במבט ראשון נעם סלונים, 57, נראה כמי שנטוע לחלוטין בעולם ההייטק: הוא עבד במשך כ־18 שנה בחטיבת המחקר של IBM, שם הוביל פרויקט דגל של בינה מלאכותית, וממש לאחרונה התחיל תפקיד חדש בגוגל, שבו הוא עובד על מנוע הבינה המלאכותית Gemini. גם השפה שלו היא הייטקיסטית מדוברת, עם מעבר חופשי בין עברית לאנגלית.
סלונים, שהוציא לאחרונה את רומן הביכורים שלו, לא רואה את הסתירה בין העיסוק היומיומי שלו לבין הכתיבה. "אחרי הצבא הדילמה היתה בין ללכת ללמוד פיזיקה ומדעי המחשב לבין ללמוד תסריטאות בסם שפיגל. בסוף הבנתי שזה לא סימטרי. אם אני אבחר לכתיבה זה כרטיס בכיוון אחד ואני לא אעסוק במדע. אם אני אלך למדע - אולי אוכל לחזור לכתיבה".
לימודי המדעים הובילו לדוקטורט במדעי המוח, "אבל הכתיבה עדיין דגדגה ברקע", הוא מספר. "באותה תקופה התחילה 'החמישייה הקאמרית' וזה מאוד מצא חן בעיניי. יום אחד היתה כתבה במוסף 'הארץ' על קרן מור, ובכתבה היתה בוקסה קטנה עם התסריט של אחד המערכונים שהיא עשתה ושהכרתי. באופן מוזר, זו היתה הפעם הראשונה שקראתי תסריט. ואז, במחשבה של בחור צעיר, אמרתי: 'בעצם גם אני יכול לכתוב כאלה'. אז כתבתי כמה מערכונים, מצאתי איכשהו את מספר הפקס של חברת ההפקות, שלחתי את זה וחיכיתי שהם יתקשרו אלי בהתרגשות ויגידו שהם סוף־סוף מצאו מישהו שישלים את אתגר קרת ואת מודי בר־און".
"אם היית שואל אותי אם AI יוכל לכתוב ספרים לבד לפני כמה שנים, הייתי אומר שברור שכן. כיום אני פחות בטוח, כי ההתקדמות שאנחנו רואים בהקשרים האלה מתחילה להיות פחות מהירה. בטכנולוגיה הנוכחית זו משימה מאוד קשה"
הטלפון הנרגש לא הגיע, אבל כחצי שנה לאחר מכן סלונים מצא נתיב ישיר לאחד המפיקים של הסדרה ושלח לו את המערכונים, שהפעם גם נקראו. "יום אחד חזרתי מהאוניברסיטה והטלפון הקווי בדירת השותפים צלצל. על הקו היה עמי אמיר, המפיק של 'החמישייה הקאמרית'. הוא אמר לי: 'אני חושב שתפסת מאוד טוב את השפה שלנו, אבל אנחנו לא צריכים מישהו שיכתוב מה שכבר יש. תכתוב משהו משלך ואני מבטיח שאני אקרא'". סלונים שלח ארבעה מערכונים, ששניים מהם צולמו, "אחוז delivery שלא חזרתי עליו מאז", כדבריו. בסופו של דבר, הוא נותר חלק מצוות הכותבים בעונה הרביעית של התוכנית.
אתה חושב שהיה אפשר להעלות כיום תוכנית כל כך פורצת דרך כמו ש"החמישייה הקאמרית" היתה?
"היא באמת היתה פורצת דרך בהרבה מובנים. הקרדיט על זה מגיע כמובן ליוצרים שלה, אני רק הצטרפתי לנסיעה. כיום, מבחינת תוכניות מערכונים יש דברים שפונים יותר לקהל הרחב שמצליחים, אבל עם חלקם אנחנו גם תקועים הרבה שנים. אני לא רואה משהו כמו 'החמישייה', שאתה רואה אותו ואומר 'תקשיב, זה משהו חדש לגמרי, לא ראיתי דבר כזה'. יחד עם זה, יש הרבה דברים יפים מבחינת סדרות מקור שנעשות בארץ. נניח 'מקום שמח' היא סדרה ברמה עולמית שלא משפילה מבט מול הסדרות הכי טובות שיש מבחינת משחק, כתיבה או בימוי. אני חושב שיש פה יצירה טלוויזיונית ברמה מאוד גבוהה, היוצרים כיום פשוט מגיעים לפסגות אחרות מאלה שהחמישייה הגיעה אליהן".
משם סלונים המשיך לחיות בשני העולמות: קודם עם סיטקום בשם "פאזל" שלא הצליח להתרומם ("שידורי קשת קברו את הסדרה כמעט באותה התלהבות שבה הם קידמו אותה בהתחלה"), ובהמשך, לאחר פוסט־דוקטורט בפרינסטון וכשכבר עבד בחטיבת המחקר של IBM - כתסריטאי ראשי של סדרת ילדים בשם "המובילים".
הוא כבר התיישב וכתב את ספרו הראשון, ואף השלים כשני שלישים ממנו, כשלפתע מצא את עצמו מוביל את פרויקט הדגל של חברת IBM. "ב־2011, אחרי שהסתיים הסיפור של ווטסון (מנוע בינה מלאכותית שהתחרה בשעשועוני טריוויה; א"ח), שלחו קול קורא לכל חטיבת המחקר של IBM, אלפי אנשים, להציע את האתגר הבא של החברה. אז ישבתי עם השותף שלי למשרד לסיעור מוחין, חשבנו על כל מיני רעיונות ושום דבר לא תפס, ובשלב מסוים אמרתי 'אולי נעשה מכונה שתתחרה בדיבייט מול בן אדם'. לא זוכר מה היה הטריגר, גם לא היה לי קשר לדיבייט, אפילו לא ידעתי מה זה. הגשנו את זה, ואז התחיל תהליך של פילטרים שנמשך שנה. כל הזמן הסתכלו על הדיבייטר בעין עקומה, בכל פעם הוא בקושי עבר, עד שהוא בקושי עבר ונשאר אחרון. לא באמת האמנתי שייתנו פרויקט בסדר גודל כזה לישראל, אבל הם מאוד אהבו את זה".
הפרויקט כאמור המריא, וזכה להצלחה ולחשיפה בינלאומית ניכרת, אבל השאיפות הספרותיות הוקפאו למשך עשור. "אתה יכול לחיות את כל חייך בתחושה הזאת שאם רק הייתי מתפנה לכתיבה הייתי יכול להיות סופר מעולה - ויש משהו מפחיד בלהעמיד את המחשבה הזאת למבחן".
אז איך עשית את המעבר הזה?
"דיברתי עם חבר, הסופר אסף גברון, שאמר משהו שסידר לי את המחשבה. במשך שנים הלכתי עם מחשבות של אם הספר בכלל יתפרסם, איזו הוצאה תקבל אותו, איך הוא יתקבל. ואסף אמר לי, 'עם המצב של השוק, זה לא משנה. הדבר היחיד שאתה צריך לשאול את עצמך הוא אם אתה רוצה לכתוב, ואם כן אז תכתוב'".
ניצוצות פנטסטיים
"זיכרונות מפוקפקים", רומן הביכורים של סלונים, הוא ספר מתעתע. הוא נקרא כסיפור פשוט על ילדות ירושלמית בתחילת שנות ה־80: חבורת ילדים, משחקים בחצרות של דירות שיכון, ניצוצות של אהבה ראשונה ומוות של אב. אבל בהדרגה הסיפור נעשה פנטסטי יותר: זה מתחיל בשכן מרושע עם יד מברזל שעובר לרחוב ומטיל אימה על תושביו, וממשיך ברשתית שמעניקה אינטליגנציה יוצאת דופן אבל גורמת לניתוק רגשי, בהתגנבות במבוך תת־קרקעי מתחת לעמק המצלבה ובמאבק מול חיית טרף מסתורית, יחד עם אינספור מחוות לקלאסיקות ילדים כמו "פיטר פן", "תום סויר", "ההוביט", ועוד, עד שהקוראים, כפי שנרמז בכותרת, מתחילים לפקפק בעלילה ובאמינותו של המספר.
עד כמה הספר אוטוביוגרפי?
"יש שם מיקס של דברים שקרו ושל סיפורים שהייתי ממציא לילדים שלי, וגם סתם דברים שהמצאתי תוך כדי. הרבה אמיתי: הבית הוא באמת הבית שגדלתי בו בקטמון הישנה, כולל בור המים עם המכסה החלוד. המון מהסיפורים הקטנים אמיתיים: השכן המפחיד, הכדורגל על הדלת של ניצולת שואה, הפעם שבה גנבתי עשר לירות מקופת החיסכון של אח שלי, הלכתי לקיוסק וביקשתי מאה קרטיבים - לגמרי היגיון של ילד".
מה מבחינתך הסיבה לערבוב הזה בין בדיון למציאות?
"הספר מתחיל במשפט 'הספר הזה מבוסס על אירועים', ובכוונה עצרתי לפני המילה 'אמיתיים'. אני מנסה מאוד ללכת על התפר הזה. הוא בורח לפנטסטי וממציא איזה סיפור כי הדברים שקורים לו הם באמת קשים מדי. מבחינת הגיבור בספר, הוא מעדיף לברוח לאיזושהי הרפתקה מסוכנת ומפחידה מאשר לחזור הביתה ולשמוע את מה שהוא שומע".
