כבר בגיל 17 פלובר שיחק על הפער שבין שיגעון לגאונות

אין ספק ש"זיכרונותיו של מטורף" מאת גוסטב פלובר אינה יצירה קלה לקריאה, ולא רק בשל לשון הכתיבה המוגבהת. היא קשה, בעיקר בגלל הגודש הרגשי והרעיוני שמטיל על הטקסט הכותב בן ה־17, הקופץ מעניין לעניין ומרגש לרגש ומטלטל איתו את הקורא, כאילו היו שוחים שניהם במים סוערים.

עם זאת, אפשר לומר שזו בדיוק סיבת ההנאה מהספר הזה, המכיל שתי מסות שכתב פלובר הצעיר, ושתורגמו בכישרון רב על ידי בני מר, שאף הוסיף להן אחרית דבר מחכימה. שם המסה הראשונה כשם הספר, ואילו השנייה נקראת "הלווייתו של דוקטור מתורן". ככל שהקורא מתמסר עוד ועוד לקצב המוטרף שמוביל פלובר, כך הוא ניצב בעצמו, ויהא גילו אשר יהיה, בעמדה של חקירה פנימית הבוחנת את מאבקי הנפש שלו עצמו, וכן את צורות האהבה השונות, באופן שמעורר הזדהות ובלבול, ובו בזמן אף תסכול אפשרי לנוכח מה שאולי רצה הקורא לממש בחייו ולא הצליח.

אחד הקווים הבולטים שמאפיינים את היצירה הזו הוא תשוקתו של הכותב הצעיר לטבע ולהתבוננות בו כראי לנפשו. פלובר מתאר נופים ממשיים ומדומיינים: מים גועשים, שמיים אפופי סערה, סוסים "מזנקים אל אופק המאדים בשמש", ולא כעדות לחוויה רומנטית בלבד, אלא כשלוחה ישירה של רגשותיו. עיניו, הרואות בטבע דבר שמקרב את האדם למצבו הטבעי (בניגוד להתרחקות מהעצמי שגוזרת החברה הבורגנית), אינן מביטות בנוף כמקור להשראה ולשקט, אלא דווקא כגורם מערער.

ובאמת, רגעי ההתבוננות הללו, החיצוניים והפנימיים, אינם נחתמים בקתרזיס או בשלווה, כי אם בתהיות קיומיות עמוקות הנוגעות לטוב ורע, למשמעות הייסורים ולתפקידה של האהבה.

התבוננות זו מובילה את פלובר לשאלות פילוסופיות על מהות האדם, המזכירות במובנים מסוימים את רעיונותיו של רנה דקרט. כך, למשל, כותב פלובר: "אך חיי אינם בעובדות החיצוניות; חיי הם מחשבתי". מצד שני, אם דקרט מציע את "אני חושב משמע אני קיים", כלומר ממקם את המחשבה הרציונלית כבסיס להוויה האנושית תוך שהוא מדיר את הגוף ואת הנפש, פלובר דומה יותר למי שאומר, אני מרגיש ומשתמש בחושיי, משמע אני קיים. נוסף על כך, הוא מטיל ספק בקיומו של סדר מוסרי אוניברסלי ומתלבט אם הקיום אינו אלא שרשרת של תאוות, אכזבות והשתוקקויות בלתי ממומשות. בתוך כך, הוא שב וחוזר לרעיון שהאהבה, ובעיקר זו האידיאלית, היא שמעניקה טעם לחיים, אך גם גורמת לאשליות ולשיברון לב.

לא במקרה, בתוך סערת הרגשות והמחשבות של פלובר משתלבת דמותה של מריה, האישה הנשואה והבלתי מושגת, שבה מתגלמות כל האיכויות של האהבה האידיאלית והבלתי ממומשת, הנושקת אף לאהבת אם. האם מקרה הוא שהנער חולם על אמו, הנופלת לתוך נהר שוצף וקוראת לו להציל אותה - ואילו כמה פרקים לאחר מכן הוא מתבונן בערגה בחזה של מריה, המיניקה את ילדתה הקטנה? כמי שנמצאת תמיד מעבר להישג ידו, משמשת לו מריה מושא להערצה, להתרפקות, ובעיקר להשלכה של כמיהותיו. כמו ורתר של גתה, המאבד את עצמו לדעת בגלל אהבתו ללוטה, ושאותו מזכיר פלובר ביומנו לצד יוצרים אחרים, למשל המשורר הרומנטי לורד ביירון, מתבונן פלובר במריה ממרחק מעריץ, גם כשהוא קרוב אליה, מתייסר ומתענג על אי־האפשרות שבמימוש האהבה.

אולי זו אף ההוכחה הטובה ביותר למה שיגיד פלובר המבוגר על אחת הדמויות הספרותיות הידועות ביותר שאת דיוקנה יצר, אמה בובארי: "מאדאם בובארי היא אני!" ואכן, כנערה קוראת בובארי רומנים רומנטיים ואף היא שוגה בחלומות על הבעל האידיאלי, מה שאינו מתגשם עבורה, בלשון המעטה, בדמותו של הרופא שארל אשר לו היא נישאת. בסופו של דבר, נגמרים חייה של בובארי בטרגדיה גדולה, וזאת בעקבות האכזבות שהיא סופגת ממאהביה.

הקשר בין אידיאל האהבה לבין חוויותיו הפנימיות של המספר הצעיר מתחדד דרך הלשון הרגשית, המתפרצת והבלתי מרוסנת שבה כתוב הטקסט. פלובר הצעיר אינו מסתיר דבר; הוא כותב מתוך סערה פנימית, מתוך רצון לשפוך את תוככי נשמתו על הדף, ולעיתים נדמה שהכתיבה עצמה היא ניסיון נואש לאחוז בחיים, ולא להיבלע לתוך האין. מצד אחד, המצב הקיומי הזה הוא מאפיין מרכזי של נערים ונערות בגיל ההתבגרות. מצד אחר, אי אפשר להתעלם מכך שהכתיבה של פלובר הצעיר מזכירה וידויים ספרותיים גדולים אחרים כמו "וידויים" של אוגוסטינוס, שנכתב במאה החמישית, או האוטוביוגרפיה של רוסו "הווידויים", שנכתבה במאה ה־18.

הקריאה ב"זיכרונותיו של מטורף" תובענית, אך דווקא בזכות זאת יש לה כוח מצמית. אין אנו מתוודעים רק ליומן של נער מתבגר, אלא מציצים פנימה, לתוך נפש סוערת שאינה חוששת מהשיגעון בעידן התבונה, של מי שעתיד להיות אחד הסופרים הגדולים ביותר של המאה ה־19.