פרסום ספר ביכורים דומה במובן מסוים לכניסה לתוך חדר מלא באנשים. יש דרכים שונות לעשות זאת: להסס ליד המפתן, להיכנס בביישנות ובשקט ולחכות שישימו אליך לב, לחסות בצילו של מישהו מבפנים שכולם כבר מכירים, להיכנס בצעקות, או אפילו, כמו בבית כלא, ללכת אל המשורר הכי חזק בחדר ולהוריד לו סטירה. בספר הביכורים שלו, מיכאל קליין צועד בביטחון אל תוך החדר, מהנהן לשלום לכל מי שנמצא כבר בפנים, ומכריז בשלווה - הגעתי.
"תעודת זהות", השיר הפותח את הספר, ממחיש זאת היטב. מדובר באחד מ"שירי הכניסה לחדר" הטובים שקראתי לאחרונה בספרי ביכורים: "קָם הַקְּלַיְן שֶׁבְּמִיכָאֵל / לָתֵת עֲבוֹדָה / וְהוּא יוֹדֵעַ אֶת יִעוּדוֹ". כך המשורר מכניס אל השיר את שמו ומייצר מעין הפרדה בין שתי ישויות - מיכאל וקליין, מעין ד"ר ג'קיל ומר הייד של השירה. באופן אירוני (ואולי גם ארוטי), דווקא ה"קליין" ("קטן" בגרמנית) הוא זה שמתעורר "לתת עבודה", ומניע את השיר ואת האיש שמאחוריו, מתוך שהוא "יודע את ייעודו".
המשחק הגס המרומז בשורות האלה מתגשם גם בשירים אחרים בספר, שמדברים בגלוי על אוננות ויחסי מין. אך גם בהם המשורר כמו מסיר את האחריות למעשיו מעצמו, ומציב אותה בידי ישויות מדומיינות אחרות מתוך נפשו. למשל: "קָם תַּת אָדָם מִן הַתַּת מוּדָע מֵרִבְצוֹ / וְלוֹקֵחַ אוֹתִי בֵּית הַכִּסֵּא / וּמוֹשִׁיב וְעוֹשֶׂה בְּיָדִי וּבְמִינִי לְנֶגֶד עֵינַי / מִתְעַלֵּם מֵעֲדִינוּתִי וּמִן הָעֻבְדָּה שֶׁהָיִיתִי יֶלֶד / וּמִמַּצְפּוּנִי הַטּוֹב". המשורר מתערטל לחלוטין בפני קוראיו, ומעיד על עומק המתחולל בנפשו כעין תיאטרון מרובה דמויות. דרוש אומץ לעשות זאת, וגם כישרון אמנותי, כדי שהמשחק לא יהיה סתמי או גימיקי.
המשך השיר הפותח את הספר ממשיך לתאר לעומק את מערכת היחסים בין המיכאל והקליין, האדם והמשורר מלא הארוס שהשתלט עליו בכוח פלדה: "לֹא בְּחֶסֶד הוּא הִשְׁתַּחֵל הֵנָּה / בְּעַצְמוֹ הֵקִים וְהֵבִיא וְהִגִּיעַ לַזְּמַן הַזֶּה // דַּרְוִינִיסְט שֶׁלֹּא מִדַּעַת / שְׁלוּט שֵׁן וּמִין וְשַׁלִּיט עֲלֵי עֶשֶׁת / יוֹתֵר מִן הַמֹּחַ קְלַיְן / יוֹתֵר מִמֶּנִּי לְרֶגַע".
כמו בכותרת הספר, גם בשיר אחר יתברר שה"שמרטף", אותו דיבוק פואטי המכונה "קליין", נאלץ לשמור על עצמו, דהיינו על מיכאל האנושי, והוא לא מרוצה: "מָתַי תִּסְתַּיֵּם עֲבוֹדַת / הַשְּׁמַרְטַפּוּת הַקַּטְנוּנִית הַזּוֹ: / לְהוֹצִיא אֶת מִיכָאֵל מֵהַבַּיִת / לְהַלְבִּישׁוֹ מִכְנָסַיִם / לְהַפְגִּישׁוֹ עִם אֲנָשִׁים", ובסוף השיר, במעין בדיחה אכזרית ומרירה: "יֵשׁ לִי פִּיפִּי" / לֹא עַכְשָׁו מִיכָאֵל / אֲנִי כּוֹתֵב".
אבל ייתכן שיש כאן דבר מה נוסף. "הקליין" שמתעורר במיכאל ומוביל אותו לכתיבה הוא גם הייחוס הגלוי של המשורר המגולם בשם המשפחה. מיכאל קליין הוא בנם של השחקן יפתח קליין ושל אשת הספרות שירי ארצי, בתו של שלמה ארצי. הייחוס המשפחתי לא מוסתר, וקליין מתייחס אליו כמה פעמים. כך, למשל, בהמשך שיר הפתיחה: "קָם בִּי עַם וַאֲנִי פְּרָטִי כָּל כָּךְ", המתייחס לשורות המזוהות עם סבו, "פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת".
ואולי בכך אפשר לסכם את הספר: קליין הוא חלק מקבוצה צעירה ומוכשרת של משוררים פרטיים לחלוטין. ובכל זאת, השירה שלהם מצליחה לחרוג מהשירה הווידויית והאישית, משירי החוויה וההרהורים הנפוצים כל כך היום. לצד אחרים, יש תחושה שגם קליין הוא משורר ש"קם בו עם", שבתנופה גדולה חותר אל המעשה הספרותי הגדול, אל חידוש שפת השירה (הוא כותב "עֶנְגַּת זֹאתִי"!), אל שירה של סימני קריאה, שירה סוערת, מיוחדת, רצינית מאוד ומלאת הומור עצמי. לא כל השירים בספר מצליחים לעמוד במשימה הזאת, חלקם טובים פחות, ובכל זאת - כשזה מצליח זה מצליח בגדול.
זו שירה כל כך מסקרנת, מרעננת, מפתיעה ואמיצה; שירה שיכולה להגיע רק ממשוררים צעירים ומלאי עזוז, שנכנסים לחדר לאחר שחיכו זמן מה והתבוננו מבחוץ, ומכריזים בפירוש: "הגעתי".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו