האיום התרבותי הבא על ישראל הוא אן־מרי ג'אסיר, במאית ילידת בית לחם. היא תספר לעולם אגדה שנקראת "פלסטין 36", הסרט שיצרה, שזה עתה נבחר כמועמד לסרט הבינלאומי הטוב ביותר בטקס פרסי האוסקר הקרוב. היא תערער על הלגיטימיות של האתוס הציוני ותקרא לנו קולוניאליסטים. כסף קטארי וכסף סעודי קנו את השחקנים ג'רמי איירונס וליאם קנינגהם (כוכב "משחקי הכס" וחבר של גרטה תונברג, שכבר רגיל להצטלם עם כאפייה). סאלח, בנו של מוחמד "ג'נין ג'נין" בכרי, הצטרף לחגיגת השכתוב ההיסטורי, שצולמה, לבושתנו, במזרח ירושלים. ועם המועמדות הטרייה הזו לאוסקר, הפרופגנדה עולה כיתה ודורשי רעתנו יחזיקו אצבעות.
הגיע הזמן שאנחנו נספר את הסיפור של הגיבורים שלנו, לא הוליווד ולא פינגווין, הוצאת הספרים הגדולה בעולם. ולדרך שבה אנו נציג את המיתוסים שלנו יש חשיבות עליונה, מפני שהיא תקבע את הזיכרון הקולקטיבי. האם יוספוס פלאוויוס (או במקור, יוסף בן מתתיהו) היה סופר או היסטוריון? הכלים הספרותיים שבהם השתמש, אי־אז במאה הראשונה לספירה, רחוקים ממחקר היסטורי אקדמי יבש. ובכל זאת, אין "עדות" טובה משלו לתקופת המרד הגדול. אבל מי יכתוב רומן היסטורי שיעשה צדק עבורנו? מי ירים את החרב?
עיבודים קלוקלים
המבוכה רבה כשסופרים מצליחים, המככבים ברשימת רבי־המכר של ה"ניו יורק טיימס", מנסים לכתוב קומיקס. הרי זה לא המקצוע שלהם, ובכל זאת הם מתעקשים. אני מבין שזה נחשב "קול", ושרבים מהסופרים גדלו על הגיבורים המעופפים. זה גם טבעי לרצות להרחיב את גבולות היצירה, אבל האדם צריך להכיר במגבלותיו.
המבוכה רבה כשסופרים מצליחים מנסים לכתוב קומיקס. הרי זה לא המקצוע שלהם, ובכל זאת הם מתעקשים. אני מבין שזה נחשב "קול", ושרבים מהסופרים גדלו על הגיבורים המעופפים, אבל האדם צריך להכיר במגבלותיו. עד שהגיע קייל בייקר
כתיבת סיפור קומיקס היא שונה לחלוטין מכתיבת פרוזה. זה דורש סט כלים אחר. לאחר קריאת הטקסט בבלוני הדיבור, הקומיקס מאפשר להתעכב על הדימוי, לבחון אותו בכלים אמנותיים של קומפוזיציה, אור וצל, וליהנות מהשקט שהוא מציע. במידה רבה, קריאת קומיקס היא פעולה מדיטטיבית, והקומיקס מחליף את עומק השפה בעומק המבט.
המבוכה גדולה עוד יותר כשיוצרי קומיקס מיומנים מעבדים קלאסיקות ספרותיות. אז הקומיקס מאבד את העושר הלשוני ואת המורכבות של טקסטים ספרותיים, וכמו בפרשנות קולנועית - לרוב זה לא מצליח. "הזקן והים" של המינגוויי, "הזר" של אלבר קאמי ואחרים סבלו עיבודים קלוקלים בשל חיתוך גס של הסיפור ודחיסתו לסרט של שעה וחצי, או לספרון שרוב השטח בו מאויר.
זה מה שוויל אייזנר, יהודי־אמריקני מעמודי התווך של הקומיקס, ניסה לעשות. בשנת 1978 הוא כתב ואייר את "חוזה עם אלוהים", סיפור קומיקס רחב יריעה על מהגרים יהודים, דמויות ריאליסטיות "עגולות" ונרטיב סגור ומהודק, בניגוד לאפיזודות הפנטזיה החודשיות שהציע הקומיקס בדוכני העיתונים. הנובלה הגרפית הזו יצרה פלח שוק חדש - קהל בוגר שנתן לסיפור המאויר לגיטימציה ספרותית והכניס אותו לספריות ולאקדמיה.
אותו אייזנר הגדול עיבד בזקנתו את "מובי דיק", והפך את הים מסמל פילוסופי למשטח חזותי אדיר, שבו הריק והחזרתיות של הגלים יצרו תחושת אובססיה וגורל. עיבוד שאפתני ומעניין, אך כזה שעדיין לקה בחסר. 635 עמודי היצירה המקורית לא נדחסו בצורה אלגנטית אל המחוך של 32 עמודי צבע. כל מי שמכיר את יצירותיו האישיות של אייזנר יעדיף אותן על גרסת הכיסוי הרזה שהציג לקלאסיקה של הרמן מלוויל. הלווייתן הזה היה גדול מדי, אפילו על אייזנר.
יוצרים רבים ניסו את מזלם, ללא הצלחה רבה, גם עם "דרקולה" של בראם סטוקר ו"פרנקנשטיין" של מרי שלי. אפילו סטפן הואט, הקומיקסאי הצרפתי החשוב, ניסה את כוחו עם "בעקבות הזמן האבוד" של מרסל פרוסט. וגם פה התוצאה זהה - כרוניקה של מוות ידוע מראש.
המלך דוד
ואז הגיע קייל בייקר, היוצר הכי ורסטילי בתחום הקומיקס. בייקר צמח מתוך המערכת. הוא התחיל בתחתית הסולם כצייר רקעים עבור מארוול קומיקס, ובמשך כ־40 שנה כתב ואייר כל ז'אנר בתחום הסיפור המאויר - מסיפורי אימה ("הלרייזר"), דרך גיבור אפל ("באטמן", "הצל") ועד קריקטורות למגזין הסאטירי "מאד", ל"רולינג סטון" ול"ניו יורקר". הוא אפילו עבד כאנימטור עבור וורנר כחלק מהצוות של "לוני טונס" (באגס באני, דאפי דאק וחבריהם). כשהוא ניגש לעבד בשנת 2008 את סיפור המלך דוד לקומיקס, הוא כבר רכש מיומנויות רבות וידע להתמודד עם כל ז'אנר בתחום. הכל קטן עליו. אפילו ספר הספרים.
"המלך דוד" של קייל בייקר הוא אחד העיבודים החריגים, החכמים והמשפיעים ביותר לסיפור תנ"כי בקומיקס. בייקר לימד את כולם איך אפשר לעבד טקסט מקראי בלי להפוך אותו לחומר לימודי או להטפה דתית. את הרצינות וחרדת הקודש שבהן ניגשו קודמיו לספרות הקנונית הוא החליף בשובבות יצירתית, שרק הכלים שאותם רכש בהיותו אנימטור וקריקטוריסט יכלו לספק לו.
"דוד המלך" של בייקר הוא תנ"ך חילוני, לא אנטי־דתי, אלא חשדן כלפי גיבוריו. הגיבור שלו אלסטי, תרתי משמע. סגנון האיור הווירטואוזי המוגזם של בייקר מותח את הגבול עד לקצה. ברמה הפיגורטיבית, בניגוד ובהתרסה למיכלאנג'לו, בייקר הציג את ההפך הגמור מגיבור קלאסי מושלם עשוי שיש קרארה.
דוד המלך של בייקר הוא גוץ גרוטסקי־סלפסטיקי המפרק את המיתוס המלכותי. אצל בייקר, דוד המלך היה אלסטי בעקרונותיו, סתגלן, מי שמונע מפחדים ומשרידות שלטונו. בית ישי, שפי שאייר אותו, הוא בית מלוכה שייקספירי רווי יצרים, שבו הגיבור אינו מוסרי ולא דמות קדושה, אלא לוחם אכזר והדוניסט שמשתמש ב"בחירה אלוהית" כתירוץ להמשיך לייצר שרשרת של אלימות. גוליית אינו לוחם אגדי, אלא אבן נגף בדרך של דוד להשגת מטרותיו. אבשלום אינו בן מורד, אלא איום על אחיזה בשלטון. ובת שבע אינה אישה, אלא שטח כיבוש.
בייקר נקט גישה הפוכה לעיבודים הישנים של סיפורי התנ"ך, שנשענו על הטקסט המילולי. קודמיו נשאו באמתחתם את פסוקי המקור וכשלו. בייקר הביא מינימליזם טקסטואלי קיצוני, ללא ציטוטים ישירים וללא קריינות תנ"כית, אבל כל מילה שלו פגעה בול במצח, והקאנון המקראי התפרק ונבנה מחדש.
בייקר היה עוד חוליה בשרשרת ארוכת שנים שהתייחסה לתנ"ך לא רק כאל טקסט מקודש, אלא גם כאל נרטיב חי המשנה צורה, מדיום וקהל. גוסטב דורה ורמברנדט עיצבו את דמותו של משה רבנו דרך ציוריהם, לא פחות ממדרשי ילקוט שמעוני - ממש כפי שעבור רוב העולם המערב הפרוע נתפס ככזה בזכות מערבוני הספגטי של סרג'ו לאונה.
הגיע הזמן שניקח בחזרה את מה ששלנו, את אירועי העבר שעיצבו את עמנו. אין ראויים מאיתנו בזכות אבותינו לעבד מחדש את הסיפור המיתי שזוכר את עברו ונקי מציניות, שמאמין שאפשר לחצות את הים ושאפשר להפיל את גוליית במתקפת ביפרים שיתפוצצו לאויבינו בול בפוני. שמשון הגיבור קדם להרקולס, שלמה המלך קדם לריצ'רד לב הארי ובית חשמונאי קדם לבית טיודור.
שלונסקי ציטט פסוק מתהילים וכתב בעיצומה של מלחמת העצמאות את "מי ימלל גבורות ישראל?" - אז מי יניף את דגלנו? מי יספר את האתוס שלנו? רק אנחנו. זה עלינו.