שאלת ההשראה האלוהית

אחת מהשאלות התכופות והשנואות שסופרים וסופרות נשאלים בראיונות, כמו גם במכתבים מקוראים אדוקים, היא שאלת ההשראה. "מאיפה", הולכת השאלה בדרך כלל, "אתה או את, סופרים נכבדים, משיגים את הרעיונות שלכם?". יש שעונים על כך בסבלנות. יש שעושים מכך בדיחה. בכל מקרה, המענה הוא כמעט אותו מענה, בשינויי צורה מסוימים: "אין לנו מושג".

גם ללאסלו קרסנהורקאי, חתן פרס נובל לספרות לשנת 2025, יש גרסה משלו לשאלה הזאת, שעליה הוא חזר בראיונות רבים. הנה התשובה שנתן בראיון משותף עם סלמאן רושדי לפני כמעט עשור, בפברואר 2016: "אני לא עובד בחדר עם לפטופ או מכונת כתיבה. אני כותב במוח שלי. זה מתחיל בכך שאני בוחר משפט אחד מתוך כל המשפטים שרצים לי במוח, אלפים, עשרות אלפים, אולי 100 אלף משפטים במקביל. ולפעמים אני לא יודע אפילו למה דווקא בו - אבל אני בוחר באחד מסוים, משפט מעודן כלשהו, ואני מנסה לעקוב אחריו במוח שלי. אני 'כותב' על ידי זה שאני עוקב אחרי הדבר השברירי הזה, כמו עובר של משפט שרק נולד. אני מנסה להבין לאן המשפט הזה מוביל אותי. וכשאני מרגיש מוכן, כשבדרך 15 או 20 דפים כתובים בראש שלי, אני יושב ומקליד אותם בלפטופ".

חז"ל הכירו בקיומה של בת קול, קולו של האל, אך יש סיפורים בתלמוד שבהם חכמים משתיקים את בת הקול, כדי לקבוע שהסמכות ההלכתית היא שלהם, ולא של הקול השמימי

הגרסה של קרסנהורקאי נוטה לכיוון המיסטי, וקשורה בקשר הדוק ומסתורי לסגנון הכתיבה הייחודי של הסופר ההונגרי - סגנון המאופיין במשפטים ארוכים המשתרגים ומתפתחים מתוך עצמם, משפטים התופסים לא פעם עמודים שלמים. אבל קרסנהורקאי הוא בהחלט לא הסופר הראשון שמדבר על ההשראה כמשהו שמגיע ממקום לא נודע. למעשה, את הרעיון הזה ניסחו לראשונה היוונים הקדומים.

כשהמוזות רועמות

כבר בפסקה הפותחת של "האיליאדה", יצירת הספרות הראשונה במערב, יש תחינה מפי הומרוס, "זעם אכילס, בן פלאוס, שירי אלה". האלה שאליה פונה כאן המשורר האגדי היא קאליופה, אלת המוזיקה והשירה האפית ואחת מתשע המוזות היווניות, בנותיהן של האל אפולון ומנמוסינה, אלת הזיכרון.

הבקשה של הומרוס מעניינת במיוחד, בהתחשב בכך שאין כאן בקשה לקבלת השראה, אלא בקשה ברורה מהאלה לשורר מתוך גרונו של המשורר. לעשות עבורו את העבודה. אחרת, כיצד יוכל למשוך אפילו חוט אחד מתוך הפקעת הסבוכה שהיא תיאור מלחמת טרויה, מלחמה שארכה עשור ושבה השתתפו עשרות אלפי לוחמים משני הצדדים?

הבקשה הייחודית הזאת מוצאת לה הדהוד בשיר השני המיוחס לאותו הומרוס. באחד מפרקי "האודיסיאה", אודיסאוס רב־הדרכים נמצא אצל הפיאקים, עם של גיבורים אגדיים, לכאורה מושלמים, ושם הוא שומע את המשורר דמודוקוס שר על מלחמת טרויה. דמודוקוס מתאר אירועים שלא יכול היה לחזות בהם בעצמו, שכן הוא לא היה נוכח בימי טרויה. אודיסאוס, שלחם במלחמת טרויה ושכבר שנים מעביר את חייו בניסיון לחזור הביתה, נאבק להסתיר את הדמעות הזולגות על פניו. כשהמשורר מסיים את שירו, ניגש אליו אודיסאוס ומברך אותו. אך דמודוקוס הזקן והעיוור, כך אומר המספר יודע־כל, לא נכח שם כלל. זו היתה המוזה שהעניקה לו את הידע לגבי הדברים שהתרחשו רחוק ממנו, אי־שם.

מושג ה"מוזה", המספקת השראה אלוהית ליצירה, שונה בתכלית מן המושג היהודי שהתפתח אצל חז"ל. לפי התלמוד, בעת מתן תורה, צאצאיו של יעקב הפכו לעם אחד ונכחו כולם למרגלות הר סיני, כשאלוהים השמיע את עשרת הדיברות. לא רק בני ישראל שיצאו ממצרים - אלא גם כל הדורות העתידיים, כולל היהודים החיים כיום. כולם שמעו את התורה מפי האל. אך כל אחד מהנוכחים שמע דבר מה שונה במקצת והבין את דבר האל על פי דרכו. כך שכל הפרשנויות לדבריו של אלוהים, בעבר ובהווה, נכונות בדרכן, גם אם חלקיות. לפיכך, כל הפירושים תקפים.

זלדה המשוררת סיפקה התייחסות מופלאה לרעיון הקולות בסיני: "לא ארחף בחלל / משולחת רסן / פן יבלע ענן / את הפס הדקיק שבליבי / שמפריד בין טוב לרע. / אין לי קיום / בלי הברקים והקולות / ששמעתי בסיני".

בעוד תשע המוזות היווניות יכולות להעניק השראה לכל דכפין ובכל נושא - ביהדות כל חידוש חייב להישען על טקסט קדוש. המסורת ההלכתית היהודית, שמעצבת את החוק היהודי, היא בראש ובראשונה מסורת פרשנית, החוזרת שוב ושוב אל אותו טקסט קדוש: התנ״ך.
באתונה הקלאסית, הצופים הראשונים במחזה "מדיאה" של אוריפידס במאה החמישית לפני הספירה לא בהכרח נדהמו לגלות את גורלם הטרגי של ילדיה של מדיאה, שכן הם ידעו מגרסאות קודמות של המיתוס שעד סוף הסיפור הילדים ימותו. חידושו של אוריפידס היה בכך שמדיאה, אמם, היא זו שרוצחת אותם, מחמת זעם על בעלה הבוגדני.

המדרש היהודי, לעומת זאת, לא מתיר חופש כזה. סיפורי התנ״ך, הדרך המדויקת שבה התרחשו האירועים, הם קדושים ובלתי ניתנים לשינוי. הפרשנות לסיפורים, המסרים הגלויים והנסתרים שבהם, והמסקנות שניתן להסיק - כל אלה ניתנים לחידוש, לעיתים באופן רדיקלי.
ולמרות זאת, אברהם תמיד יציל את יצחק במעמד העקידה, ושום יהודי מאמין לא יטען שהעולם נברא בעשרה ימים. יש מי שטענו, כפי שנטען במדרש החז"לי, שאלוהים ברא עשרות עולמות לפני עולמנו שלנו והשמידם עד שמצא את זה שטוב בעיניו. אך גם אז, כשברא את העולם הזה, הוא עשה זאת במספר הימים הכתוב בתורה.

קץ הנבואה

חז"ל הסבירו את ריבוי הפירושים האינסופי באמצעות הרעיון של "קץ הנבואה". בניגוד לתקופה המקראית, שבה אלוהים דיבר ישירות עם ברואיו, מאז חורבן בית שני האל הסתיר את פניו, ואינו מדבר ישירות עם בני האדם. אם כן, הדיבור האלוהי חייב להימצא בטקסט.
זה נכון שחז"ל הכירו בקיומה של בת קול, היא קולו של האל, אך באופן מרתק, יש כמה סיפורים בתלמוד שבהם חכמים דוחים ואף משתיקים את אותה בת קול, כדי לקבוע שהסמכות ההלכתית היא שלהם, ולא של הקול השמימי. כך ש"קץ הנבואה" אינו רק אובדן של הדיבור הישיר עם האל. במידה מסוימת, החכמים שמחים בשתיקת האל, משום שהיא מאפשרת לקולם להישמע רם יותר. כך, בהיררכיה של דמויות המופת ביהדות, החכם גבר על הנביא. כפי שנאמר בתלמוד: "חכם עדיף מנביא".

במהלך הדורות, כמה הוגים יהודים ניסו להחזיר את הקול האלוהי האבוד - אך הזרם המרכזי, אם אכן קיים כזה, שב תמיד אל הטקסט. שם טמונים דברי האל המפורשים, שבאופן פרדוקסלי עדיין דורשים פירוש. מה שמרתק במיוחד ברעיון הזה הוא שהוא כמעט נעדר מן התנ״ך עצמו. במקרא נתקשה למצוא מקרים שבהם דבר האל לא ברור לנמען. דבריו של אלוהים הם תמיד ולעד מובנים וחד־משמעיים. ייתכן שהאדם מתנגד להם או נאבק בהם - אך הוא לעולם לא טועה במשמעותם.

סופרות וסופרים רבים שימרו ומשמרים יחס של כבוד, ולעיתים חשדנות, כלפי המוזה. עד ימינו ממש הם שואלים את עצמם: האם המוזה היא ישות חיצונית לחלוטין, כמו שדיבר עליה הומרוס וכמו שדיברו עליה היוונים - או דרך קדומה ואפקטיבית לדבר על הלא מודע שלנו? גם אלו שנעזרים בה מדי יום, ואולי במיוחד הם, פשוט לא יודעים.