"בסוף 'בלייד ראנר' הרובוט מת ואומר 'ראיתי דברים שאתה לא תאמין'. ככה אני מרגיש"

הדבר הראשון שנדב עלה (54) עשה כשחזר הביתה מההלוויה של יואב, בן זוגה של אמו, היה לכתוב הספד לאשתו ולתת לה לקרוא אותו. יואב לא היה שם כדי לשמוע את כל הדברים הטובים שנאמרו עליו, ועלה רצה שאשתו תזכה לשמוע כמה היא חשובה לו בעודה בחיים. כשסיים, התפנה לחשוב על המצבה שלו עצמו. "פשוט לא היה לי הגיוני שהשורה האחרונה תהיה 'היה מהנדס ויועץ סייבר נהדר", הוא אומר, "הרגשתי שאני צריך להשאיר משהו משמעותי, שהוא יותר מזה".

משהו משמעותי

אותו ניסיון להשאיר אחריו "משהו משמעותי" הוביל את עלה לסדנת כתיבה. שנה לאחר מכן הוא החליט לעזוב את עבודתו כיועץ סייבר, וכל זה בגלל הסיפור שכתב. כך נולד ספרו הראשון, "פרק א'", שמספר על יואב בן שחר, גבר רגיל למראה בן 37, שלא מבין כיצד הגיע למקום שבו הוא נמצא בחייו. אחרי גירושים כואבים, הוא נוסע עם חברו מהצבא לשבועיים של טרקים בנפאל, מלווה בהרבה בלבול וספק עצמי. שם, עם הרבה הומור ופגיעות, הוא מתמודד עם עברו ועם מה שהיה פרק א' של חיי הנישואים שלו, ושל חייו בכלל.

"הדור של ההורים שלנו היה עסוק בלבנות מדינה ולהביא כסף, והרבה פחות בלדבר. החבר'ה הצעירים, כמו הבן שלי בן ה־20, מודעים, מדברים על רגשות, משתפים. לגבי השכבה שבאמצע, זה תלוי איזה מודל היה להם בבית"

"זה סיפור על יציאה מלא־מודעות אל המודעות. דיברתי עם המון גברים, גם בתהליך הכתיבה וגם במעגלים שהשתתפתי בהם, וראיתי חבר'ה לא מודעים לעצמם שלא שאלו את עצמם שאלות, ואז הרימו את הראש בגיל 40-50 ואמרו: איך הגענו לפה? זה מה שהספר שואל. האם אני פועל על האוטומט שהתקבע אצלי בילדות? ומתי אני מבין שהאוטומט הזה לא טוב לי, שהוא לא מוביל אותי לכיוונים שחשובים לי?".

איזה סוג של אוטומט?

"האוטומט הראשון של יואב, הגיבור, היה לשאול 'למה לא' ולא 'למה כן'. הוא לא שואל את עצמו למה כן להתחתן. זה בסדר, יש לו ילדים, הוא אוהב אותם, אבל הוא מוצא את עצמו במקום שהוא לא התכוון להיות בו. חסר לו משהו, והוא מבין שמה שהוביל אותו לשם זה העובדה שהוא פשוט לא שאל את השאלה הנכונה. היכולת לשאול 'מה אני עושה, מה אני רוצה' ולענות בצורה אמיתית, גם אם אולי תפגע במישהו בתשובה, היא קריטית לחיים שלנו".

לפי הספר, נראה שכל מי שבזוגיות, אפילו טובה, פוזל הצידה.

"אני לא מכיר אף אחד שבמשך עשור או יותר לא התלבט. השאלה היא איך אתה מתמודד, אם אתה אומר לבת הזוג שלך 'בואי נדבר על מה שאנחנו מאחלים לעצמנו'. יואב לא היה מסוגל לזה בעבר, אבל אם הוא היה מדבר, אולי הוא ויעל היו יכולים לפתור את זה, או שלפחות הם היו מונעים את הכאב הרב של יעל".

אולי זה כי כל כך מפחדים לפגוע.

"הרבה אנשים לא יודעים לפגוע, גם אם זה חיוני לטווח הארוך. יש איזושהי ציפייה מגברים שהם אלה שצריכים לשמור ולהגן ולהיות החזקים - אבל מה עם הצרכים, הבעיות והפגיעות של הגבר? לפני שבועיים זרקתי בפייסבוק את 'מבחן השניצל האחרון'. אמרתי: 'חבר'ה, יושבים אבא, אמא, שני ילדים. אף אחד לא רעב, כולם אכלו, ויש שניצל אחד שנשאר על צלחת באמצע השולחן. האם יש פה הורה שמוכן לדמיין את עצמו לוקח את השניצל האחרון הזה ופשוט אומר - בא לי עליו?' זה היה הפוסט שלי שקיבל הכי הרבה צפיות, כ־17 אלף, בלי שום פרופורציה. קיבלתי המון תגובות כועסות מגברים, ורק שאלתי אם אתם יכולים לחשוב על האפשרות לקחת את השניצל, לא אמרתי לכם לעשות את זה".

למה אתה חושב שהשאלה הזו הציתה כזה דיון?

"זה מבחן מעניין על איפה אתה מול הסביבה שלך, ועל מה אתה מוכן לוותר בשביל הילדים שלך. רוב האנשים לא יכולים בכלל להתמודד עם השאלה, וזה בדיוק האוטומט הזה. אין בעיה להגיד 'אנחנו לא נאכל את השניצל כי זה משרת את הערכים שאנחנו מאמינים בהם' - אבל להתרגל לשאול את השאלות, זה הדבר הכי חשוב".

במעגל

בשלוש השנים האחרונות עלה לא רק כתב את ספרו הראשון, אלא גם החל להנחות מעגלי גברים, מרחבים שבהם גברים יכולים לדבר בפתיחות על הדילמות, על הפגיעות ועל השאלות הקשות שעולות בחייהם. "לא הלכתי למעגלי גברים כדי ללמוד לדבר, אלא כי באמת סקרן אותי מה הסיפור שמעניין את כולם, מה הדבר הזה שנוגע".

ומהו?

"הגברים במעגלים אומרים דברים שהם עצמם לא מבינים מאיפה הם באים. למשל, מישהו שפתאום מתחיל לדבר על היחסים הקשים שלו עם אשתו, ושהוא לא מרגיש גבר, ואת רואה את העיניים שלו נפתחות בהלם ממה שהוא אומר. וכשאתה בא ושם עליו את היד רגע, הוא נבהל, כי גבר לא רגיל למגע. גבר לא יודע איך להגיב לדבר הזה. 'למה אתה נוגע? אל תסתכל לי בעיניים!' זו תחושת אי־נוחות שיכולה להיות אינטנסיבית. פעם היה באחד המעגלים גבר בן כ־50, שתוך כדי המעגל גילה שהוא פוחד מאשתו ומהילדים שלו. הוא לא ידע את זה, הוא ניסה להבין מה לא בסדר ומה לא מצליח ביחסים, ולאורך המפגשים הוא התחיל להבין. הוא התחיל לבכות כשהוא הבין שהוא פשוט חי בפחד מאיך הם יגיבו, מה הם יעשו. הוא נורא פוחד לעשות טעויות ושזה יעלה לו".

"באחד המעגלים ביקשו מאיתנו להביא תמונה אחד על אחד עם אבא, מגיל צעיר. חיטטתי באלבומים, מחפש וכלום. ואני מגיע נבוך למעגל ומגלה שרק לשניים היתה תמונה עם אבא. והתחילו לשאול שם: מי אוהב את אבא שלו? מעט ידיים הורמו באוויר"

גברים היום כבר פתוחים יותר?

"אני חושב שכן. הדור של ההורים שלנו, בני ה־70 פלוס, היה עסוק בלבנות מדינה ולהביא כסף, והרבה פחות בלדבר. החבר'ה הצעירים, כמו הבן שלי בן ה־20, זה כבר משהו אחר. הצעירים מודעים, מדברים על רגשות, משתפים. לגבי השכבה שבאמצע, זה תלוי איזה מודל היה להם בבית. הם מגיעים למעגלי הגברים מכל מיני סיבות. חלק גדול באים כי האישה שלהם אמרה שאו שהם ילכו - או שמתגרשים. יש אחרים, בגיל שלי, שיש להם משפחה, יש להם קריירה, והם לא יודעים מה לעשות הלאה. ואז, כתוצאה מהמעגל, חלק עשו שינוי קריירה, וחלק אמרו לבת הזוג שלהם 'אנחנו צריכים לעשות איזשהו טיפול, כי אחרת אוי ואבוי מה יהיה לנו פה'. יש כאלה שפתאום הבינו שהיחסים בחיים שלהם נורא חשובים להם, וסידרו את היחסים עם הילדים או האחים שלהם".

מה גילית שם על עצמך?

"באחד המעגלים ביקשו מאיתנו להביא תמונה אחד על אחד עם אבא, מגיל צעיר. חיטטתי באלבומים, מחפש, מחפש, וכלום. אפילו לא תמונה אחת. וחשבתי: מה זה אומר שאין לי תמונה? זה נורא? ואני מגיע למעגל נבוך לגמרי ומגלה שמתוך 12 איש, רק לשניים מהם היתה תמונה עם אבא, וגם זה חצי במקרה. פתאום הבנתי שהסיפור הזה הוא סיפור של דור. והתחילו לשאול שם: מי אוהב את אבא שלו? אוהב באמת, לא רק מעריך או מכבד. מעט ידיים הורמו באוויר. על השאלה 'מי שונא את אבא?' או 'מי פוחד מאבא?' הרבה ידיים הורמו באוויר. לא ציפיתי לזה".

עשית משהו בעקבות זה?

"הלכתי לדבר עם הילדים שלי. שאלתי אותם: 'תגידו, מה אני בשבילכם? אני רוצה שנדבר'. היה חשוב לי להבין אותם. למשל, נדיר שהייתי מתקשר אליהם ככה באמצע היום. היה נראה לי ממש מוזר, אנחנו נורא עסוקים. וגיליתי שהם מעוניינים שאני אעשה את זה, הם רוצים שאני אתקשר. יש פה דור של אבות שהיו עסוקים בדברים אחרים, לא ברגש ולא בדיבור עליו. היכולת שלנו כגברים, שלי כגבר, לקבל את אבא שלי ולהגיד 'זה מה שזה, זאת אהבה מבחינתו, זה לא יכול להיראות אחרת והוא לא יגיע על חד־קרן' - זה מה שהדמות שכתבתי מנסה לעשות".

הפעלה משפחתית

היכולות להסתכל פנימה לתוך עצמו ולתוך אחרים, להבין מה מניע אנשים ולזהות את הנקודות הרגישות שלהם, כפי שהוא עושה באמפתיה רבה עם גיבורו יואב, לא נולדו אצל עלה במעגלי הגברים או בחדר הטיפולים. בעבר, אותן יכולות בדיוק שימשו אותו למשהו אחר לגמרי: גיוס והפעלה של סוכנים במסגרת יחידה 504, יחידת עילית באגף המודיעין של צה"ל, האחראית על הפעלת סוכנים סמויים מחוץ לגבולות מדינת ישראל. יחידה שבה הבנה אנושית ומניפולציה רגשית הן נשק מודיעיני קריטי. או במילותיו, "הייתי קצין מודיעין טכנולוגי, כזה שמביא מידע על הטכנולוגיה של האויב".

מה זה אומר?

"אם אתה רוצה לגייס מישהו ממדינה עוינת, אתה ממציא סיפור כיסוי, נגיד פרויקט טכנולוגי או שיתוף פעולה מסחרי. אתה מתיידד איתו, רוכש את אמונו ומפעיל אותו. אם תשתמש במילים הנכונות, במוטיבציה הנכונה, הוא לא יחשוד. הוא בכלל לא מבין שהוא עושה משהו שנותן לך יתרון. אני הייתי אחד מהאנשים שעשו את זה. זה אומר להבין מה הם רוצים, איך אנחנו נותנים מענה לצרכים הרגשיים שלהם. היה בכיר שאף אחד מסביבו לא סבל אותו, באמת טיפוס מגעיל. יצרנו איתו קשר והיינו חברים שלו. לא היו לו חברים בעולם האמיתי. התחברנו ממש וצחקנו מהבדיחות המטומטמות להפליא שלו, וכך פתאום הוא היה חבר של כמה אירופאים כריזמטיים שמקשיבים לו, ששואלים אותו שאלות, שמשתפים אותו בצרות שלהם. ככה, כשהתחלנו לשאול אם הוא יכול לעזור לנו, הוא מאוד שמח לעזור.

"העולמות האלה של מודיעין אנושי הם על אותו רצף של מה שאני עושה היום. אם אני יודע לאבחן את האדם שמולי, אני מבין מה טוב לו, אני יודע איפה הכפתורים ואני מבין את התרבות שלו. ואם אני אגיד את המילה הנכונה, זה יגרום לו לפעול".

זה לא הטיל עליך איזשהו עול מוסרי?

"בהחלט כן. אני אומר את זה באמת בצער גדול. אתה הורס לבן אדם את החיים, כי תוחלת החיים של מרגלים היא לא גבוהה, בסופו של דבר. הרבה מהם נתפסים. כשאתה מפעיל סוכנים אתה מכיר את הבן אדם. אתה צריך להיות מסוגל, בתהליך אישי, לשים חוצץ ביניכם ולנהל את המתח הזה בין הערכים של טובתו מול טובת המדינה. פתרתי את זה כמו שכל חייל פותר את הדילמה הזאת - אנחנו עושים את זה מסיבה טובה, עבור המדינה, כי אין ברירה".

איך שמים את החוצץ הזה?

"אתה צריך מראש להיות בן אדם שמחובר לעצמו ולרגשות שלו, וכזה שיודע לנהל אותם. מי שלא מחובר לעצמו ככה, ספק רב אם הוא צריך ויכול בכלל להתחבר לסוכן. כדי להפעיל סוכן אתה צריך להיות מאוד מודע, אמפתי ורגיש ברמת הניואנס למה שקורה אצל אדם אחר".

ועדיין, יש פה הרבה לשאת.

"זה לא רק העניין המוסרי כלפי מי שאתה מפעיל. בואי נדבר על הכוח להשחית. אם אתה מפעיל אנשים יום־יום, שנה־שנה, משהו יקרה לך. אם אתה מפעיל את הסוכן, לא תפעיל גם את אשתך? החברים? הילדים? אם לא תדע לשים שם מחסום, זאת בעיה גדולה. הקו הוא דקיק. נניח שיש לך סוכן שרגיל שמשלמים לו על הכל, הוא לא מכניס יד לכיס. אם פעם אחת את רוצה שהוא יידע שאת כועסת עליו - את תשלחי אותו במונית ולא תשלמי מראש. החוויה של להכניס את היד לכיס, זה שיעור שהוא לא ישכח. זה יכול להיות אפילו 10 שקלים, ופתאום הוא מבין משהו. לימדת אותו לקח באמצעות מניפולציה.

"ועכשיו, מה אם תעשי את זה לילד שלך? גם שם את רוצה לחנך אותו. כדי שלא תהיה לי אג'נדה נסתרת, כל הזמן שאלתי את עצמי: האם אתה מסוגל לוודא שאתה לא מתלכלך? אתה מסוגל לוודא שכשאתה עם המשפחה, עם החברים, אתה לא עושה דברים שהם נכלוליים, מספר סיפור בשביל לקבל משהו אחר? מי שעוסק בעולמות האלה של ההפעלה יצטרך ללמוד לחיות עם הקשיים ולטפל בהם, וזה דורש ליווי של פסיכולוג ששואל איך הוא מרגיש עם עצמו בקטע המוסרי, וכמה מהעבודה שלו גולשת הביתה. ובכל מקרה תהיה שחיקה".

זו הסיבה שעזבת?

"הגעתי למצב שאני מתעורר בבוקר ולכמה דקות אני לא סגור על מי אני, מה השם שלי ומה אני עושה פה. אתה לא נמצא בבית כל הזמן ואתה עמוס מאוד רגשית. אשתו של אחד המפעילים חטפה סרטן, והוא צריך להיות איתה, אבל יש סוכן שמכיר רק אותו ואף אחד לא יכול להחליף אותו. אנשים שם בסד לחצים כבד מאוד.

"התלבטתי במשך שנה אם להמשיך לעשות את זה או לא. ואז הגעתי למשימה זרה. כל היום בחליפה, 400% לחות, כולי מזיע ומסריח. מצאתי את עצמי בשתיים בבוקר, כשעשר דקות לפני כן הרסתי לבן אדם את החיים, אומר לעצמי - אני לא רוצה לעשות את זה יותר".

מה קרה?

"היינו שם שלושה בחדר. לא נגענו בבן אדם, רק הפעלנו לחץ פסיכולוגי. אמרתי לו ערב לפני: 'הכל בסדר, נישאר חברים. אני מבין שאתה לא מסוגל לספק לנו את הסחורה. אני קצת מאוכזב, אני מודה. חבר שלי פה אמר לי שאתה מסוגל, אבל בסדר. אני טס עכשיו חזרה למדינה שלי. אגיד לנשיא שניסינו, אבל הכל בסדר'. הוא קופץ ואומר לי: 'לא! תחזור מחר!' זה לא הוגן, והוא מסכן, הוא שואל את עצמו איך יאכזב את החבר הטוב שלו. אני מגיע יום אחרי. הוא לא מגולח, מריח מסיגריות ומאלכוהול, וזה בן אדם דתי, הוא לא נוגע בסיגריות ובאלכוהול. הוא מוציא שקית ניילון מלאה במסמכים שכתוב עליהם 'סודי ביותר' בערבית, אבל לא מצליח להוציא מילה מהפה ומבקש ללכת לשירותים. שומעים אותו הולך לשם, פותח ברז, מקיא את הנשמה. ברגע אחד הוא חצה את הקו, הבין שהוא בגד במדינה, וזה רגע שאתה מבין שפירקת אותו לחתיכות".

במה שתיארת יש תחושת חשיבות עצומה. בסייבר יש כסף ויוקרה. איך עזבת את זה בשביל משהו כל כך שונה כמו כתיבה וטיפול?

"לא הפכתי את זה למרכז חיי. בסוף הסרט 'בלייד ראנר' יש קטע שהרובוט מת ואומר 'ראיתי דברים שאתה לא תאמין'. ככה אני מרגיש. ראיתי ואני יכול לעבור הלאה. אני עדיין רוצה את השורה האחרונה הנכונה על המצבה שלי".