ויש כאן גם המון מהפנטזיה ומהמדע הבדיוני.
"כנער הייתי הולך לספרייה של בי"ס לוריא ומחפש את ספרי המדע הבדיוני, שהיו במקום נידח במדף התחתון. הייתי צריך לזחול על הרצפה כדי לראות אם יש משהו חדש, וקראתי כל מה שהיה בעברית. 'פנטזיה 2000' היה עיתון שגדלתי עליו, ואמרתי, 'זה יהיה מעניין אם ההוביט יהיה בקטמון ולא במיתולוגיה הנורדית, או אם נרניה תהיה בין הפחים של החמוצים במכולת'. מאוד סקרן אותי החיבור הזה, אבל לא הייתי רוצה שיסווגו את הספר כפנטזיה או כמדע בדיוני".
סלונים, שאיבד את אמו לפני שנים אחדות ואת אביו כשהיה בן 15, "מצפין" בספר את חוויית היתמות. "מצד אחד חבל שאמא שלי לא יכלה לקרוא את הספר", הוא אומר, "ומצד שני לא בטוח שהייתי יכול לכתוב אותו ככה אילו היא היתה בחיים". כחלק מתהליך כתיבת הספר סלונים ביקש מאחיו לרענן את זיכרונו בנוגע לאירועים. "לא זכרתי בדיוק מה היה בערב שהוא לא חזר, אמא שלי שנסעה עם אחי הגדול בין בתי חולים וחדרי מיון לחפש אותו. הרבה שיחות שמופיעות בספר הן שיחות שבאמת התנהלו, כאלה שנצרבו בזיכרון.
"אמא אמרה לי: 'תקשיב, הרופאים אומרים שאין לאבא שום סיכוי, ועדיף גם שלא יתעורר במצב שבו הוא נמצא'. היא אמרה לי שזה בסדר לבכות ושהיא רוצה שאבכה, כי האחים הגדולים שלי כבר לא יכולים. אבל גם אני כבר הייתי במקום הזה"
"יש סצנה בספר שמבוססת על שיחה אמיתית עם אמא שלי. אחרי יומיים שאבא שלי היה בבית החולים שאלתי אותה מה הסיכויים שלו. ראיתי שקשה לה לענות, והיא כנראה היתה צריכה לאסוף את עצמה. למחרת היא קראה לי לחדר השינה ואמרה לי: 'תקשיב, הרופאים אומרים שאין שום סיכוי, הסיכוי שלו הוא אפס, ועדיף גם שלא יתעורר במצב שבו הוא נמצא, רק צריך לקוות שייגמר מהר'. היא אמרה לי שזה בסדר לבכות ושהיא רוצה שאבכה, כי האחים הגדולים שלי כבר לא יכולים. אבל גם אני כבר הייתי במקום הזה שלא יכולתי".
במידה מסוימת, הספר הוא ההזדמנות לבכות את זה.
"כן, זה חלק מהתהליך שעברתי בכתיבה. ידעתי שזה יהיה בספר, אבל זה לא שאמרתי לעצמי 'אני הולך לכתוב ספר על המוות של אבא שלי'. זה ספר שאפשר לקרוא אותו בהרבה רבדים. כשדיברתי עם אסף גברון אמרתי לו: 'תהיה שם חבורה של נערים, ויהיה שכן, ויהיה את גלאי המתכות, ואת הבית שהתפוצץ, ויהיו המון רפרנסים לספרים, ולאט־לאט אתה תתחיל לשאול את עצמך מה קורה פה, אם מה שקורה באמת קורה או שהילד בורח לספרים כי דרך אגב גם אבא שלו מת'. אשתי היא פסיכולוגית, ואני אומר לה לפעמים שהדחקה היא כלי טוב ונחוץ, זה מגן עליך, למרות העובדה שיש לזה גם השלכות לא טובות".
נכתב על ידי בן אדם
הבינה המלאכותית, ובוודאי ג'מיני וצ'אט GPT, הם אחד הנושאים שיותר מטרידים את ענף הספרות העולמי. הכלים הללו כבר ביטלו משרות רבות בענף, עד שעולה השאלה האם יכול להיות שנקום ליום שבו מרבית הספרים שנקרא יהיו תוצרים של הצ'אט? וכאן סלונים ספקן.
"באופן אישי נעזרתי בתוכנות כאלה אבל לא בכתיבה עצמה, יותר בתחקיר ובסיעור מוחות. האם הייתי ממש יכול לתת לו לכתוב? אני מודה שאפילו לא בדקתי. אני הרי לא מנסה לכתוב הרבה ספרים מהר כדי להתעשר. חלק מהעניין שאני עושה את זה הוא בשביל לכתוב, אז בשביל מה?"
