"נשבעתי שאהיה מרגלת נגדית"

לפני שנה, באחת השבתות שבהן ארנה קזין הנחתה סדנת כתיבה בחנות הספרים "המגדלור", פתאום נשמעו פיצוצים עזים. היא רצה אל הרחוב וראתה עוברי אורח רצים ומחפשים מחסה בחדרי מדרגות. מרחוק נשמעו סירנות שהלכו וגברו, וכשהשקט חזר לשרור התברר כי במסעדה סמוכה מחבל דקר צעיר, ואדם שלישי ירה במחבל למוות. דקות לאחר מכן חזרו משתתפי הסדנה לענייניהם. קזין חזרה הביתה עם מיגרנה, שהיא משוכנעת שהתפרצה במקום הצער, הזעזוע והזעם שהחניקה בתוכה, בניסיון שכולנו מכירים להתייחס לפיגוע כאילו הוא אסון טבע, משהו שאין טעם להתעמק בו.

אלא שהאירוע, אחד מצבר האירועים של השנים האחרונות, חידד בתוכה תחושת ניכור שהולידה את ספרה החדש, "איך להיות סקוטית" (הוצאת אלטנוילנד), שבו היא בודקת איך לאמץ זהות חדשה, אם זה בכלל אפשרי.

אלף שנות דיכוי

קזין (58), מהכותבות הפוריות והבולטות בארץ בז'אנר המסות האישיות, נולדה בגלזגו, סקוטלנד, והבית שבו גדלה התנהל בשתי שפות: ההורים דיברו אנגלית והילדים עברית. אביה היה מהנדס מזון שהגיע לישראל בגיל 30 עם רעייתו וילדיו, "אבל בכל עשרות השנים שהוא חי כאן הוא נשאר לגמרי סקוטי. כל העולם התרבותי שלו היה משם, כל הבדיחות, האסוציאציות, אהבת הכדורגל".
היא גדלה בארץ מגיל שנה. העברית היא השפה האינטימית שלה. כאן היא התאהבה ויצרה זוגיות, וכאן היא מגדלת את בנותיה. ובכל זאת, כך היא אומרת, היא מעולם לא הצליחה להרגיש שייכת.

משום כך לא מפתיע שקזין, שזהו ספרה ה־11, נתנה לספרה את כותרת המשנה "שיעורים בשייכות". בספר קזין מנסה לברר אם מי שגדלה ברמת גן, שירתה במודיעין, שיחקה כדוריד בנבחרת ישראל וכבר קנתה לה מעמד מכובד בקהילה הספרותית הישראלית יכולה לאמץ זהות שונה.

"אין טעם לכתוב אם לא כותבים מתוך סובייקטיביות. כתיבה ראויה מתחילה במקום שבו ל־AI אין מה לומר. שמעתי שמשווים את הכתיבה האישית לסלפי, אבל זה בדיוק להפך"

בשלב התחקיר, היא החלה ללמד את עצמה כל מה שרק אפשר על סקוטלנד, אומה שנוצרה בסביבות שנת 900 לספירה בחלקו הצפוני וסחוף הרוחות של האי הבריטי. היא קראה היסטוריה וספרות ושירה, התוודעה לקומיקאיות סקוטיות, עיינה מדי בוקר בעיתון המקומי של עיר הולדתה, ואפילו החלה ללמוד "סקוטס", השפה המקומית, שעל אף קרבתה לאנגלית היא שונה ממנה מאוד.

ואולי תחושת הזרות הזו לא נוגעת רק בזהות הסקוטית. בטקס הסיום של כיתה ח', היא נזכרת, באולם מלא תלמידים ומורים, הילד שהנחה את הטקס הודה לקזין, שהיתה אז יושבת ראש מועצת התלמידים: "ארנה קזין, התלמידה הכי גברית או התלמיד הכי נשית", הוא אמר, והיא התקשתה לנשום. בדיעבד היא הבינה שאף פעם לא ידעה איך להשתייך: "איך להיות לסבית כשכולם אומרים לך שאת אמורה לשאת חן בעיני גברים ולהימשך אליהם? איך להיות אישה כשאת אוהבת לשחק בכדור, אבל סולדת מנעלי עקב ומאיפור ומעדינות ומהתחנחנות? איך לאהוב את הגוף שלך, כשבשום עיתון או מסך את לא מוצאת למה להשוות אותו?".

ממרחק השנים, כך היא מסבירה, כשניסתה לנתח לעומק את העמדה המנוכרת שלה, היא הבינה שזה קרה כשהמורה לסוציולוגיה בכיתה י"א כתבה על הלוח "סוציאליזציה", והסבירה שבכל חברה יש סוכנים שתפקידם הוא להעביר לדור הבא את הערכים והאמונות של החברה על האופן שבו יש להתקיים בתוכה כאדם. "תקשיבו טוב", היא ביקשה, "הסוכנים הם לא אנשי שב"כ או מוסד, אלא ההורים, הגננות, המורים והעיתונאים, הפרסומאים ואנשי הטלוויזיה. וגם אני סוכנת, שתדעו".

מבחינתה של קזין, זה היה רגע בלתי נשכח. מבחינתה, כל מה שעליו נאמר "ככה זה בישראל" היה מוטל בספק: החובה לערוך ברית מילה לכל תינוק, השירות הצבאי, הטיול של אחרי הצבא, החובה שלה כאישה לשאוף להיות רזה ונשואה, להרות וללדת, להסיר את שערות גופה ולבנות בית קטן, רצוי עם ברוש לימוני בחצר.

