המקום: מרכז העיר ירושלים. הזמן: קיץ 2011. ליל "הפגנת המיליון", שסימן את שיאה של המחאה החברתית. דמויות שונות מתקבצות לסניף הירושלמי של העצרת: חברי אגודת הסטודנטים, אמני שוליים ומוזיקאים אוונגרדיים, הורים בורגנים שזוכרים ימים אידיאליסטיים יותר. דמויות אמיתיות ובדיוניות משתלבות יחד, ואליהן מצטרפים גם אלמנטים מיתיים או פנטסטיים: גלגול נשמות, ערפדית בת מאות שנים שמחפשת את קורבנה הבא, מערת קבורתו של ישו ששמורים בה המסמרים מן הצלב.
כבר מהפירוט הקצר הזה ניתן להבין ש"כיכר פריז", רומן הביכורים של צבי פרידלנדר, הוא ספר יוצא דופן. הוא בנוי בשלוש "מערכות" - לקראת העצרת, במהלכה ובסופה - ויש בו הרבה מן התיאטרליות. סצנת הפתיחה, שמתארת את הקמת המבנים לעצרת, היא מעין הכנה של הבמה והצגה של הדמויות שעוד מעט יופיעו עליה.
התיאטרון הוא גם הצורה וגם המסר: העצרת, ובמידה רבה המחאה החברתית בכללותה, היא הצגה שמודעת להיותה כזו, החל מהמעמד התיאטרלי מאוד של הקמת מאהל בשדרות רוטשילד, וכלה בהפגנת הענק שבעקבותיה המחאה התקפלה כלעומת שבאה. נראה שפרידלנדר ניסה להציב במרכז הבמה לא את הדמויות, אלא את המחאה ואת הנסיבות שבהן התרחשה.
כך אנחנו מדלגים הלוך ושוב בין דמויות וסצנות, ובין סגנונות וקווי סיפור שונים, מדאחקות של הוויה סטודנטיאלית לדרמת נישואים, לאימה ועוד. פרידלנדר עושה זאת באלגנטיות - אבל לא מקל על הקוראים, וגם לא חושש לאבד אותם כשהוא צולל לדיונים עתירי ז'רגון על הקפיטליזם המאוחר. קווי הסיפור השונים מתארכים ומסתעפים, לעיתים יתר על המידה, והכל, מסיפורי החיים של הדמויות ועד למיצגים המוזיקליים, נועד לשרטט דיוקן של רגע מסוים בזמן.
בעוד קל יחסית לעקוב אחרי כל אחד מקווי העלילה, והקריאה בהם קולחת, הניסיון להבין את הקשר או את המשמעות של כל אחד מהם עבור הרומן בכללותו מאתגר בהרבה. זה בולט בדמות של פראו הולה, ערפדית מגרמניה שעלתה לישראל בסמוך להקמת המדינה, ושמגיעה לעצרת יחד עם קורבן פוטנציאלי שהיא מתכננת לשתות את דמו.
לאורך הספר אנחנו מקבלים את השתלשלות סיפורה, כולל חייה לפני הפיכתה לערפדית, הרפתקת ריגול בחצר שיכון בשנות ה־50, ההסתובבות שלה בחוגים אוונגרדיים בתל אביב ופגישתה עם הערפדית היהודית לילית. כל זה לא רע בפני עצמו - אבל מה הקשר, לכל הרוחות?
ערפדים נקשרו עם אצולה וכסף כמעט מרגע הופעתם על דפי הספרות. הערפד העשיר והאלגנטי, שמתקיים משתיית דמם של פשוטי העם שסביבו, הוא מטאפורה כמעט מתבקשת לביקורת על הקפיטליזם, ואכן שימש בתפקיד הזה במהלך המאה ה־20.
אבל נראה שפרידלנדר נמנע מהקישור: פראו היא לא אצילה מיוחסת, ולמעשה אפילו נוטה חסד לציונות סוציאליסטית מהסוג הישן. להט אידיאליסטי הופך את הדם של קורבנותיה למתוק יותר, וכך היא משמשת מעין ברומטר של התקופה שבה היא חיה. יותר מאשר ייצוג של מעמד עליון נצלני, זוהי דמות בעלת סנטימנטים נכונים שבכל זאת בוחרת לפעול למימוש מטרות אנוכיות, מעין משתתפת אגבית בתרבות הצריכה. היא רודפת ריגושים, מודעת לסבל ולהרס שהיא גורמת, אבל לא מתעכבת עליהם. הדרך שהיא מוצאת לשמר את קיומה, באפיזודה החותמת את הספר, מסמלת את כישלון המהפכה.
גם אם ניתן לנתח ולפרש את כל הדמויות והאפיזודות שבספר כמשקפות פנים כאלה ואחרים של המחאה, חוויית הקריאה הראשונית היא של בלבול ופרימה. כמעט אף אחד מקווי הסיפור לא מהווה יחידה שלמה שעומדת בפני עצמה, ואלמנטים מסוימים, כמו מערת הקבורה ומסמרי הצלב - שאפילו מופיעים על כריכת הספר - אולי ממלאים תכלית סימבולית, אבל אין להם תפקיד עלילתי של ממש. כמו יצירות האמנות האוונגרדיות שהוא מתאר, גם בספר עצמו יש לעיתים יותר רעיון מאשר ביצוע.
ואולי גם זה חלק מהעניין. כשהלכתי במאהל ברוטשילד בקיץ 2011, אני זוכר שהרושם המרכזי שלי היה של בלגן וחוסר קוהרנטיות, עם עשרות תנועות, גופים ומסרים שהקשר ביניהם רופף במקרה הטוב. במובן הזה, הפרימה ואפילו הכאוטיות המסוימת של הספר משקפות משהו בתנועה החברתית שהוא מתאר. וכמוה, יש הרבה עניין ויופי גם בעצם הניסיון הזה, וגם במקומות שבהם הוא נכשל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו