצהרי יום שבת, היא טלפנה אל ביתה של לאה גולדברג וביקשה לשוחח איתה על שיריה. אחרי שגולדברג נזפה בה שלא מתקשרים בין שתיים לארבע, משהו בקולה שכנע את גולדברג להקשיב

לאחרונה, כשסיפרתי לחבר שאלה שירים שאני אוהב עד היום, הוא אמר לי בחיוך: "אז תגיד שאתה אוהב את לאה גולדברג". ואכן, לאה גולדברג, שהיתה מבוגרת מהרכבי ב־30 שנה, חנכה את הרכבי הצעירה בשנות ה־60, ואף הדפיסה עבורה את שירי ביכוריה.

בראיון לדורי מנור משנת 2015, הרכבי סיפרה שבהיותה אישה צעירה בירושלים של שנות ה־60, בצהרי יום שבת, מתוך בדידות גדולה שחשה, היא טלפנה אל ביתה של לאה גולדברג וביקשה לשוחח איתה על שיריה. אחרי שגולדברג נזפה בה שלא מתקשרים בין שתיים לארבע, משהו בקולה של הרכבי שכנע אותה לשמוע את שיריה, וכך נוצר ביניהן הקשר.

בהמשך, גולדברג היתה זו שטיפחה את המשוררת הצעירה. על השיר "וְאָז מַתְחִיל אָדָם / לְצֵאת מִדַּעְתּוֹ. // הַבּוֹדְדִים יוֹדְעִים עָלָיו, / אֲבָל אַף פַּעַם לֹא אִתּוֹ. / אִשָּׁה קְטַנָּה תָּמִיד נוֹשֵׂאת כֵּלָיו // אוֹמְרִים שֶׁהִיא בִּתּוֹ", גולדברג אמרה להרכבי: "השיר הזה נותן לך את כרטיס הביקור לשירה".

הנדיר הזה

חדוה הרכבי העריצה משוררים נוספים, בראש ובראשונה את אבות ישורון, אבל היא ממש לא היתה רק משוררת צעירה שעמדה בצלם. עם השנים היא יצרה קול שירי ייחודי להפליא ומבריק, שמצליח לטוות מעין כישוף, בין השאר דרך החזרתיות הכמעט כפייתית: "אֲנִי רוֹצָה רַק לְהַגִּיד לָךְ / אֲנִי רוֹצָה רַק לְהַגִּיד לָךְ / לְהַגִּיד לָךְ לְהַגִּיד לָךְ / אֲנִי רוֹצָה רַק לְהַגִּיד לָךְ / לְהַגִּיד וּלְהַגִּיד וּלְהַגִּיד". החזרה הזו מייצגת איזה דיבור דחוף, מגומגם, אקסטטי. בשפה יומיומית, חזרה כזאת קשורה בשיגעון או בהפרעה, אבל בשפה שירית היא מייצרת כמעט לחש קסם.

באחד משיריה היפים של הרכבי, המוקדש לבנה היחיד, אלישע, שהלך לעולמו, היא כתבה כך: "וְהַנָּדִיר הַזֶּה לְהַאֲזִין לִנְשִׁימוֹתָיו / וְהַנָּדִיר הַזֶּה לָשִׂים זֵרִים סְבִיב מִשְׁאֲלוֹתָיו / וְהַנָּדִיר הַזֶּה וּלְהַסְבִּיר לוֹ אַהֲבָה שָׁלוֹם גַּעְגּוּעִים / וְהַנָּדִיר הַזֶּה כִּי הָעֶרֶב תָּשִׁיר בְּבֵיתוֹ מַקְהֵלַת־מַלְאָכִים / וְהַנָּדִיר הַזֶּה כְּאִלּוּ עָשׂוּי מֵחֹמֶר אַחֵר / וְהַנָּדִיר הַזֶּה (קָשֶׁה לִי לְתָאֵר) / וְהַנָּדִיר הַזֶּה וּלְוַתֵּר, וּלְוַתֵּר לוֹ, לְוַתֵּר".

החזרה על "והנדיר הזה", והאמירה הכנה המובלעת בסוגריים "קשה לי לתאר", מצטרפות יחד לכדי תיאור שחורג מהטקסט עצמו, ומתרקם לא רק בתודעת הקוראים, אלא ממש באוזניהם. זהו לא רק שיר, אלא גם סצנה דקלומית שיש להאזין לה מתוך החזרות, ושיש לה כוח שטמון מעבר למילים. במידה רבה, כששמעתי אותה קוראת את השיר הזה בקולה הייחודי, הבנתי אותו יותר, ועד היום, כשמבקשים ממני שיר על הורות - לרוב זה השיר שאני מציע.

אלישע, המתואר בשיר כילד, נהרג בשנת 2003 בתאונה בעודו בן 27 בלבד. מותו של בנה יחידה הוביל לשלב חדש וטרגי ביצירה של הרכבי, שהתגלם בשלושת ספריה האחרונים: "ראנא" (2014), "מיגו" (2017) ו"הלית הלית" (2025). הספרים הללו עוסקים בצדדים העמוקים ביותר של האבל, ומוקדשים באופן דיאלוגי לשלוש דמויות שונות - ראנא החידתית, שמאירה למעשה את הרכבי עצמה, בנה אלישע, שכינוי החיבה שלו היה מיגו (קיצור של "אמיגו", "חבר" בספרדית), והלית ישורון, בתו של אבות ישורון, שגם בנה נהרג בתאונה טרגית בגיל צעיר.

ב"מיגו", שהשורה המרכזית בו היא "הָשִׁיבוּ לִי אֶת מִיגוֹ שֶׁלִּי", הרכבי יצרה קינה מתפרצת של אם על בנה: "הוֹ מִיגוֹ, / 'הַשָּׁמַיִם יְכוֹלִים לָרֶדֶת עַד הֵנָּה' אֲנִי מְהַרְהֶרֶת / וְיָדִי מְלַטֶּפֶת אֶת רַעַשׁ הָאֲדָמָה שֶׁל עֵינֶיךָ, / אֶת עֵינֶיךָ עִם רַעַשׁ הָאֲדָמָה, / עִם כָּל מַה שֶּׁמַּסִּיחַ אֶת דַּעַתְךָ. / וְאָז, אֵיךְ לְתָאֵר, מָה // מָה. מָה. / בְּעֶצֶם, מָה. / אֲנִי רוֹצָה לָדַעַת מָה. מָה... שׁוּם דָּבָר כְּבָר לֹא יָכוֹל לִהְיוֹת / עַד שׁוּב אֶשְׁמַע אוֹתְךָ קוֹרֵא לִי / 'אִמָּא'".

הקינה השירית של הרכבי על בנה, בתוספת החזרה הכפייתית והמכשפת, שימשה לא רק לאבל פרטי, אלא גם לאבל ציבורי. מייד אחרי 7 באוקטובר 2023, התפרסם מחדש אחד מהשירים ב"מיגו", שבו הדיבור המגומגם של האבל והטראומה הוא החריף מכל:

"זֶה לֹא קוֹרֶה זֶה לֹא קוֹרֶה / זֶה לֹא קוֹרֶה זֶה לֹא קוֹרֶה / זֶה לֹא קוֹרֶה זֶה לֹא קוֹרֶה / זֶה לֹא בֶּאֱמֶת קוֹרֶה / זֶה לֹא בֶּאֱמֶת בֶּאֱמֶת קוֹרֶה / זֶה לֹא יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁזֶּה קוֹרֶה / אוּלַי נִדְמֶה שֶׁזֶּה קוֹרֶה / אוּלַי אוֹמְרִים שֶׁזֶּה קוֹרֶה / אוּלַי כְּאִלּוּ זֶה קוֹרֶה / זֶה לֹא קוֹרֶה זֶה לֹא קוֹרֶה / זֶה לֹא קוֹרֶה זֶה לֹא קוֹרֶה / זֶה לֹא קוֹרֶה זֶה לֹא קוֹרֶה / זֶה לֹא קוֹרֶה זֶה לֹא קוֹרֶה / זֶה לֹא יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁזֶּה קוֹרֶה / זֶה לֹא יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁזֶּה בֶּאֱמֶת קוֹרֶה / זֶה לֹא בֶּאֱמֶת בֶּאֱמֶת קוֹרֶה / זֶה רַק נִדְמֶה שֶׁזֶּה קוֹרֶה / זֶה רַק אוֹמְרִים שֶׁזֶּה קוֹרֶה / זֶה רַק כְּאִלּוּ זֶה קוֹרֶה / זֶה לֹא קוֹרֶה זֶה לֹא קוֹרֶה / זֶה לֹא בֶּאֱמֶת קוֹרֶה זֶה לֹא בֶּאֱמֶת בֶּאֱמֶת קוֹרֶה / זֶה לֹא בֶּאֱמֶת מַמָּשׁ קוֹרֶה / זֶה רַק נִדְמֶה שֶׁזֶּה קוֹרֶה".

היכולת של חדוה הרכבי לצלול את תוך הנפש ולתמלל את המונולוגים הפנימיים ביותר נובעת מהתשוקה שלה אל בני אדם. "בעולם שבו אני מתגוררת, קורות חיים של בני אדם זה הדבר שהכי מרתק אותי", הרכבי אמרה בראיון. "הרגשות שלהם, המחשבות שלהם, איך הם מרגישים, איך הם חושבים, איך הם מגיעים להבנות שלהם, לתובנות שלהם, איך הם נופלים, איך הם קמים, איך הם מובסים, איך הם מנצחים".

חדוה הרכבי היתה משוררת מכושפת ומכשפת, שכמו נלקחה מן העת העתיקה. וכעת היא איננה. סוף־סוף התאחדה עם מיגו שלה.