קזין מספרת שהיא שאלה את עצמה למה היא צריכה לקבל את הנחות היסוד הללו, אבל במקביל הבינה שהיא נמצאת בגלות, שהיא לא מתחברת לסיפור הרומנטי ולכמיהה לגבר חזק שיציל אותה, למשל. "הבנתי שאני לא שייכת לא משום שאני דחויה", היא מדגישה, "אלא משום שאני דוחה מעלי את הפרדיגמה שעליה נבנתה קבוצת השייכות שלי". התחקיר של קזין הביא אותה לגלות תיאוריה שאיתה היא מזדהה: העולם לא מחולק רק לאנשים מוחצנים ומופנמים, אלא יש בו גם אוטרוברטים, "מי שתמיד מרגישים אחרים, שלא משתייכים לשום קבוצה אף על פי שהם חברותיים, אמפתיים ויודעים ליצור קשרים עמוקים אחד על אחד. אלה אנשים שפשוט לא יכולים להיות חלק מזהות קולקטיבית. זה מתאים לי, ואני חושבת שבמידה רבה בזכות התכונות האלה הפכתי למבקרת תרבות".

קזין הכירה את זוגתה, מיכל, רק בסוף שנות ה־30 לחייה. "עד אז הייתי אחוזת פחדים, וחשבתי שאני יצור שלא ראוי להיות עם אף אחד ונידון להיות בודד כי הוא לא מתאים לתבניות שייעדו לו. עכשיו, כשאני מסתכלת על זה מבחוץ, אני ממש כועסת על החברה, שלא הפסיקה לומר לי שאם אני לסבית ואם אני לא יולדת אני לא אישה 'נורמלית', ועל כך שבזבזתי את כל שנות ה־20 שלי על הפחדים המטומטמים האלה".

לעולם הספרות הישראלי את מרגישה שייכת?

"כיום יותר. במשך שנים הז'אנר שמלך כאן היה הרומן, ואני לא כותבת או קוראת רומנים. עד לאחרונה, התרבות העברית דחקה לשוליים כתיבה של מסות אישיות, כאילו מדובר בדברים קטנים ולא חשובים. זה משתנה, וכיום נכתבים כאן ממוארים מצוינים, חשופים מאוד, שדרכם כותבים עוסקים בסוגיות הכי פילוסופיות ומופשטות דרך חיי היומיום שלהם.

"ובכלל, אין טעם לכתוב מילה אם לא כותבים מתוך סובייקטיביות. כתיבה ראויה מתחילה במקום שבו לבינה המלאכותית אין מה לומר. שמעתי שמשווים את הכתיבה האישית לסלפי, אבל זה בדיוק להפך. התרבות שלנו מתבגרת, וכבר יכולה להכיל בתוכה מגוון עדויות ונקודות מבט. אם אני אכתוב רק על מה שמקובל בחברה, זה יהיה מעשה קמצני. כשאני כותבת על הבדידות הנוראה שחשתי בגיל 20, על הקושי שלי להשתלב, זה מעשה נדיב, כי מישהי אחרת תקרא ותדע שהיא לא היחידה שמרגישה ככה".

לאורך השנים קזין הביעה ביקורת לא מעטה על הספרות הישראלית בכלל, ועל ביקורת הספרות בפרט. לדבריה, "מבקר לא צריך לקבוע אם כדאי לקנות את הספר או לקרוא בו - הוא לא כותב במדור צרכנות". היא היתה רוצה לראות מבקרים כותבים ללא שיפוט, "לא המלצה או אזהרה, אלא שיכתבו יצירה שמלמדת, מכניסה להקשר, מעוררת מחשבה ומרחיבה את השיחה".

קזין רואה בעצמה תלמידה של המשורר וו.ה. אודן, שאמר שמבקר חייב להיאבק במלוא המרץ בעד יצירות שהן טובות בעיניו, ולשמור על שתיקה בנוגע ליצירות גרועות. "בנוגע למה שלא טוב בעיניי אני שותקת. כמו שאודן כתב: 'אם ספר רע בעיניי, אני יכול רק לחולל מפגן שנון וזדוני. אי אפשר לבקר ספר רע בלי להשתחצן". הקושי של רוב המבקרים לעשות זאת, כך היא מעריכה, נובע מהתשלום הדל שהם מקבלים ברוב הבמות. "שקל למילה, כלומר 500-750 שקלים לרשימה, זה לא סכום שמבטיח תחקיר דליל? שרק מי שיש לו אמצעים כספיים יוכל להתפנות ולכתוב?".

באותו הקשר, קזין, שהוציאה את רוב ספריה לאחרונה בהוצאה העצמית שלה ("אוליפנט"), אומרת שהיתה רוצה להגיע לאלפי קוראים, והיא נאלצת להסתפק בהרבה פחות. ספריה נלמדים בקורסים למגדר, זוכים לביקורות טובות ומצוטטים, אבל ספרה המצליח ביותר עד כה, "איך לכתוב", נמכר בכ־3,000 עותקים, ואסופת סיפוריה "פיקניק" ב־800 עותקים בלבד. "זו תקופה מאתגרת, שבה הבלעדיות של המו"לות המסחרית מגיעה לסופה".