הַמְכַבִּים | סיפור קצר לחג מאת הרב ליאור אנגלמן

רוחות רפאים, אין דרך אחרת להסביר את זה.

לא משנה מה עשו, ברגע שנכנסו הביתה - כבתה להם החנוכייה.

הם גרים ברחוב ללא מוצא קטן, רחוב זבולוני. יותר מעשרים שנה היה זבולוני ראש העיר, ועכשיו, אחרי שהלך לעולמו, במקום לסדר לו רחוב ראשי, הנציחו אותו ברחוב צדדי. רחוב שקט ולבבי, כולם מכירים את כולם, בתים פרטיים. כמעט כל תושבי הרחוב מדליקים נרות חנוכה בפתח החצרות, בחוץ, לפרסם את הנס לעוברי אורח. גם משפחת אדרי, כמו כולם, מדליקה בחוץ, פתילות צמר צפות על שמן זית זך. ככה כבר שנים. מאז ומעולם בער השמן בפתילה עד תום. השנה כבר לא.

בנר ראשון של חנוכה חשבו שזו הרוח, שהתגברה במפתיע אחרי שנכנסו פנימה. מיהרו למחרת לקנות בית זכוכית חדש, שהרוח לא תתפרץ אליו. בקושי מצאו בית שיהיה גדול דיו להכיל את החנוכייה המשפחתית שעברה מדור לדור. בכל חנוכה מחדש מתווכחים בבית משפחת אדרי אם הם דור חמישי או כבר שישי להדלקה. הכניסו את החנוכייה למשכנה החדש, בירכו, הדליקו, שרו "מעוז צור" - את כל הבתים, אצלם לא מקצרים בשמחת החג. וידאו שהשלהבות יציבות, שאינן מקפצות ושבית החנוכייה סגור ומסוגר. רק אחר כך נכנסו פנימה.

אחרי עשרים דקות יצאה שירלי, הבת הגדולה של אדרי, להביא אבקת סוכר מוולף, השכנים, שלא יגישו ככה קירחות את הסופגניות שטיגנו ואת הספינג'ים עצובים. אחרי שלוש דקות חזרה עם סוכר ועם בשורה: שוב כבתה החנוכייה. גם זו של השכנים. ביום השלישי היה קפוא בחוץ, אבל לא נכנסו פנימה עד שעברה חצי שעה והיו בטוחים שדלקה החנוכייה כל צורכה.

למחרת מצאו שאריות שמן בכל הקנים. מתברר ששוב כבתה. מעשה שטן. בשבת חנוכה התארחו אצלם ימיני מתחילת הרחוב לסעודת ליל שבת. סיפרו שגם אצלם בדיוק אותו דבר. האש כבתה באמצע. הרחוב מכושף. יש להם מניין לתפילת ערבית על המדרכה ברחוב. נוסד בימי הקורונה, כשבתי הכנסת נסגרו ומותר היה רק באוויר הפתוח, ובמוצאי שבתות עדיין מתפללים תחת אותו פנס רחוב על אותה המדרכה. ומה מתברר? אצל כל השכנים בדיוק אותו דבר. רוח רפאים. אין הסבר אחר.

○ ○ ○

רוח רפאים נכנסה בו. אין דרך להסביר את זה. בדרך כלל הוא בכלל לא כזה. ילד טוב. כבר שנים אומרים עליו ילד טוב. בתעודות בבית הספר כתבו לו "נעים הליכות". הרבה לפני שהבין מה פירוש הביטוי, כבר היה כזה. פעם אחת בכל שנותיו בבית הספר קיבל עונש, ואפילו מכתב להורים, אבל אפילו אז האשימו אותו רק בכך שאִפשר להעתיק ממנו במבחן. זה היה הילד הכי רע שיצא ממנו, נעים הליכות שכמותו. כשהלכו מכות בכיתה הוא לא השתתף, לכל היותר היה משיג פלסטר או תחבושת בשביל מי שספג הכי הרבה.

עתודה. לימודי מחשבים. יחידה עורפית שהשתיקה יפה לה. השתיקה יפה גם לו, היא באה לו טבעי. יותר מדי טבעי, אם לשאול את הבנות שיצא איתן מאז שהשתחרר. לכולן היה אותו משפט פרידה, פחות או יותר: "אתה ממש־ממש נחמד, אני פשוט צריכה משהו קצת אחר". מישהי אפילו ניבאה לו, מבלי שנשאלה, שיתחתן הרבה לפניה, כי הוא כל כך נחמד ומרגישים את הלב הטוב שלו ברגע. נביאת שקר בחינם. הן צריכות מישהו קצת אחר, והוא היה רוצה להיות המישהו הזה, לדבר יותר, להעז, להתחצף קצת לאנשים שמקוממים אותו. אבל אין לו את זה. הנה, הוא אפילו חושב "מקוממים" במקום "מטריפים", או לפחות "מעצבנים". רק "מקוממים" זה לא מספיק. לאחרונה גם דייטים אין מספיק.

אנשים חיים את החיים שלהם. משפחה, זוגיות, ילדים, עבודה. הלבד שלו הפך לחלק מהנוף. "מה נשמע" נימוסי בבוקר או בערב כשנפגשים ברחוב או בבית הכנסת, ועל כל "מה נשמע" עונים ב"מה נשמע" ומתקדמים. לא נימוסי לענות ל"מה נשמע", והוא הרי מנומס. ביום־יום הוא למד להחליק את זה. עבודה בהייטק, עושה את שלו, מרוויח יפה, חוסך המון בשביל ההיא שמי יודע איפה היא מסתתרת, ובשביל ההם שאולי ייוולדו להם ושהנשמות שלהם אולי עכשיו מתהוות במדגרה באיזה עולם. איזה חבר שהתחתן מוקדם כבר אמר לו: איזה כיף לך, לא תצטרך משכנתא, ישר תקנה דירה.

והוא רצה כל כך לומר לו: אולי יש לך מישהי להכיר לי? אני מעדיף משכנתא. אבל רק חייך אליו חיוך נעים הליכות כזה, והמשיך ללכת לעבודה ולחסוך לדירה. הוא מקפיד לחזור מאוחר מהעבודה בשביל כמה שפחות שקט של דירה ריקה, ובמלחמה התנדב לכל התורנויות במילואים של השבתות והחגים.

כי זה הסיוט האמיתי שלו, שבתות וחגים. כשהיה ממש קטן, היה הולך בשבתות לחוג ילדים של חב"ד. הם לא חב"דניקים במשפחה, הם כיפה סרוגה, אבל כולם הלכו לחוג, שיננו משניות ופסוקים וקיבלו פרסים. משם הוא גם זוכר: "כל אישה ובת תדליק נרות שבת, וכל היהודים יניחו תפילין". אף אחד לא אמר לו שיום אחד גם תפילין וגם נרות שבת יהיו התפקיד שלו, בלי אישה ובת. לפעמים הוא נוסע להורים לשבת, בעיקר כשמגיעים כל האחיינים, ולא רואים עליו כלום ולכולם מאוד נעים, ולפעמים כמה חברים רווקים עושים שבת יחד. לפעמים מזמינים אותו שכנים מהרחוב, אבל לרוב - לרוב הוא מתקין סעודת שבת מאוכל מוכן שקנה באיזה שוק של שישי.

הוא משתדל לשיר עם עצמו איזו זמירת שבת וקורא דבר תורה מאיזה עלון של בית כנסת, ולפעמים לא, ואת רוב השבת הוא מעביר עם ספר, כדי לא להיות לגמרי לבד ולהתעסק בבעיות של מישהו אחר. שבתות חורף עוברות איכשהו, אבל בקיץ הן מכבידות עליו, והוא כבר ממש ממתין בקוצר רוח למניין במדרכה של רחוב זבולוני, שלשמחתו חתם קבע מאז הקורונה ומקדים לו את פרידת השבת.

עשר דקות לפני הזמן הרשמי הוא כבר יוצא מהמרתף בדירת המשנה של משפחת וולף, ומוציא את השבת בתפילה ובהבדלה. כבר שנתיים וחצי הוא ברחוב הזה, ותמיד בתפילת ערבית של מוצ"ש הוא מקווה שמישהו יאמר לו: בדיוק חשבתי על מישהי בשבילך. ובכל שבוע הוא מתאכזב מחדש. כל אחד לביתו, והוא למרתפו להוציא שבת. לא שמשהו מסעיר מחכה לו אחרי הגפן, הבשמים והנר, אבל כשפותחים את הנייד קל יותר להסיח את הדעת.

החגים - כמו ליל הסדר עם כל ה"והגדת לבנך" שאין לו - קשים עוד יותר מן השבתות, אבל מכל הימים חנוכה הוא הסיוט הכי גדול. "נר איש וביתו" זה הסיפור של החג הזה. בית. איש. אישה. אור. כולם חוזרים מוקדם מהעבודה להדליק בזמן, יש להם בשביל מי לחזור. וכשהוא שומע את כל המשפחות יוצאות לרחוב ושרות את כל הביחד שלהן עד שהלבד שלו מתכווץ, הוא לא מסוגל יותר.

ומה הוא עושה כשהוא לא מסוגל יותר? כלום. מה כבר יש לו לעשות? ממתין עד שהרחוב יתרוקן משירה וממשפחות וייצא להדליק את שלו. הוא ילד טוב. אחר כך בבית יאכל סופגנייה שווה, את זה הוא לא חסך מעצמו - הסופגנייה הכי מעוטרת במאפייה, עם כל הקצפות והתוספות. ואחר כך יחכה. מישהו בטוח יתקשר היום להציע. חורף. חזרו הביתה מוקדם. הדליקו נרות. כיף להם ביחד. הם יודעים שהוא לבד. למישהו יבזיק רעיון. אי אפשר שלא. ובסוף מתברר שאפשר.

בחנוכה ההוא נכנסה בו רוח רפאים. שירת ה"מעוז צור" של השכנים מכל עבר צרחה לו באוזניים. התחשק לו לצעוק להם: מה כל כך טוב לכם כשלי לא? אבל הוא נעים הליכות. וכשסיימו חיכה לטלפון המדומיין שלו, וכשלא הגיע - יצא, ובמקום להדליק את שלו כיבה את שלהם. עבר מחנוכייה לחנוכייה, משכן לשכן, נשף וטרק להם את הנר, איש וביתו שלהם. כשחזר למרתף אחרי כל הזעם הזה, בכה כמו תינוק. אבל זה לא הספיק. השד הזה שנכנס בו לא עזב אותו שמונה ימים. הם מברכים "להדליק", והוא מכבה. הם מפרסמים את הנס שלהם, והוא מפרסם את הצער שלו וממהר להתחבא.

○ ○ ○

ביום השמיני נעשה לו נס, או שמא היתה זו רוח רפאים של ממש. כשהגיעה לבית הלפני אחרון ברחוב היא ארבה לו. שירלי, הבת של אדרי, אמרה להורים שלה שכל הדיבור הזה על רוחות רפאים לא נראה לה בכלל. ישבה בקור עם פשמינה והתבוננה בשלהבות.

מעולם לא ראתה רוח רפאים כל כך מאופקת. הוא פתח את דלת הזכוכית ונשף בעדינות.

"אבל למה?" שאלה אותו מאחורי הגדר החיה.

הוא נבהל.

"למה?" שאלה שוב.

ובטוח לא היה הוא שענה לה באומץ. ודאי היתה זו רוח רפאים שאמרה: "אולי נצא לקפה?"