"אני רוצה להיות מוציאה לאור, לא מפיקת דפוס. ממילא הענף לא רווחי"

בתוך חמש שנים אביבית משמרי איבדה את הוריה ואחיה, והיא נותרה לבדה. "הרבע הנותר", כפי שמכריזה כותרת ספרה החדש, שבו היא מנסה "לרדת לעומקו של הגעגוע".

משמרי, המתגוררת בברלין בשנתיים האחרונות, אומרת שדווקא ההיעלמות הזו של משפחת המקור אפשרה לה הגירה נוחה יותר. הכאב ישנו, היא מסבירה, "אבל זה עזר לי להתנתק מישראל. להבדיל מאנשים אחרים שיושבים פה ומתגעגעים לארץ, אני יכולה להוריד מעלי את כל המטענים ולהיות רק אני במקום אחר, במקום חדש. בצורה אבסורדית, העובדה שכבר אין לי משפחה בארץ עוזרת לי להרגיש פה יותר בנוח ופחות זרה".

יומן בהולנדית

"הרבע הנותר" הוא ספרה השביעי של משמרי בת ה־57, בעברה בלוגרית פופולרית ("כותבת מוחקת"), כתבת בתחום ההייטק והביוטכנולוגיה, אנליסטית ועורכת, וכיום גם מו"לית, שאת הוצאת הספרים הקטנה שלה, "פטל", היא ממשיכה לתפעל מרחוק. כן, זה מחייב אותה לנהל שיחות טלפון בינלאומיות חצי־הזויות עם שליחים המובילים חבילות מבית הדפוס לחנויות וכיוצא באלה, והיא מודה שיש בכך נימה של פיצול אישיות ("אחרי יום עבודה שלם שבו אני משכללת טקסטים בעברית נהדרת של כותבים מצוינים, אני יוצאת לסופר ונאלצת לדבר בגרמנית השוטפת לגמרי שלי, שמלאה במיליון שגיאות").

אבל כאלה הם חייה של מהגרת פריבילגית, על פי הגדרתה של משמרי. מהגרת שחיה "בעיר הענקית והקוסמופוליטית הזו שאני מאוד אוהבת, ושיכולה להכיל הכל". להכיל אפילו אותה, ששוברת שיניים בשפה החדשה, "שאותה, כידוע, לא שמעתי בבית בילדותי, להבדיל מהרבה ישראלים שמהגרים לכאן", וממשיכה את חיי העבודה שלה בארץ שעזבה כמעט ללא שינוי.

היא נולדה בפלורנטין, שם גדלו הוריה שעלו כילדים, זו מעיראק וזה ממצרים. כמו משפרי דיור רבים, המשפחה עברה להתגורר בחולון כשאביבית היתה בת 5. שם, היא מעידה, תמיד הרגישה יוצאת דופן. היא היתה הצלע החריגה בבית המסורתי־דתי שבו גדלה ("הולכים לבית הכנסת, אבל אחר כך נוסעים במכונית לטיול משפחתי של שבת, ולא עוברים ברחוב של בית הכנסת"). היחידה שהיה לה עניין עמוק בכל מה שהיה לו ריח אמנותי־יצירתי־בוהמי. זו שהתרחקה לגמרי מן הדת, זו שנמשכה למקומות רחוקים, ושלבסוף הקימה לעצמה משפחה קטנה משלה, כאם יחידנית שילדה שני בנים מבנק הזרע.

"ידעתי שאני מוכנה לכתוב הכל כדי להתפרנס, אפילו נהניתי מתרגום של הוראות הפעלה של מקרר, כי ידעתי שאלה טקסטים שאנשים צריכים והם חייבים להיות כתובים היטב. אף פעם לא חלמתי להיות סופרת שמתפרנסת רק מכתיבה"

לעומתה, אחיה מוטי "התחזק", כמו שאומרים, אחרי טקס בר־המצווה שלו, ובהמשך, אחרי שעבר משבר נפשי קשה, נשאר לגור עם ההורים והתקרב לחסידות ברסלב. אביבית חזרה מהצבא ישירות לעיר הגדולה, וכשלא מצאה שם את "האנשים שלה" - החליטה לחפש אותם בחו"ל.

בגיל 24, כשהיתה סטודנטית בשנה א' לקולנוע, משמרי החלה לעבוד לפרנסתה בנמל התעופה בן־גוריון. "פתאום הבנתי שמעולם לא הייתי בחו"ל, ואולי הגיע הזמן לראות מה זה", היא אומרת. כך החל מסע הרפתקאות שראשיתו בלונדון, המשכו בפריז וסופו באמסטרדם, "שם נגמר לי הכסף".

באמסטרדם היא נשארה לא פחות מארבע שנים. "שם התגשם כל מה שחלמתי שיהיה מגניב בתל אביב", אומרת משמרי. "חלקתי דירה עם שחקן תיאטרון, עבדתי בכל מיני שטויות כמו הוראת עברית ובייביסיטינג או סידור מיטות באכסנייה, ויכולתי לתת לקטע היצירתי שלי להתפרץ באמת - עשיתי המון אמנות והשתתפתי בתערוכות קבוצתיות, הכרתי אנשים נורא יצירתיים, היה לי חבר. עשיתי את כל מה שלא הצלחתי לעשות בתל אביב כי הייתי יותר מדי חננה".

מה החזיר אותך ארצה?

"התחושה שמיציתי. לא התכוונתי אז להגר, והתגעגעתי לעברית. ועם כל האנשים שהכרתי שם, ועם כמה שהעיר היתה מסעירה ממש, היו ימים שבהם הרגשתי לבד כמו כלב בעליית גג קטנה, באמת, והרגשתי כאילו אין לי בכלל מצפן. באמסטרדם כל הזמן כתבתי יומנים, שבהם תיעדתי בין היתר חלומות. כתבתי שם יומן בעברית כדי שאף אחד לא יוכל לקרוא, וכשחזרתי ארצה כתבתי יומן בהולנדית כדי שאף אחד לא יוכל לקרוא".

וכשחזרת התחלת לפרסם שירה וסיפורים קצרים, ואחר כך רומנים, כמעט בלי הפסקה.
"לפני הנסיעה היה בי משהו שהיה סגור ולא ידע איך להיפתח, ובאמסטרדם הוא נפתח לגמרי, והרגשתי שמצאתי את הדרך שלי להתבטא".

אורבנית־אלטרנטיבית

הרומן הראשון של משמרי, "הזקן השתגע", ראה אור בשנת 2013 וזיכה אותה בפרס רמת גן לספרי ביכורים. אחריו כתבה בין השאר רומן מדע בדיוני ("ימי מטילדה"), צבר רשימות אישיות שנכתבו לאחר שיברון לב גדול ("הנפש קמה באמצע הלילה") ואסופת סיפורים קצרים ("מזג אוויר מקסים"), הוציאה לאור כתב עת ספרותי ("פטל") וערכה שורה ארוכה של ספרי שירה ופרוזה. "הייתי רווקה קרייריסטית, ומאוד נהניתי", היא אומרת. "הפכתי מבחורה מופנמת, שלא בדיוק ידעה לבטא את כל מה שהיה בתוכה, למישהי שמרגישה הרבה יותר נינוחה עם עצמה, ולכן מסוגלת לבטא את עצמה באופן שאחרים יכולים להתחבר אליו".

ופתאום באמצע הקריירה החלטת ללדת ילדים?

"תראי, ההורים שלי כמובן רצו שאני אתחתן בגיל צעיר ואעבוד בבנק, ואני רק הסתכלתי בעיניים כלות על פריקים, בוהמיינים. אנשים שהיום נראים לי שבורים לגמרי מאוד משכו אותי אז. הערצתי ממש את מי ומה שלא היו קונפורמיים, וכמובן קראתי בשקיקה את כל מדורי הספרות וכתבתי המון, גם פרוזה וגם שירה. תמיד היו לי חברים, אבל קשה לומר שיכולתי לחלוק איתם את הדברים שעניינו אותי באמת. עד שבשלב מסוים התגבשה לה מין משפחה אורבנית־אלטרנטיבית של חברים שהייתי חלק ממנה, חבורה מאוד מחוברת שנפגשה לעיתים קרובות. אבל כולנו היינו אז רווקים, וכשהתחילו להתחתן ולהקים משפחות חלק עברו דירות, וכל העניין לא ממש החזיק מעמד".

זה דווקא נשמע מקסים.

"זה היה מקסים, אבל רציתי משפחה משלי. לא נעים להגיד, אבל עם כל האהבה לחבריי, שחלקו איתי תקופות יפות מאוד, מי שבאה כשהייתי חולה והיה לי תינוק בבית והייתי זקוקה מאוד לעזרה היתה הסבתא, כלומר אמא שלי. ההורים שלי קיבלו בשמחה את ההחלטה שלי ללדת, כי הייתי כבר בת 36, ולא היתה לי אז זוגיות, ואילו הורים לא ישמחו לנכדים? אמנם אחת החברות שלי באה איתי ללידה, אבל אין לי ספק שרק בזכות כוחותיה של אמא שלי יכולתי להחליט ללדת לבד, וגם היה לי אומץ ללדת ילד שני, להתפטר מהעבודה ב'גלובס' ולהחליט להיות עצמאית.

"היתה תקופה שחשבתי שאני צריכה להוכיח לי ולכל העולם שאני מה שקוראים לו 'אישה משוחררת', שאני יכולה לעשות הכל בעצמי ואני לא צריכה אף אחד אחר. אבל הבנתי שזה בסדר לרצות מישהו קרוב ותומך, וזה מה שהתחלתי לחפש"

"זו היתה תקופה קשה, למרות שהיה לי גב לוגיסטי. אחרי לידה את הרי מטומטמת מרוב הורמונים, את לא ישנה, והיו רגעים שבהם חשבתי שקפצתי מעל הפופיק. אבל אמא שלי היתה זו שתמיד באה לעזור, שהתייצבה בכל בוקר לקחת את הילד לגינה כדי שאוכל להמשיך לעבוד. יכולתי להזעיק אותה מתי שרק נזקקתי לה".

לא חששת מהסיכון הכלכלי? אם יחידנית שמוותרת על משרה כדי להפוך לכותבת ומו"לית עצמאית?

"קיבלתי השראה ועצות טובות מכמה חברות שעשו את זה לפניי, וגם ידעתי שאני מוכנה לכתוב הכל כדי להתפרנס. אפילו נהניתי מכתיבה שיווקית או מתרגום של הוראות הפעלה של מקרר, כי ידעתי שאלה טקסטים שאנשים צריכים ושהם חייבים להיות כתובים היטב, בעברית טובה וברורה. אף פעם לא חלמתי להיות סופרת שמתפרנסת רק מכתיבה. זה לא באמת אפשרי בארץ. אף פעם לא שאפתי לכתוב את 'יוליסס', הסתפקתי בלשאוף לכתוב את ספרה הבא של אביבית משמרי".

זוגיות שקטה

כשבנה הבכור היה בן 12, משמרי הכירה את מי שהוא היום בעלה. הייטקיסט צעיר, שלדבריה "לקח על עצמו להיות אב לילדיי". ביחד הם החליטו לחפש מקום שפוי ונעים יותר לחיות בו, וכאמור - עזבו את ישראל. ברלין, אגב, נבחרה משיקולי העבודה של בן זוגה.

"במשך זמן רב בכלל לא העליתי בדעתי להסתדר אחרת. היה לי ברור שהמשפחה היא רק אני והבנים שלי. גם כשחשבתי אם להיעזר בתורם זרע או לבחור בהורות משותפת, אני זוכרת שחשבתי לעצמי 'מה פתאום שאכניס עכשיו מישהו לחיים שלי, לחיים של הילדים?', והחלטתי לעשות הכל לבד. יום אחד, חברה סיפרה לי על מאורע קשה שהיה להם במשפחה, ובן זוגה מאוד תמך בה. אז הבנתי שגם אני רוצה להישען על מישהו. טיפה. אני רוצה את כל החבילה הזו, לא רק איזה חבר שיבלה איתי שעתיים בכיף וילך הביתה. אני רוצה מישהו שיתמוך בי ואני אתמוך בו, ואולי זאת לא כזאת בושה לרצות את זה".

היה שלב שחשבת שזו בושה לגדל משפחה לבד?

"היתה תקופה שחשבתי שאני צריכה להוכיח לי ולכל העולם שאני מה שקוראים לו 'אישה משוחררת', שאני יכולה לעשות הכל בעצמי ולא צריכה אף אחד אחר. אבל זה נגמר. הבנתי שזה בסדר לרצות מישהו קרוב ותומך, וזה מה שהתחלתי לחפש. זה לקח זמן, כמובן. כשנפגשנו, מייד הבנו ששנינו עברנו מספיק ושאנחנו רוצים עכשיו זוגיות שקטה ויציבה. אז אני לומדת בגיל מאוחר מאוד מה זה להיות אישה נשואה, עם כל מה שאומרים תמיד על זה שצריך להתפשר בנישואים, ואיך משלימים אחרי מריבה. בעוד כל חברותיי שהתחתנו בגיל 20 וקצת כבר נמאס להן - אני רק עכשיו לומדת את זה".

לא חסרה לך תחושת העצמאות שהיתה לך ב־50 השנים הראשונות לחייך?

"היום אני הרבה יותר שמרנית. אחרי שעברתי את כל המסלול הזה של להיות לבד, להרגיש מיוחדת, להתמקד ביצירה שלי, לחגוג את העובדה שאני מסוגלת לעשות הכל בעצמי - היום, בגילי, אני אומרת לעצמי שלא מעניין אותי כלום, רק המשפחה הגרעינית שלי, בעלי ושני הילדים שלי והחברים הקרובים ביותר. זה נראה כל כך לא מיוחד, אבל זה מה שבאמת עושה לי טוב".

זה לא מפתיע שחיפשת זוגיות יציבה. במשפחת המוצא שלך, משלב מוקדם יחסית את היית זו שנשענים עליה.

"אני הייתי זו שקראו לה בכל פעם שהיה צריך משהו יותר מורכב: להבין חוזים, לקחת לרופא מומחה, לסדר עניינים. אמא שלי חלתה ואושפזה, והבנתי שאו שאני אשמור על קשר עם אבא ועם מוטי - או שזה לא יקרה, כי למוטי היו עליות וירידות והיו ימים קשים מאוד. ימים שבהם אבא לא יכול היה ללכת לישון כי הוא פחד שמוטי יתעורר, ייצא מהבית ויתעה בחוץ. אלה היו ימים שבהם הייתי צריכה לעזור".

בעצם, מגיל 20, מרגע שמוטי חלה, את הפכת להיות האחות הגדולה.

"זה היה עצוב, וזו גם היתה השפלה בשבילו. מהאח הגדול והנערץ הוא הפך להיות אחד כזה שאין חפץ בו. מחוץ להתקפים, שבהם הוא היה לגמרי בעולם משלו, המחשבה שלו היתה צלולה והוא ידע מה מצבו. הוא ידע שהוא לא מסוגל לעשות הרבה דברים, ולכן הוא היה קם, יורד לשבת על הספסל למטה, שותה קולה וחוזר הביתה. תפקוד נמוך מאוד. אבל אל תרחמי עלי - ההורים שלי גרו איתו בבית, והם שנשאו ברוב העול במשך 30 שנה בזמן שאני נסעתי, טיילתי, גידלתי ילדים וחייתי את חיי. מהצד השני, זה שחייתי את חיי עזר להורים שלי לראות שיש להם המשכיות אחרת. זו היתה קרן אור".

"לנו אין פטרון"

הוצאת הספרים של משמרי עובדת על פי מודל שנסמך על השתתפות כספית של המחברים, שגם שותפים ברווחים, אם יש כאלה (וכידוע, בשוק הישראלי לא תמיד יש). ביחד עם העורך שלה, המשורר אלי הירש (שערך גם את ספרה הנוכחי), הם מוציאים לאור לא יותר מתריסר ספרי פרוזה בשנה, "ורק כאלה שמוצאים חן בעינינו באמת. רק ספרים שאני ארגיש שבעבודה עליהם אני מוכנה לתת את הנשמה".

אם זו הוצאה מסחרית, למה בעצם את לא פותחת את הדלת בפני כל מי שמוכנים לשלם?

"כי אני רוצה להיות מוציאה לאור, ולא מפיקת דפוס. הענף הזה כל כך לא רווחי, שהבונוס שלי הוא לעבוד רק עם טקסטים שאני אוהבת ממש. כשכתב העת שלנו יצא לאור הוא החזיק את עצמו, הוא מכר יפה ונתמך על ידי קרנות תרבות, אבל התמיכה הזו לא עקבית. בהתחלה היה לי קשה להשלים עם הצורך לקחת כסף ממחברי הספרים, אבל הבנתי שאם יש ספר ממש טוב - עדיף שייצא מאשר שלא יראה אור בכלל. בניגוד להוצאות ענק, שיכולות להוציא כמה מותחנים או ספרות ארוטית ולממן באמצעותם ספרים שנמכרים פחות, לנו אין פטרון, אין קטלוג של ספרי עבר, אין לי כיסים של תאגיד, וגם לא ספרים שכבר נכנסו לתוכנית הלימודים ונמכרים. אני עושה כמיטב יכולתי למזער את ההוצאות ולהגדיל את החשיפה של הספרים".

בעיניי, "הרבע הנותר" הוא בעצם לא ממש ממואר, אלא ניסיון שלך לעבד את האבל שלך על המשפחה שהיתה ואיננה.

"אני שמחה שכך את מגדירה את זה, כי בעצם מי צריך עוד ממואר? במיוחד בתקופה האחרונה, שבה כל כך הרבה אנשים איבדו כל כך הרבה אנשים, וכל כך הרבה אנשים כתבו על זה, חשבתי לעצמי מה יש לי לחדש, והרגשתי שכן, יש דברים שאני צריכה לומר בהקשר הזה. בעיקר על אחי, שאם לא הייתי כותבת עליו לא היה נותר איש שהיה זוכר אותו, והוא באמת לא מיצה את חייו".