הסופרת מיכל בן־נפתלי שייכת לסגנון ספרותי עכשווי שאפשר להגדירו כ"אוונגרד שָׂבֵעַ". אותה ספרות ייחודית ונפתלת שמתחפשת כחלוצית, אבל אינה באה באמת מתוך רעב קיומי, אלא מתוך שובע אקדמי של חברת השפע הפריבילגית. לא אחת הניסיוניוּת השבעה הזאת מכסה על חוסר כישרון ויומרה חסרת כיסוי, או על איזו מכונת פרוזה העובדת על ריק כי אין באמת מה לספר, אך בן־נפתלי לא נופלת לבורות הללו.
בן־נפתלי, שמאחוריה כמה וכמה ספרים (המוכר שבהם הוא "המורָה" שעליו זכתה בפרס ספיר), מתמחה בכתיבת דמויות, מצבים ועלילה של למדנים, אנשים אקדמיים או אנשי הוראה שיש להם כמיהה לחיות חיי רוח. היא חזקה בכתיבת דמויות דידקטיות ואוטודידקטיות. כך גם בספרה החדש, הכולל שתי נובלות - "הסטודנט" ו"חדר עבודה" - שבהן הגיבורות והגיבורים מקדישים את עצמם לחיי הלימוד הנצחי ומקבלים במוקדם או במאוחר סטירות לפרצוף.
בנובלה "הסטודנט", שני למדנים החיים צמודים זה לזה בברית הספרים, כי הרי אין מחוץ לטקסט הפרשני דבר: הוא מרצה שהפך סופר אזוטרי לעת מצוא, והיא אוטודידקטית השומרת עליו. הם מאמצים לעצמם בן, בגיל מאוחר, בדמות סטודנט הבא לגור אצלם ומעריך מאוד, עד כדי הערצה, את אלישע המרצה. הם אינם יודעים כמעט דבר על עברו של הסטודנט לפני שזה הגיע אליהם. הוא כאילו נולד מוכן בשבילם ודפק בדלת ביתם, עד שלפעמים אתה הקורא תוהה בינך לבינך, אם הסטודנט הזה היה או לא היה. האם הוא חי או פרי הדמיון של השניים?
בני הזוג החליטו בעבר שלא להביא ילדים לעולם, ולכל אחד סיבה: אצל אלישע זה משהו הקשור ברצון לעוף מהמרפסת בימי ילדותו, סמל למין איקרוס אקדמי מקומי מודרני, ואצל עמירה זה מפותח יותר, בדמות נהייה אחר תינוקת ספרותית אבודה שעליה קראה בספר שהיא אוהבת של ליליאן הלמן, ממואר בשם "פנטימנטו". בן־נפתלי כותבת בשם עמירה הגיבורה, "מוקדם מאוד, בגיל עשרים, עוד בטרם נפגשנו, חיפשתי אחר תינוקת ספרותית, לפני שחשבתי על משפחה[...] נסעתי לחוץ לארץ לחפש תינוקת לא קיימת". שוב לפנינו היאחזות טוטאלית בטקסט על חשבון החיים, משל האמת נמצאת חבויה בכתבים ורק צריכה להתפענח ולהתפרש.
עמירה אף מתרגמת את "פנטימנטו", אך לא עושה עם התרגום דבר. ושוב הכל, גם אם מתיימרים לכתוב פרוזה ישירה ופשוטה, עובר דרך ייצוגים של החיים, תמונות, צילומים, רק אלה מעירים את הזיכרונות. לכן בן־נפתלי מזכירה ומתארת צילומים לא מעט בטקסט הקצר הזה.
אצל בן־נפתלי, הכותבת בעדינות ובאיפוק רגשי רב, יש אינספור דרגות שונות לאזכורים קלאסיים מסיפורי המקרא ועד למודרניזם של המאה העשרים, במיטב המסורת הפוסטמודרנית, והיא מחזירה את הקולות לסיפור: אותם אקדמאים שמסתובבים עם הכבוד בשרוולים, עומדים נבוכים בסוף החיים למול היומיום והמוות. אלה שאמורים לדעת, להיות מצודות החוכמה, נותרים שתוקים בלא מילים. הסטודנט בעצם מֵפֵר את המאזן האינטימי שקבעו בני הזוג כאשר לכל אחד יש בעולם את פינתו ותפקידו.
אולי מכיוון שבן־נפתלי באה מתחום של מסה הגותית מחקרית, היא מנסה לכתוב פרוזה מינימליסטית ופשוטה, אבל העיקרון של דרידה, שהעולם מתפרש באמצעות פירוקים של טקסטים כתובים כי הכל טקסט, עדיין נשמר ופולש במתח אל הנרטיב הפשוט של משולש הדמויות. אולי מפני ששלוש הדמויות בעצם חיות דרך טקסטים, הם קוראים וכותבים, הם סטודנטים נצחיים. זהו עולם אוטרקי של אנשי אקדמיה.
הנובלה נחלשת מאוד כאשר באחד הפרקים האמצעיים טורחת בן־נפתלי לתאר דרך הגבר אלישע את מצב הסופר האזוטרי, נושא כל כך שחוק וחבוט, ארס־פואטי במובן הרע של המילה ובעצם בנאלי ובלתי מעניין. חבל, כי עד לאותה נקודה, ובמידת מה גם אחר כך, שמרה הנובלה על איזו חידתיות בלתי מתפענחת, עד שנכנסה התלונתיוּת על קהל הקוראים ועולם הספרים. ואני מבקש, די. עייפנו מכל זה כקוראים. לא טוב היות הגיבור סופר. טוב לו היה נשאר בתחום הרעיונות, פילוסוף או מרצה לפילוסופיה.
הנובלה השנייה של בן־נפתלי, המאירה במידת מה את הראשונה ונקראת כאמור "חדר עבודה", פחות חזקה ואף מאכזבת. הנרטיב פשוט. בת עוברת לשהות ולגור בתוך חדר העבודה של אביה. מחדר העבודה והשהות בו תלמד יותר על אביה ומשפחתה מאשר ביחסים ובדיאלוגים איתם. שוב אין מחוץ לטקסט. יש כאן ניסיון פוסטמודרני מובהק לתאר חלל ומרחבים אינטימיים על חשבון הנרטיב. הנובלה הזאת נראית כזנב של הנובלה הראשונה, היא פחות מקורית ופחות מוצלחת.
בן־נפתלי לא יודעת לכתוב רגש מתפרץ, וסיפור וידויי, מלודרמטי, בגוף ראשון, אינו חזק או אמין אצלה. היא זקוקה לאיזשהו ריחוק אקדמי מסאי אינטלקטואלי ומהורהר של רגש מאופק העומד להתפוצץ כדי להיות אותנטית. לכן שתי הנובלות אולי מתכתבות בהקשר של עיסוק ברגש אצל אינטלקטואלים מחושבים וקרים החיים בשולי החיים, אך פער האיכות בין השתיים מעיב וניכר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו