אבי שילון יוצא נגד הימין - בספר שאמור להסביר אותו

בכל מאודי קיוויתי שהחששות שלי מהשם של הספר, "מימין לציונות", יתבדו. ייחלתי שלא אקבל שורה של מאמרי אידיאולוגיה אגרסיבית, שנקודת המוצא העוינת שלהם מכתיבה את המהות ואת המסקנות. כי בהחלט יש מקום להתעמק במה שמכונה "הימין הישראלי", בהיסטוריה ובהתגבשות שלו, כמו גם בהתנהלותו במוקדי הכוח. אחרי הכל, זהו הזרם הדומיננטי שנמצא בשלטון הרבה שנים.

אך אחרי עיון ברוב המאמרים בספר, שאותם כתבו כותבים שונים, האכזבה גדולה: לא רק שהשם המעוות תואם בהחלט את הקו הכללי של החיבור הזה - אפילו את הביקורת הנוקבת שצריך למתוח כיום על מי שמתיימר לייצג את עמדות הימין הספר מחמיץ. אלא שבניגוד לשם הספר, שמוציא את הימין מחוץ לגדר הציונית, בהקדמה שכתב העורך אבי שילון הוא דווקא נוקב בשם "הימין הציוני". כלומר, לכאורה מדובר בזרם שנמצא בתוך המחנה. ככל שמתקדמים בקריאה מבינים עד כמה הבחירה בשם הספר לא היתה מקרית. התפיסה שהימין הישראלי הוא לא באמת ציונות, וודאי שלא חלק אינטגרלי ואמיתי מהתנועה הציונית, ניכרת אצל רבים מהמחברים.

פחות להציע

די לעבור על רשימת הכותבים כדי להבין. אולי המובהק שבהם הוא תומר פרסיקו, שכותב על הציונות הדתית ומתיימר למצות את מהותה תחת הכותרת "מממלכתיות אל מלוכה". לטענתו, הציונות הדתית מעמידה "סוגה חדשה של דתיות יהודית - קנאית, לאומנית, אולם לא ממלכתית ולעיתים לא ציונית". לגרסתו, היא מייצגת ימין מנותק מהמציאות, שמאופיין ב"זלזול במוסדות המדינה" וב"ניכור אל רוב האוכלוסייה ומנהגיה".

ניתן וצריך היה להציב בספר ביקורת. למשל, להצביע על התסמונת המוזרה שבמסגרתה תומכי הימין הרעיוני הכתירו עליהם אדם שכבר שנים לא מיישם את האידיאולוגיה של המחנה

הרעל שפרסיקו משגר בהחלט לא הפתיע אותי. חקרתי אותו בחקירה נגדית בבית המשפט לפני שנים, כשהוא בא להגן על חבורה שהאשימה את "אם תרצו" בכך שהיא "תנועה פשיסטית". מי שבחר בפרסיקו כדי לאפיין את הימין הדתי האידיאולוגי ידע בדיוק מה הוא מזמין, וקיבל את מה שרצה: מאמר מעוות וכוזב של מי ששונא את מושאי כתיבתו, ושמכתים מחנה רב־פנים של הכיפות הסרוגות, שנושא את הנטל הכבד ביותר בחברה הישראלית יחסית לחלקו באוכלוסייה.

מאמר נוסף נכתב על ידי צבי בן־דור בנית, פרופסור באוניברסיטת ניו יורק, שם הוא עורך אלכימיה היסטורית מימי הביקורת שהשמיע מקס נורדאו בראשית המאה ה־20 בפרשה נשכחת וזניחה, דרך מי שהיה מזכירו של נורדאו, בן־ציון נתניהו, ועד למטרה האמיתית - הבן בנימין. הכל נועד לתמוך בשורה התחתונה, שלפיה נתניהו "המציא את הטרור" כדי להתיימר בכזב "להציל את המערב" בהשראת אביו, והוא יוזם מלחמת נצח בעזה ובשאר החזיתות של ישראל ומנרמל בכוונה את המצב המלחמתי. כלומר, הטרור והמלחמה הם המצאה, תעלול מכוון של נתניהו כדי להישאר בשלטון, ברוחו ובהשראתו של נתניהו האב. כמה שטויות במסווה של חיבור אקדמי מבוסס.

עוד מהעוינות והמיסקונספציה ניכרות גם במאמרים האחרים. למשל, זה של אור אשר, שבולט בו הטון העוין כלפי גורמים שמרניים ישראליים, כמו פורום קהלת. המאמר לא מגלה יותר מעבר לידוע מאליו, עד שהוא טוען כי התמיכה של נדבנים מחו"ל במוסדות העיון והמחקר של הימין אינה לגיטימית - בניגוד לתמיכה של גורמים מחו"ל במוסדות שמאל ובארגוני שמאל מקבילים. כאן מומחש הסטנדרט הכפול והצבוע של מי שרוממות הדמוקרטיה והשיח החופשי בפיו, אבל שמוציא את יריביו הפוליטיים אל מחוץ לגדר הלגיטימית.

גם המבוא של אבי שילון ממחיש את המבט המתנשא והמסתייג של הספר. למשל, שילון טוען כי לימין "תמיד היה פחות להציע, אלא אם אימץ את הפשרנות של השמאל". כשהוא מנסה להתמודד עם השאלה שהציב איש הימין ארז תדמור - למה אתה מצביע ימין ותמיד מקבל שמאל - תשובתו מסגירה הכל: "המציאות מורכבת יותר מטענות הימין". בד בבד, שילון מזלזל בעוצמה האינטלקטואלית של הוגי הימין כיום, בטענה שהימין הנוכחי "מצטייר בעיקר בהשקפה פוליטית כוחנית של ריאל פוליטיק... בפוליטיקה של טינה ובהתבטאויות וולגריות". הנה לכם תמצית הזלזול וחוסר ההבנה, שממחישים את המגמה של הספר.

ועדיין, יש בספר כמה מאמרים ענייניים, ואפילו מעניינים. למשל, בריאן הורוביץ כותב על יוסף שכטמן, הביוגרף של ז'בוטינסקי, שניסה לקדם את הטרנספר כפתרון מוסרי. ביושר, הורוביץ מדגיש שרעיון הטרנספר היה מקובל בעולם אחרי הסכמי ורסאי, מתוך מטרה למנוע סכסוכים עתידיים. הוא מעלה מהאוב עובדות היסטוריות מרתקות לגבי חילופי האוכלוסין שהתנהלו בין יוון לטורקיה, בין בולגריה ליוון, בין הודו לפקיסטן. שלא לדבר על מיליוני הגרמנים שהועלו על רכבות ממזרח אירופה בחזרה לדויטשלנד, וגם על מעורבותו של שכטמן בתוכנית של רוזוולט ליישוב מחדש של עמים שנעקרו אחרי מלחמת העולם השנייה. הדברים של הורוביץ נכתבים בהקשר של סוגיית היישוב מחדש של תושבי עזה, ומהדהדים היטב.

מאמר מעניין אחר נוקב במה שמחברו, אמיר גולדשטיין, מכנה "ניציות פרגמטית", ועוסק בדרכו של הליכוד להסכם עם מצרים. כיצד הקו שהוביל בגין להסכם היה הפוך מהנוקשות של ההצהרות הרשמיות של בגין והימין - פרגמטיות שהובילה להשגת "השלום" עם סאדאת. ההבחנה מעניינת, אך מאכזב להבחין בנימה של המחבר, שלא חורגת מהשורה של הספר. היא מעניקה תשואות לימין של בגין דווקא כי הלך לכאורה בדרך של השמאל.

מאתגר גם לקרוא את אלעד נחשון על איך ז'בוטינסקי הבין את הערבים ואת המזרח. נחשון טוען שז'בוטינסקי סלד מהערבים והפגין כלפיהם התנשאות. הוא גם מחיל את האמירה של אדוארד סעיד על מייסד התנועה הרוויזיוניסטית, שלפיה המערב יצר הבניה של הנחיתות המזרחית כדי להצדיק שליטה שלו בעמי המזרח. אפשר לקבל זאת באופן חלקי, כי ודאי לא ניתן לטעון שז'בוטינסקי לא הבין כיצד יש לנהוג פוליטית עם הערבים. דווקא כמי שהציב את עקרון "קיר הברזל" לפני כ־100 שנה, ז'בוטינסקי הדגים עד כמה הוא "דיבר ערבית", אף שלא הבין את השפה.

ויש גם מאמר בודד של ימני ייצוגי, עורך "השילוח" שגיא ברמק, אשר כנראה לא ידע שהוא עומד לשמש עלה תאנה לקו עריכתי עוין לכל מה שהוא מאמין בו. אבל ברמק, בבלי דעת, נותן מענה לדה־לגיטימציה שהספר מנסה לעשות לימין. כי המאמר של ברמק תבוני, מבוסס ומדגים היטב את הרעיונות שהוא מוביל. פרדוקסלית, בעצם הכתיבה האינטליגנטית שלו, ברמק מדגים עד כמה חסרות שחר הן ההשמצות של הספר כלפי הימין.

אך ההחמצה הגדולה ביותר של "מימין לציונות" היא דווקא במה שאין בו. כי דווקא כיום יש מקום לבקר ולייסר את מה שקרוי "מחנה הימין". קודם כל, להקשות בשאלה הבסיסית: מהו ימין ומהו המחנה המתהדר בשם הזה. במיוחד כשיש כל כך הרבה גוונים של ימין, וחלק מהם - גם מובהקים - מבקרים קשות את המחנה הפוליטי ואת הקואליציה שמנהיג נתניהו. הספר ממש לא שם.

כמו כן ניתן וצריך היה להציב בספר מאמרי ביקורת, במיוחד כלפי נתניהו, הליכוד וחברות הקואליציה. למשל, להצביע על התסמונת המוזרה שבמסגרתה תומכי הימין הרעיוני הכתירו עליהם אדם שכבר שנים לא מיישם את האידיאולוגיה של המחנה, ובמקרים רבים אף להפך. חשוב היה גם לשאול מה קרה להנהגת הימין. איך גוטליב, רגב ואמסלם החליפו את ז'בוטינסקי, בגין ושמיר. גם בתחום הכלכלי־חברתי התבקש להתייחס לעובדה שמדיניות הליכוד לא פעם סותרת את עקרונות הימין של מרגרט תאצ'ר ודומיה, כשהקו שמחיל נתניהו בכלכלה הוא לא פעם שמאלי־סוציאליסטי במובהק, בהשפעת חברי מרכז הליכוד מההסתדרות והמפלגות החרדיות, שבהן הוא תלוי.

הספר גם לא מתחיל לגעת במשבר הזהות והתפקוד של מחנה הימין כיום - זה שהאידיאולוגיה שלו הוכחה כנכונה והתפשטה בציבור, בעיקר מאז 7 באוקטובר. מחנה שלכוד בדינמיקה מנהיגותית המונעת ממנו לנצח באמת בקלפי. העיון בכך חשוב במיוחד, כי משבר הימין הוא גם המשבר של המדינה כולה. בכל אלו לא עוסק הספר. כמה חבל.