ילדי שנות ה־80 בוודאי זוכרים כיצד מדי קיץ, לצד קלאסיקות האנימציה תוצרת יפן כמו "הלב" ו"פינוקיו", המרקע היה מתמלא בשפע סדרות הרפתקאות מהאיים הבריטיים: "החטוף", "המבריח", "בחזרה לאי המטמון" ורבות אחרות. סדרות שכמעט תמיד היו קשורות בצורה כזו או אחרת לספינות, לים או לימאים. הן היו מלאות מפרשים צחורים, סערות נוראות וקרבות סיף מרהיבים. ככה בדיוק הייתי רוצה לחיות, בוודאי חשב בליבו הנער הממוצע שצפה בסדרות האלה. כל מה שאני צריך לעשות זה רק להתגנב לספינה, לעבוד כנער סיפון ואז להפליג אל האופק. אל חיים של הרפתקאות, רום וקרבות סיף.
סביר להניח שאותו נער היפותטי משנות ה־80, לו היה קורא את ספרו של דייוויד גראן "האונייה", היה מתחיל לשקול מחדש את כל העניין. הספר, המביא את סיפור מסעה האמיתי של ספינת הוד מלכותו "ווייג'ר" בשנת 1741, מלא הרפתקאות, ספינות מפרש, סערות ואיים נידחים, אך יש בו מעט מאוד רום, ועוד פחות מזה קרבות סיף. במקום זה - יש בו רעב, אלימות קיצונית, ייאוש, מחלות קטלניות וקטיעות איברים, שנעשות תמיד ללא הרדמה.
בסיומה של הקריאה, הספינות הגאות של צי הוד מלכותו שחצו את האוקיינוס במפרשים מתוחים נראות כמו גיהינום צף. מקום צפוף, מזוהם ושורץ עכברושים. שילוב של מכלאת עבדים ובית כלא.
כותרת המשנה של הספר מדברת על "מאבק בין אימפריות". ואכן, מסעה הרה־הסכנות של הווייג'ר היה בסך הכל אפיזודה שולית במסגרת העימות הגלובלי שנודע בתור "מלחמת אוזנו של ג'נקינס": מאבק ארוך שנים ועקוב מדם על השליטה בימים, שהתחולל בין האימפריה הספרדית השוקעת לאימפריה הבריטית העולה; עימות שהעילה המיידית לפריצתו היתה מעצרו וכריתת אוזנו של ימאי בריטי בשם רוברט ג'נקינס בידי הצי הספרדי.
במסגרת העימות הזה, כחלק משייטת מלחמה בריטית גדולה יותר, האונייה שעל שמה נקרא הספר נדרשה לחצות את האוקיינוס האטלנטי, להקיף את יבשת אמריקה מדרום ולתקוף את המושבות הספרדיות בסמוך לחופי צ'ילה. הפרס הגדול היה הסיכוי להשתלט על "שיירת האוצר": שייטת ספרדית שנשאה איתה מטען עצום של זהב מהעולם החדש. ואם עד כאן זה נשמע כמו תחילתו של סיפור הרפתקאות מסעיר - עלינו לזכור שחלק ניכר מאנשי הצוות היו נכים וחולים שגויסו בכפייה, ושרבים מהמלחים גוועו ברעב ובמחלות עוד לפני שפגשו באויב.
הווייג'ר יצאה לדרך, אך הדברים הסתבכו. אנשי הצוות מתו בהמוניהם ממחלת הצפדינה, והספינה התנתקה משאר השייטת, נקלעה לסערה קשה ולבסוף טבעה בסמוך לחופו של אי מבודד. אך כאן הצרות רק התחילו. הניצולים נאלצו להתמודד עם רעב קיצוני ועם תנאי מזג אוויר קיצוניים לא פחות. הקפטן נעשה פרנואיד, ואיים להוציא להורג כל מי שיערער על סמכותו. עד מהרה התחלקו הניצולים לקבוצות, ובין הקבוצות השונות פרצו עימותים: מלחמות על אוכל, על סמכות ואולי יותר מכל - על אגו. בסופו של דבר, אחרי אינספור תלאות וייסורים, חלק מהניצולים הגיעו אל חופי אנגליה. חלקו האחרון של הספר מתאר את המשפט הצבאי שנערך להם שם.
החיסרון המרכזי של הספר הוא שאין בו מפות. הקוראים צריכים לדמיין לבד את המסלול שעשתה האונייה עד טביעתה, כמו גם את המסלולים השונים שעשו הניצולים בדרכם הביתה. חיסרון נוסף הוא כמה טעויות עובדתיות שפזורות פה ושם. למשל, גובה התורן של ספינת מלחמה בריטית מהמאה ה־18 הוא כ־60 מטר, ולא 300 כפי שנכתב. אך מלבד זאת, מדובר בסיפור מרתק.
הוא מסופר באמצעות היומנים והזיכרונות של שלושה גיבורים טרגיים, כל אחד בדרכו שלו: רב־החובל קפטן צ'יפ, שנאלץ להיאבק על מעמדו; הקצין הזוטר ג'ון ביירון (סבו של המשורר הידוע), בן 16 בלבד; והתותחן הראשי מר בלקלי, אולי הדמות המעניינת ביותר בסיפור. האם מדובר בסיפור הרואי של גבורה ותושייה? בסיפור אכזרי על רצח וכמעט־קניבליזם? או סתם בסיפור אבסורדי על מוות חסר טעם שהתרחש במסגרת מלחמה מיותרת? נדמה שגם גראן עצמו לא תמיד מצליח להחליט. לאורך הספר הוא עובר לסירוגין בין האפשרויות השונות, ובכל פעם הוא נוטה לכיוון אחר. אף על פי כן, מדובר בספר שקשה להניח מהיד - אם כי כזה שככל הנראה יוציא לכם את החשק לעלות אי־פעם על ספינה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו