מאז מלחמת ששת הימים ב־1967 ועד להקמת הרשות הפלשתינית ב־1994, רצועת עזה היתה נחלתו הבלעדית של שב"כ. ארגון הביטחון הישראלי היה הגוף היחיד שאסף מודיעין מתוך הרצועה, תוך שהוא מתבסס על הדנ"א הבסיסי שלו - הפעלת מקורות אנושיים, או בשפה מקצועית "יומינט".
לאחר כניסת הרשות לרצועה בעקבות הסכמי אוסלו, ובמיוחד לנוכח פריסת מנגנוני הביטחון הפלשתיניים בתוכה, בקהילת המודיעין הישראלית החליטו לעשות התאמות למצב החדש. צוות משותף לשב"כ ולאמ"ן גיבש חלוקת אחריות בין הארגונים, שתוקפה באמצעות שני הסכמים שזכו לשם הדרמטי "מגנה קרטה". על פי ההסכמים הללו, סיכול הפח"ע והחתרנות המדינית ברצועת עזה יופקד בידי שב"כ, ואילו מחקר מנגנוני הביטחון יופקד בידי אמ"ן.
אלא שההתנתקות ב־2005 העלתה בחזרה לשולחן את חלוקת האחריות המודיעינית ברצועה, שכן מעתה נוצר מצב שבו עזה הפכה בפועל ל"מדינת יעד", כלומר כזו שאנשי שב"כ לא מורגלים לפעול בה, לעומת אנשי אמ"ן והמוסד. ההחלטה בכל זאת להשאיר את רוב האחריות בידי שב"כ הסתמכה בין היתר על התשתית המודיעינית הענפה שהחזיק הארגון ברצועה, ועל הזיקה ההדוקה בין הרצועה לבין זירות הפנים של ישראל. אלא שלאורך השנים תשתית המודיעין האנושי של שב"כ ברצועה נשחקה. כפיצוי, הארגון החל להסתמך יותר ויותר על אמצעים טכנולוגיים, תחום שבו לא היה לו יתרון מובהק על פני אמ"ן.
מבצע צוק איתן ב־2014, שיצר חיכוך בין שב"כ לאמ"ן סביב סוגיית המנהרות ההתקפיות, הוביל לדוח מבקר המדינה, שבו הובהר עד כמה הכשל באיתור המנהרות נגע באותה חלוקת גזרות בין שב"כ לאמ"ן. אלה הובילו לרפורמה, שבמסגרתה סוכם ששב"כ יהיה אחראי לסיכול טרור בתקופות של שגרה, בעוד במלחמה האחריות הכוללת תהיה של צה"ל.
גבולות הגזרה בין שב"כ לאמ"ן הלכו והתעצבו עוד בשנים הבאות, בעוד מתחת לאפם חמאס נערך ביסודיות למתקפת הפתע של 7 באוקטובר. אף אחד מהארגונים לא התריע כנדרש על המתקפה, גם כשסימנים מעידים לה התקבלו לאורך השנים, החודשים ואף השעות שקדמו לה.
כל אלה מפורטים בהרחבה במאמרו המצוין של איש שב"כ לשעבר שרון טל, הסוקר את חלוקת הסמכויות והאחריות המודיעינית בזירת עזה בין שב"כ לאמ"ן ב־30 השנים האחרונות, החל מאוסלו ועד 7 באוקטובר. וזהו רק אחד מתוך 13 מאמרים שנאספו לספר אחד, "המודיעין ושבעה באוקטובר", שהוא אולי המפעל המחקרי המרשים ביותר על מחדל 7 באוקטובר שפורסם עד כה לציבור.
את הספר (שזמין בחינם ברשת) ערכו שני חוקרי מודיעין ותיקים, שיש להם רקע מקצועי כאנשי אמ"ן: סא"ל (מיל') דודי סימן טוב, שמכהן כסגן ראש המכון לחקר המתודולוגיה של המודיעין, ואל"ם (מיל') ד"ר עופר גוטרמן, בעברו העוזר למודיעין של המזכיר הצבאי לראש הממשלה.
תחת ידם של סימן טוב וגוטרמן התקבצו כמה מאנשי המודיעין המנוסים ביותר - אהרן זאבי־פרקש, יוסי קופרווסר ואיתי ברון, לצד אנשי אקדמיה וכותבים בכירים כמו אורי בר יוסף, אהוד ערן ועפר שלח - שבשקדנות ובסבלנות רקמו את חוטי החוטים שמהם עשוי המחדל המודיעיני הגדול בתולדות מדינת ישראל.
המאמרים השונים אינם זהים באיכותם, אך הם נוגעים לנושאים מגוונים - החל מהאלימות המינית ב־7 באוקטובר, דרך תפקודו של מערך מודיעין השדה ועד לשאלות של תרבות ארגונית - ומספקים יריעה רחבה ומעמיקה שמעלה כמה סימני קריאה, ולא מעט סימני שאלה בריאים, באשר למחדל. גם אם הוא כתוב בשפה אקדמית, קריאת הספר מעוררת תחושות עזות, גם בקרב קוראים שלאו דווקא מתמחים בעולמות המודיעין.
פתרון פשטני
לא במקרה, לאחר 7 באוקטובר התפתחו שפע של תיאוריות קונספירציה, שהתיימרו להסביר לעם ישראל את האופן שבו ארגוני המודיעין פספסו את מתקפת הפתע האכזרית והמתוחכמת של חמאס. מעבר לפוליטיקה שעומדת מאחורי הקונספירציות הללו במקרים רבים, הן מצאו קרקע פורייה לצמוח עליה, שכן הן הצליחו לענות על צורך אנושי: המחדל המודיעיני כל כך עצום, זועק ומביך וסותר לחלוטין את כל מה שחשבנו על המודיעין הישראלי, שרק פתרון פשטני יכול להסביר אותו. הרי אם רק נגלה שמי שאחראי לאסוננו הוא מרגל שמכר את נשמתו לשטן, אלוף כלשהו במטכ"ל שלא התעורר במהלך הלילה, מזימה שבה היו מעורבים טייסי חיל האוויר בשיתוף בן זוגה של שקמה ברסלר - נוכל לנמק לעצמנו מה קרה לנו.
המציאות, כמובן, הרבה יותר מורכבת. המחדל המודיעיני של 7 באוקטובר מורכב ממיליוני סיבים זעירים שכרוכים זה בזה ונטועים בתהליכי עומק ארוכי שנים, והספר "המודיעין ושבעה באוקטובר" מנסה לפרום ולכרוך אותם מחדש, כדי להכניס מעט סדר והיגיון באירוע שלכאורה אין בו שום סדר והיגיון.
גם קריאה מעמיקה בספר, שנמנע במכוון מסנסציוניות ומאמירות חד־משמעיות, לא מספקת תשובות לכל השאלות. אך היא לכל הפחות פותחת פתח להבנה שלמה ובריאה יותר של שורשי המחדל, וחשוב מכך - מעלה תובנות להמשך. המשימה הזו מקבלת משנה חשיבות מול העובדה, שהיא מחדל בפני עצמו, שעד היום לא הוקמה ועדת חקירה ממלכתית למחדל 7 באוקטובר, ושגם תחקירי צה"ל בנושא הם מוגבלים, ויש שיאמרו אף מוטים מעצם טבעם.
בהיבט הזה יש לשבח את גופי המחקר שעומדים מאחורי הספר: המרכז למורשת המודיעין והמכון לחקר המתודולוגיה של המודיעין. מבחינתם, מחדל 7 באוקטובר התפרץ לדלת פתוחה. אמנם הגופים הללו לא זיהו את אסטרטגיית־העל של חמאס, והיו במידה מסוימת שבויים בעצמם בקונספציה שהתפתחה בשב"כ ובאמ"ן, והם לא מתכחשים לכך; אלא שבספר הזה אנשי מכוני המחקר מבקשים "לנצל" את המחדל לצורך לימוד ומחקר שימנעו אסונות מעין אלה בעתיד הנראה לעין, ובכך יצדיקו את עצם קיומם. הם עושים זאת בצניעות ובחדות, ומבלי להיתלות באמירות מוחלטות שיחבלו במטרה הנעלה הזו.
כפי שכותבים עורכי הספר, חשיבותו הגדולה "טמונה בנכונותו לשהות באזור הבעיה, להיישיר מבט אל עומק הכשל, ולהזמין חשיבה מגוונת מבחינה נושאית, מעמיקה מבחינה היסטורית ורעננה מבחינה תפיסתית" - נכונות שנדמה כי לא באה לידי ביטוי במערכות הרשמיות של המדינה, ככל שאלה אכן עוסקות בחקר המחדל.
תקוותם של המחברים אינה להעניק למערכות הישראליות פתרונות קסם שימנעו את המחדל הבא, או למעשה פתרונות בכלל. "תקוותנו", הם כותבים, "היא שהספר יתרום לחשבון נפש וללימוד ברמה האישית, הארגונית והלאומית, יסייע להנחת תשתית אינטלקטואלית ומקצועית לוועדת חקירה חיצונית, אם וכאשר תוקם, ויהיה עדות נאמנה לחשיבותה של חקירה לאומית - לא כמהלך של חיפוש אשמים, אלא כצעד חיוני לתיקון ולבניין כוחה של המערכת המודיעינית של ישראל, שחיונית להבטחת חוסנה של המדינה". הלוואי.