"מצפים שאהיה סוער ורוחני, אבל בסוף אני סתם בורגני מקטמון"

אחד הדברים הראשונים שעולים כשכותבים בגוגל את שמו של המשורר עמיחי חסון הוא סרטון, שבו חבר הכנסת לשעבר איתן כבל מקריא, בנימה דרמטית ובהמון פאתוס, את שירו של חסון "רמי לוי בתלפיות", במהלך דיון של ועדת הכנסת לכלכלה. סביר להניח שאין הרבה משוררים, בוודאי לא משוררים בני זמננו, שזכו לכך ששיריהם יככבו בדיון של אחת מוועדות הכנסת. כשאני מציין את העובדה הזאת באוזני חסון, הוא מחייך במבוכה. הרעיון של המשורר כמי שבא להשפיע, כדמות ציבורית או כמעין "הצופה לבית ישראל" בנוסח עמוס עוז ויתר בני דורו, די רחוק מן האופן שבו חסון תופס את עצמו ואת עיסוקו.

"אני לא עשוי מהחומרים האלה של הצופה לבית ישראל", הוא אומר, "אני לא חושב שבכלל התקופה שלנו בנויה לזה. אין היום אינטלקטואלים ציבוריים, או אנשי רוח משפיעים, וזה לא סתם. אני לא חושב שיש היום במציאות הישראלית מקום לגדולי דור, בכל מובן שהוא. מעבר לזה, אני לא בטוח שאיזשהו משורר מתאים לתפקיד הזה. זה לא שהמשורר יודע משהו שאנשים אחרים לא יודעים".

אם הוא לא יודע משהו שאחרים לא, למה צריך אותו?

"משורר יודע, אולי, לנסח את הדברים טוב יותר. להיות משורר זה לא אומר לדעת משהו, אלא בעיקר להיות אובססיבי בקשר לשפה, למילה הנכונה או לניסוח הנכון. כמשורר, אכפת לך נורא מסדר המילים במשפט, אתה מרגיש ממש תעוקה בגלל אות שלא נמצאת במקום או פסקה לא נכונה. מצד שני, שירה גם תמיד קשורה ליופי. ליופי של השפה, אבל גם ליופי של העולם. בעולם יש הרבה דברים איומים ונוראים, אבל גם יש בו הרבה יופי. שירה היא הניסיון להכניס את היופי הזה למילים.

"יש קטע בגמרא שאני מאוד אוהב, שמדברים בו על יופיו של רבי יוחנן. אחד החכמים אפילו בוכה כשהוא חושב על היופי הזה, שיום אחד יתגולל בעפר ולא יישאר ממנו כלום. הגמרא מנסה לתאר את היופי שלו, שהוא כל כך בר חלוף, ומשווה אותו לכוס של כסף שנוצצת בשמש, ומוסיפה עוד כל מיני דימויים, והתחושה היא שהדימויים אף פעם לא מספיקים, שהם אף פעם לא מצליחים להעביר את החוויה בשלמותה. ככה אני רואה את הכתיבה של השיר: ניסיון לתאר משהו מאוד חזק שנמצא בעולם באמצעות מילים ודימויים, מתוך ידיעה שתמיד יישאר משהו בחוץ, ושהמילים אף פעם לא יצליחו להעביר את הדבר במלואו".

"הבנתי שאני מסומן"

חסון, בן 38, נשוי ואב לשלושה, מתגורר בשכונת קטמון הירושלמית. הוא הספיק לא מעט בחייו: מאחוריו שלושה ספרי שירה שזכו לתהודה וגרפו כמות נכבדה של פרסים, שתי סדרות טלוויזיה שהשתתף בכתיבן ("המנצח" ו"כיפת ברזל"), סרט דוקומנטרי שכתב וביים על המשורר אבות ישורון ("ישורון: 6 פרקי אבות" במסגרת פרויקט "העברים"), וכן מספר רב של ספרים שערך ופרויקטים שבהם השתתף.

הסיבה המיידית לפגישתנו היא זכייתו בפרס יהודה עמיחי לשירה, על ספרו "שירים על סף". הספר נפתח בפואמה ארוכה יחסית בשם "הרואה", שלאורכה מגולל חסון את סיפור נעוריו בישיבה התיכונית ובישיבת ההסדר עתניאל: סיפור שבמרכזו הכמיהה לחיים של קדושה, ההתמודדות עם פיתויי הגוף, סיר הלחץ האידיאולוגי והמתח, שלפעמים נראה ממש בלתי נסבל, בין העולם התורני רווי המילים הגדולות והטקסטים המקודשים, שבתוכו העביר את שנות נעוריו - לבין ההוויה הישראלית הצפופה והמיוזעת שהקיפה אותו מכל עבר.

מעל לכל אלה מרחפת דמותו של "הרואה" או "הראי"ה", הלא הוא הרב אברהם יצחק הכהן קוק. "אני מבחין בין הרב קוק", הוא אומר, "שזו דמות שיש בה הרבה מורכבות, עומק, הרבה רגישות, דמות שעד היום נוכחת בחיים שלי, לבין הרב קוק כסמל ציוני־דתי שעבר השטחה. הפכו אותו למין סבא חביב שזורק משפטי עידוד ומדבר על ארץ ישראל".

העיסוק בדת ובשאלות דתיות נוכח לא מעט בשירים של חסון. באחד השירים בספרו הקודם "בלי מה", הוא כותב: "עשרה חורפים חיפשתי את הצדיק / בספרים בקברים עמוק באמצע היער / נוהם כחיה פצועה עירום במקווה בים / במעיין במדבר בצום בתיקון חצות בנר".

לשאלה איפה הוא עומד כיום ביחס לחיפוש הזה, הוא משיב כי "היחסים שלי עם אלוהים הם יחסים מורכבים, וזה גם מאוד תלוי באיזה יום ובאיזו שעה אתה תופס אותי. אפשר להגיד שאלה יחסים מאוד דינמיים. יש הרבה דברים במערכת היחסים הזאת, אבל דבר אחד אין שם: אדישות. הדבר שהכי מפחיד אותי בהקשר הזה הוא אדישות. ברגע שאתה חש אדיש כלפי משהו, אם זה אלוהים ואם זה משפחה או חברים או כל נושא אחר, זה מבחינתי המצב הכי גרוע".

"מצאתי את עצמי מסתובב בבוסטון, בכל החצרות מסביבי אנשים מציבים שלדים, ותולים גולגולות, ומניחים ארונות קבורה, כי בכל זאת, האלווין זה האלווין - ובינתיים באוזנייה אני שומע דיווחים מישראל על זיהוי גופות וספירת חללים ונעדרים"

מצד שני, חסון מודה שהסערה שהניעה אותו פעם, סערה של חיפוש דרך ושל מתח רוחני, קצת שככה בשנים האחרונות. "הרבה פעמים אני מקבל פניות מכל מיני בחורי ישיבה שקראו את השירים שלי מלפני כמה שנים ורוצים להיפגש", הוא מספר, "ואני אומר להם שאשמח להיפגש, אבל הם קצת עלולים להתאכזב. הם מצפים לראות איזה מישהו סוער ורוחני, איזה מין מחפש דרך כזה, אבל בסוף הם ימצאו שם סתם איזה בורגני מקטמון".

חסון עדיין חובש כיפה בשבתות והולך לבית הכנסת הירושלמי, שגם אני מתפלל בו. ילדיו לומדים במוסדות שניתן להגדיר אותם כמשתייכים לציונות הדתית־ליברלית. אולם כמו יחסיו עם הדת, גם יחסיו עם המגזר שממנו הגיע הם מורכבים.

"האם אני עדיין שייך למגזר?" הוא שואל וגם עונה. "אני לא יודע. אני לא יודע אם עדיין אפשר לדבר כיום על 'מגזר'. אפשר להגיד שיש המון תתי־מגזרים. האם אני נעלב כשמישהו יורד על הציונות הדתית? לא, מזה כבר השתחררתי".

ואולי זה המבחן?

"אם זה המבחן, אז אני כבר לא משתייך למגזר. אני גם לא מוחמא כשמישהו מדבר בהתפעמות על הנוער הנפלא של הציונות הדתית וכל זה. אני לא מרגיש אחראי עליהם, לטוב או לרע. אם יש איזה מגזר שאני אולי משתייך אליו זה הדתיים הירושלמיים. נכון שבגן חיות, ליד הכלוב של כל חיה יש מפה שמראה את אזורי התפוצה שלה? אז אזור התפוצה שלי זה דרום ירושלים, בעיקר אזור בקעה וקטמון. שם חיים רוב בני מיני".

לצד הזהות הציונית־דתית, גם הזהות המזרחית נוכחת בשירים של חסון, וגם איתה יש לו יחסים מורכבים. בהקשר זה יש לו סיפור: "אני זוכר את הרגע שבו התודעה המזרחית נחתה עלי במלוא כובדה: במסיבת הסיום של הישיבה התיכונית ניגש אלי אחד המורים שלימדו אותי מתמטיקה, ושאל אם אני כבר יודע לאן אתגייס. עוד לפני שהספקתי לענות שאני כנראה הולך לישיבת הסדר, הוא הציע לי לבקש להיות טבח בצבא. אני זוכר ששאלתי אותו קצת המום למה, והוא אמר: 'יש יציאות טובות הביתה, וגם, חשוב יותר: יהיה לך מקצוע, אחרי שלוש שנים של מטבחים בצה"ל תוכל לפתוח איזה שווארמייה או מסעדה, ככה תכיר את העולם הזה'.

"עכשיו, זה נכון שהייתי תלמיד קצת חלש במתמטיקה, אבל מכאן ועד ההצעה הזאת היה חתיכת מרחק. באותו הרגע הבנתי שהאיש הטוב הזה, והוא באמת היה איש טוב, ראה במשך ארבע שנים בחור שחום עם שם משפחה מזרחי שמתקשה במתמטיקה, ואמר לעצמו שיש כאן איזה מסכן שצריך לדאוג לו לפרנסה, שלא ייצא עבריין חס וחלילה. במילים אחרות, הבנתי שאני מסומן".

מתים מפחד

במהלך השנתיים האחרונות חסון שהה עם משפחתו בבוסטון. מרים רעייתו עשתה פוסט־דוקטורט בהרווארד והוא עצמו לימד תרבות עברית באוניברסיטת ברנדייס. שם, בפרוור של בוסטון על שפת האגם, חסון חווה את אירועי 7 באוקטובר והמלחמה.

"זו היתה חוויה לא פשוטה", הוא נזכר, "גרנו שם בשכונה יהודית, מקום נורא שקט, נורא פסטורלי, מקום כזה שבו אתה יכול לשמוע את העלה של המייפל נופל על המדשאה. ואני זוכר את עצמי מסתובב שם, בשקט הזה, ותוך כדי כל הזמן עוקב אחרי החדשות מהארץ ונמצא בקשר עם החברים שלי שנלחמים, ואני רואה את הבית שלי בוער מרחוק ואני לא יכול לעשות כלום. חוויה קשה.

"יותר מזה", הוא מעלה חיוך מריר, "בדיוק באותו זמן התחילו בשכונה להתכונן להאלווין. אומנם היו עוד כמה שבועות, אבל האמריקנים הם אנשים מסודרים. תמיד מתכוננים מראש. וככה מצאתי את עצמי מסתובב בבוסטון, בכל החצרות מסביבי אנשים מציבים שלדים, ותולים גולגולות, ומניחים ארונות קבורה, כי בכל זאת, האלווין זה האלווין - ובינתיים באוזנייה אני שומע דיווחים מישראל על זיהוי גופות וספירת חללים ונעדרים. סוריאליסטי לגמרי".

היבט אחר של הפער שבין הפרוור האמריקני השלו לבין הארץ המדממת שממנה הגיע, פגש חסון כאשר תלה ברחבי השכונה פוסטרים עם תמונות החטופים. "אני זוכר שאני תולה שם את התמונות של החטופים ואחת השכנות ניגשה אלי, והיא באמת לא הצליחה להבין - אנשים נחטפו? כאן, אצלנו בבוסטון? התחלתי להסביר לה שלא בבוסטון, אלא שם, בישראל, ואז היא עוד יותר לא הבינה: אם האנשים האלה נחטפו בישראל, אז איך זה קשור אלי? ולמה אני תולה תמונות שלהם בבוסטון? כנראה יש דברים בישראליות הזאת, שרק כשאתה מתרחק מכאן ורק כשאתה מסתכל על זה מבחוץ, אתה מבין כמה זה יוצא דופן וכמה זה לא מובן מאליו".

כשאני מעלה את השאלה המעט־צפויה אם נתקל באנטישמיות, חסון מסתייג. "אישית, אף פעם לא נתקלתי בזה. אבל זה גם בגלל שהסתובבתי בעיקר במעגלים של יהודים, ישראלים ואנשים שעוסקים בתרבות ישראלית. אבל זה כל הזמן נמצא ברקע. התחושה הזאת שאם אתה ישראלי, אתה רעיל. פוחדים להתקרב אליך. פוחדים לעבוד איתך. והפחד הזה הוא ממשי מאוד.

"היה למשל איזה אירוע שניסינו לארגן, לכבוד שנת המאה להולדת יהודה עמיחי. אתה יודע, משורר ישראלי, הומניסט, אהוב ומוערך. אפילו האפיפיור לא מזמן ציטט שיר שלו בדרשת חג המולד. התחלנו לעבוד על האירוע עוד לפני 7 באוקטובר, וזה היה אמור להיות משהו גדול, בהשתתפות סופרים ומשוררים וכוכבים הוליוודיים. ופתאום התחלנו לקבל ביטולים. הרבה ממי שדיברתי איתם, ומדובר בשמות מפורסמים ובאנשים עם הרבה כוח והשפעה בתרבות האמריקנית, אמרו לי שהם מתים מפחד. שאם הם יהיו מזוהים עם משהו שקשור לישראל, זה יכול להיות סוף הקריירה שלהם. אז נכון, היו גם הרבה כאלה שהסכימו להשתתף, אבל עדיין הפחד קיים והוא ממשי".

ולקורס שלך, בשירה עברית, היה ביקוש בתקופה הזו?

"הפתיע אותי כמה התעניינות היתה בו. אני חושב שהחבר'ה שלמדו אצלי, כמעט כולם יהודים וצאצאים של ישראלים לשעבר, האמינו שבאמצעות השירה הם יצליחו לפענח את הדבר הזה שנקרא ישראליות. להבין את הניואנסים".

אפשר להבין את ישראל דרך השירה?

"במובן מסוים. אני חושב שאפשר להבין אלמנטים מסוימים בישראל דרך השירה. לימדתי אותם למשל את השיר של חיים גורי, 'ירושה', שמדבר על עקידת יצחק. בשבילנו כישראלים, זה אוטומטית מתקשר עם כל המטען הזה של מלחמה, ושליחת הילדים לצבא וכל זה. אבל האמריקנים בכלל לא רואים את זה, זה לגמרי עובר מעליהם. במובן זה, השיר של גורי חשף אותם לממד מסוים בישראליות שעד אז היה זר להם.

"אחד המורים בישיבה התיכונית שלמדתי בה שאל לאן אתגייס. עוד לפני שהספקתי לענות הוא הציע שאהיה טבח, כדי ש'אחרי, תוכל לפתוח שווארמייה או מסעדה'. באותו הרגע הבנתי שהוא ראה במשך ארבע שנים בחור שחום עם שם משפחה מזרחי"

"ועדיין, לצד חוסר ההיכרות המסוים של התלמידים האלה עם ישראל ועם התרבות הישראלית, הם היו מאוד מעורים בביצת השירה המקומית, וידעו להגיד איזה משורר הוא נחשב, ומי עבר זמנו, ומי שייך לאיזו קליקה. כך יצא שבדרך כלל הם גיבשו דעה ברורה על שיר עוד לפני שקראו אותו, רק על סמך שם המחבר. הרבה פעמים מצאתי את עצמי עושה לתלמידים את 'מבחן הפפסי': נתתי להם לקרוא שיר בלי לדעת מיהו המחבר. המבט שלהם אחרי שגילו שהם שיבחו בהתלהבות שיר שכתבה משוררת שהיא אחת משנואות נפשם, היה שווה הכל".

מדרש משחקים

חסון, כפי שאפשר להבין, נטוע עמוק בשירה העברית, אבל לא רק בה. מעבר מהיר על פני שיריו יגלה אזכורים של נתן זך וחיים גורי, אבל גם ציטוטים רבים ממדרשי חז"ל, מסיפורי רבי נחמן מברסלב, מאלן גינסברג (השיר "רמי לוי בתלפיות" מתכתב עם שירו "סופרמרקט בקליפורניה"), ואפילו מהסדרה "הסופרנוס", שאותה מגדיר חסון "אחת היצירות הכי חשובות שנוצרו בתרבות המערבית בעשורים האחרונים".

יש הרבה טקסטים בשירים שלך, והרבה עיסוק בטקסטים. למה זה?

"כי בסופו של דבר אני יהודון", הוא צוחק, "אין מה לעשות, אני יהודי, ויהודים כל הזמן מתעסקים בטקסטים. זה העולם שלנו. זה קצת כמו המושג הזה של החתמה. אומרים שאווז שבוקע מהביצה, באותו הרגע מזהה את אמא שלו, והמפגש הראשוני הזה מחתים אותו, ומכאן ואילך הוא תמיד יהיה קשור אליה. כך אני הוחתמתי מגיל צעיר בתפיסה שמייחסת קדושה לטקסט, למילים, לאותיות. בתפיסה שמאמינה שהשפה העברית היא הכלי שבאמצעותו נברא העולם. ולכן גם אם זה מוצא חן בעיניי וגם אם לא, אני מאמין, אולי אפילו בצורה קצת ילדותית, שהשפה היא הדבר הכי חשוב, הכי קדוש. זה הכלי שבאמצעותו אפשר לשנות את המציאות".

חסון גם קושר בין העיסוק הבלתי פוסק שלו בטקסטים לבין הרקע הישיבתי שלו. "בסופו של דבר, נשארתי ביני"ש (בן ישיבה, א"פ). אני חושב באמצעות מדרשים. הטקסטים שבהם אני מתעסק, משיר של אלן גינסברג ועד קטע של הרב קוק, הם כמו חומרי הגלם שאותם אני לוקח לבית המדרש שלי, ושם אני מעבד אותם, ודורש אותם, ומפרש אותם מחדש. זה אחד המאפיינים המרכזיים של היהדות ושל התרבות היהודית - היכולת לדרוש את אותם טקסטים שוב ושוב, ובכל פעם להוציא מהם משהו אחר. יש כאן מצד אחד מחויבות לטקסטים ולמסורת, ומצד שני גם המון חופש פרשני. המדרש לא יכול להתנתק מהמקור שלו, אבל בתוך המסגרת הזו יש לו מרחב חופשי. מדרש משחקים".

חסון שוקע לרגע במחשבות ואחר מוסיף: "יכול להיות שזו אחת הבעיות שלנו, גם של העולם הדתי וגם של התרבות הישראלית העכשווית: שהפסקנו לדרוש את העולם, והפסקנו לדרוש את הטקסטים. מהצד הדתי איבדנו את החופש המדרשי, ואת ההיבט המשחקי של העיסוק בטקסט, ומהצד החילוני איבדנו את שרשרת הדרישה, את החיבור לטקסט. אולי זו אחת הסיבות שהתרבות הישראלית העכשווית, באף אחד מהאגפים שלה, לא הצליחה לייצר את המאסטרפיס הגדול שהיא היתה אמורה ליצור. אבל אולי זה עוד יקרה".