אבל אנחנו כבר נמצאים במקום שבו הכלים האלו יכולים לכתוב את הספרים בעצם?
"אם היית שואל אותי לפני כמה שנים, הייתי אומר שברור שכן, שזה עניין של 10-5 שנים. היום אני פחות בטוח, כי ההתקדמות שאנחנו רואים בהקשרים האלה מתחילה להיות פחות מהירה. ההרגשה שלי היא שהקפיצות האחרונות הן קצת קטנות יותר. אנחנו לא מדברים על 50 שנה, על זה אין טעם להתנבא. אבל לגבי הטכנולוגיה הנוכחית, זו משימה מאוד קשה, ולא ברור אם הנתיב שבו אנחנו הולכים כיום, של להגדיל את ה־scale של המודלים, יהיה מספיק טוב".
למה?
"זה קשור לשאלת האורך שהמודלים האלה, כמו ג'מיני וצ'אט, יכולים לעבד. לכאורה זה עניין טכני, אבל זה מאוד משמעותי ועובדים הרבה כדי להגדיל אותו, יש סיבות טכניות שבגללן אי אפשר להגדיל אותו בלי סוף. אבל ברור לך שאתה רוצה להיות מסוגל לתת למודל טקסט של מיליון מילים ושהוא יידע להבין את הקונטקסט ולענות לך על שאלות. אם אתה מבקש ממודל שפה, צ'אט, לבצע משימה שהפלט שלה ארוך, נניח לכתוב ספר של 50 אלף מילים ומעלה, נוצרת לך בעיה מאוד גדולה. כי כדי לאמן את הצ'אט אתה צריך שיהיה בן אדם שיקרא את הספרים בעיון ויכריע אם הם טובים או לא טובים, ולא מספיק שהוא יקרא ספר אחד - אתה צריך אלף דוגמאות כדי לאמן את המכונות האלה. אבל אז יש אנשים שאוהבים ספר שאחרים לא אוהבים, לכן גם ה'אימון' של אותו שופט אנושי לא בהכרח אמין. אז איך אתה מקבל חיווי שזה באמת טוב? אני לא חושב שלמישהו יש תשובה.
"חוץ מזה, מה זה 'יודע לכתוב'? אם תגיד למודל שפה 'תכתוב לי ספר', לא ייצא כלום. אז אתה אומר 'אוקיי, צריך לבנות לו פרופמט' (שאילתה; א"ח). כמה מפורט צריך להיות הפרומפט? מה תגיד בו? אני לא אומר שזאת תקרת זכוכית שלא נוכל לנפץ, אבל יש כאן שאלות שאני חושב שהן מעניינות".
ואז גם יש שאלה נוספת, שהיא המשמעות של זה מבחינת הקהילה הספרותית.
"וגם כאן יש הפרדה בין כותבים לקוראים. ככותבים, תלוי מה אתה רוצה לעשות, אם אתה רוצה לעבד חוויה אישית ולכתוב סיפור אז תכתוב. אם אתה רוצה לסיים עם זה כמה שיותר מהר, או שיש לך סיפור לספר אבל אתה לא מסוגל לעשות את זה בעצמך - אולי הכלים האלה יכולים לעזור".
ולגבי הקוראים?
"זו אולי שאלה יותר מעניינת. אדגים את זה דווקא דרך שירה: הייתי בכנס של מדעני מוח ומשוררים שעסק, בין היתר, בנושא הזה. אם אני קורא שיר, אני מניח שהכותב שלו הצפין בתוכו כל מיני דברים מהעולם האסוציאטיבי, הרגשי והחווייתי שלו, וחלק מהחוויה שלי זה לנסות לפענח את השיר, לקרוא דברים שאנשים אחרים כתבו ושעוזרים לפענוח, וזה יוצר אפקט רגשי כי זה מהדהד חוויות שלי, וכן הלאה.
"עכשיו, ניקח את אותו שיר, בלי שום שינוי, אבל כתב אותו מודל AI. מה הוא הצפין שם? אין לו חוויות באמת, אז איך אני צריך לקרוא אותו? אני בכלל לא מדבר על רמאים או זייפנים, או על מי שמסיבות טובות כותבים בעזרת המודלים האלה. אני מדבר על המקרה הנקי שבו המודל באמת כתב שיר נוגע ללב, לבדו, כי שם הם כבר לא רחוקים במובנים מסוימים. ואם הם יגיעו לכתוב נובלה או ספר שלם, בלי קשר לעניין שפתאום אפשר לכתוב המון ספרים, החברה תצטרך לתת את הדעת על זה. מתחיל היום טרנד כזה, מדבקות על ספרים של 'נכתב על ידי בן אדם' - זו התחלה מגומגמת של תגובה חברתית לדבר הזה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו