על כריכת ספר ביכוריו של רוי יהב מאויר גרגויל מכונף, אותה מפלצת גותית וגרוטסקית המעטרת קתדרלות רבות באירופה הקלאסית. גם כותרת הספר הלא שגרתית, "דלקת", שולחת את המחשבה אל הכואב, המציק והגרוטסקי. הציטוט של לודוויג ויטגנשטיין, שנבחר כמוטו לספר, משלים את התמונה העגומה: "כאב ומחלה הם חגיגות של ניוון (...) בתהליך הדלקתי אמנם תקטן יכולת התפקוד שלי, אך יתעצם הדבר הבלתי אמצעי השייך אך ורק לי, הדבר שמוסיף לי אני". במילים אחרות, ספרו של רוי יהב מכריז על עצמו ככזה שהקוראים לא ימצאו בו שירה נעימה, עדינה, מנחמת ואסתטית, אלא שירה של חגיגת כאבים מתפרצת ושל רגשות אנושיים מפלצתיים.
כבר נאמר "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו", ובאמת, הכריכה אומרת דבר אחד והספר עושה דבר אחר לחלוטין. בשירים של יהב אין התפרצות מפלצתית וכואבת של רגשות, אלא כתיבה מדויקת ואסתטית, וה"הבטחה" שטמונה במילה "דלקת", על פואטיקת כאב שורפת, לא מתממשת. אף שהספר מלא בייסורי אהבות נכזבות ושיברונות לב, הוא מתאר דווקא הוויה של קהות ואובדן משמעות.
הדוגמה הבולטת נמצאת בשיר "דלקת", המתאר גוויעה של מערכת יחסים זוגית. בשירים של יהב יש נמענת מובהקת, והאהובה, מילי, יעל, שרה, רוני, מתחלפת. "חָדְשַׁיִם שְׁלֵמִים הֶחֱזַקְנוּ יַחַד זֶה / נֶצַח. הָיִינוּ שׁוֹכְבִים בְּלִי סוֹף כְּמוֹ זוּג / אַרְנָבִים כְּאִלּוּ הַהִשָּׂרְדוּת שֶׁלָּנוּ תְּלוּיָה בָּזֶה. / קִבַּלְתִּי מִמֵּךְ מַחֲלַת מִין וְלֹא הֵעַזְתִּי לִכְעֹס / כִּי כָּל מָה שֶׁקִּבַּלְתְּ מִמֶּנִּי / הָיָה שִׁבְרוֹן לֵב. חָדְשַׁיִם הֵם / נֶצַח. תּוֹךְ שְׁבוּעַיִם אָמַרְתִּי לָךְ שֶׁאֲנִי חוֹשֵׁב / שֶׁאֲנִי אוֹהֵב וּמִיָּד אַחַר כָּךְ כְּבָר לֹא הִרְגַּשְׁתִּי דָּבָר". האהבה הזו מובילה אותו אל קופת החולים, ושם הוא מסכם: "אֲנִי לֹא כּוֹעֵס וְלֹא / מִתְגַּעְגֵּעַ, לֹא מַרְגִּישׁ דָּבָר / מִלְּבַד צְרִיבָה קַלָּה".
יהב מצליח לשים את האצבע על חוויית החיים של צעירים רבים, שטולטלו בשנים האחרונות בין דרמות גדולות בחייהם הפרטיים לבין מגפה עולמית, טלטלות פוליטיות והיסטוריות ומלחמה איומה, עד חוסר תחושה. מישהי זרקה אותך? אתה חושש לחייך בעקבות מתקפת טילים? הכל כואב ומתערבב, וכבר לא אכפת. הכאבים מאבדים צבע.
דוגמה נוספת נמצאת בשיר שכולו מעין תיאור טכני ומנומנם של בדיקת זרע: "אַף פַּעַם לֹא רָצִיתִי יְלָדִים. נִבְדַּקְתִּי / בְּעִקְבוֹת כְּאֵבִים עַזִּים שֶׁעַכְשָׁו / הוֹלְכִים וּפוֹחֲתִים, הוֹלְכִים / וּנְמוֹגִים (...) בְּבֵיתִי / רוֹכֵן עַל סַפָּתִי אֲפֹרָתִי, מוֹצִיא / מִלִּים לְבַטָּלָה מְחַכֶּה שֶׁיִּפֹּל עָלַי פְּסַנְתֵּר / אוֹ שֶׁיֵּרֵד גֶּשֶׁם / אוֹ מַשֶּׁהוּ". כאן נוצרת הציפייה לכל דבר שיפר את השיממון הקיומי, גם אם הוא יכאב - פסנתר על הראש או גשם, העיקר שיבוא משהו.
לא מדובר בפואטיקה מנומנמת או בשירים "פרווה". דווקא הדיסוננס בין העוצמה של השירים והווליום הרגשי הגבוה לבין תחושת הקהות הוא זה שעושה את הספר. המתח בא לידי ביטוי מלא ברגעים שבהם המלחמה בעזה מבליחה אל חיי הגיבור התל־אביבי. אפילו בשיר כואב, המתאר את הילדים המתים ברפיח ובשכם ואת "הוֹרֵיהֶם הַמֻּדְאָגִים וּבָתֵּיהֶם הַנִּשְׂרָפִים בְּאֵשׁ פְּגָזִים", שב ומשתלט המדבר הרגשי: "הַבֹּקֶר עוֹלֶה וַאֲנִי יוֹצֵא לַעֲבֹד. / מְחַיֵּךְ לַתַּלְמִידִים. מִסְתּוֹבֵב לַלּוּחַ".
באחד השירים המבריקים בספר יהב הצעיר חוזה את עתידו כמשורר. תחילה נדמה שמדובר בחזון תמים על עתיד כאינטלקטואל ציבורי משפיע: "אֲנִי אֶהְיֶה הַמְּשׁוֹרֵר הַיָּפֶה שֶׁהִטִּיף לְמַהְפֵּכוֹת, שֶׁקָּרָא / אֶת כָּל כִּתְבֵי מַרְקְס, אֶת לֵנִין פַנוֹן וְסָעִיד, שֶׁדִּבֵּר עַל כִּבּוּשׁ וְדִכּוּי הִתְנַגְּדוּת (...)". אך במהרה מתברר שהשיממון והקהות משתלטים גם על העתיד המדומיין. באופן אירוני ומפוכח, שאין בו אפילו שביב חלום רומנטי ונאיבי, השיר מסתיים כך: "אַפִּי יַמְשִׁיךְ לִצְמֹחַ בְּאֹפֶן טִבְעִי. אֶתְכַּעֵר. אֻחְרַם. סְפָרַי לֹא יִרְאוּ אוֹר / בְּאַף הוֹצָאָה, לֹא יְלַמְּדוּ אֶת שִׁירַי, אֶהְיֶה מוּקָע, אֶהְיֶה מַגְעִיל / וּמִסְכֵּן בֶּן שִׁבְעִים וְאִישׁ לֹא יִרְצֶה שׁוּם קֶשֶׁר אֵלַי / אֲפִלּוּ לֹא אֲנִי".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו