"יצורים בלתי אפשריים" הוא ספר הרפתקאות ופנטזיה אקולוגית, שעוסק בדרך רעננה ומלאת דמיון בתחושת חוסר האונים שמלווה אותנו כשאנחנו חושבים על ההרס שהאנושות זורעת סביבנו. כריסטופר, ילד בן 10 עם חיבור יוצא דופן לבעלי חיים, מגלה במהלך חופשת קיץ אצל סבו שהוא צאצא של "השומרים", בני אדם שתפקידם לשמור על הגבול בין עולמנו לבין "הארכיפלג" - עולם קסום שבו דרקונים, חדי־קרן, גריפונים ובנות ים חיים בשלווה הרחק מההרס האנושי.
לתוך עולמו של כריסטופר מתפרצת מאל, יתומה אנרגטית שנמלטת מניסיון התנקשות מסתורי, ומושכת אותו למסע מסוכן ומרתק להצלת הארכיפלג. במהרה מתברר שהסכנה לא מאיימת רק על מאל, אלא על עולם הקסם כולו. בניגוד גמור לרבים מספרי הנוער, שבהם המבוגרים בעיקר מזניחים את הילדים ומצפים מהם להציל את העולם לבד, רנדל דווקא מדגישה את הערך החשוב שבשיתוף פעולה ובקשת עזרה. הרשויות אולי מתעלמות מהילדים, אבל הגיבורים הצעירים מוצאים בדרך אנשים טובים (מבוגרים, אפילו!) שמוכנים להקשיב, לעזור ולתמוך.
הספר מציג מסר של תקווה זהירה. רנדל מתנגדת בנחישות לרעיון הפופולרי שהאנושות היא חסרת תקנה מעצם טבעה. הנבל בסיפור הוא בדיוק דוגמה הפוכה: הוא אינו רשע טהור, אלא אדם שהתייאש לחלוטין מהמין האנושי והחליט לפרוש מעמדת השומר שלו, תוך כדי שהוא בוחר להפקיר את העולם לגורלו. הניהיליזם שלו, שמתבטא בסירוב להתמודד עם המציאות על מורכבותה, הוא האיום המרכזי על העולם הקסום ועלינו.
כנגדו ניצבים הילדים, שמסמלים את ההכרה בכך שיופיו של העולם קשור קשר הדוק בפגמיו, ובדיוק משום כך הוא ראוי להצלה. ואם לצטט את טרי פראצ'ט ואת ניל גיימן, שכבר עסקו ברעיון דומה ב"בשורות טובות": "בדיוק ברגע שנדמה לך שאפילו השטן לא יוכל להשתוות להם ברשעותם, הם מרעיפים על הזולת חסדים שאפילו אלוהים לא היה מעלה על דעתו".
הכתיבה של רנדל שנונה ומלאת חיים. משפטים נהדרים כמו "חיוך שצריך לבוא עם שלט אזהרה: 'שמור מרחק, סכנה!'", או האבחנה שלה על כוחן של מילים לשנות מציאות ("המילים בעלות הכוח הרב ביותר לחולל תוהו ובוהו אבל גם פלאי־פלאות הן אלה: 'אני צריכה את העזרה שלך'"), הם רק דוגמאות קטנות לסגנון שמסוגל לרתק קוראים בכל גיל.
הספר מלא תיאורים קסומים, ומגדיר היצורים שנמצא בתחילתו מספק הצצה צבעונית לעולם העשיר שהיא בראה. אהבתי במיוחד את האל־מיראז', ארנב עם קרן מוזהבת שהופך מדבר לכר דשא. במגדיר מתואר כיצד יצור הפלא הקטן הזה מתעקש לבחור לעצמו את אהבת חייו. אך במקום להינשא לנסיך, הוא בוחר דווקא במשרתת.
המעשייה הקטנה הזאת מדגימה בצורה נהדרת איך רנדל מצליחה לקחת קונבנציות מוכרות מעולם האגדות ולהעניק להן טוויסט עדכני, מודרני ומשעשע.
הספר אולי משווה את עצמו לטולקין (בגב העטיפה מוזכר הדמיון לסופר המיתולוגי), אך ההשוואה הזו לא באמת מדויקת. בעוד טולקין מתמקד בעיקר בטבע דומם, בעצים וביערות, רנדל מעמידה במרכז את בעלי החיים (הקסומים, אבל גם אלה שכולנו מכירים), ומזכירה שכולנו קשורים זה בזה כחלק מאותה מערכת אקולוגית רגישה. כפי שאומרת אחת הדמויות החכמות בספר, הספינקס המסתורית: "הפנתרים שלכם, הקיפודים שלכם, הג'ירפות שלכם, הסוסים שלכם - כולם נשמעים לתושבי הארכיפלג בלתי סבירים ומיתיים כמו שחדי־קרן נשמעים לכם... אתם, בני אנוש, חייבים לוודא שזאת לא תהפוך למציאות".
למרות יתרונותיו הרבים, הספר לא חף מחולשות. כמו ספרי נוער רבים, לעיתים הוא סובל מתזזיתיות יתרה, כאילו רנדל חוששת שהקוראים הצעירים לא ישרדו יותר משלושה עמודים ללא אקשן, צחוק או תפנית דרמטית. הקצב המסחרר פוגע לעיתים בפיתוח הדמויות, ומאל וכריסטופר, אף שהם מקסימים וקל להזדהות איתם, לא זוכים תמיד לפיתוח עמוק מספיק שיהפוך אותם לזכירים ממש. דמויות המשנה סובלות מבעיה דומה: הן פותרות בעיות עלילתיות יותר משהן קיימות בזכות עצמן, והאבל שלהן, כמו במקרה של מאל על מות דודה, מתואר בצורה שטחית ולא מספיק אמינה.
ועדיין, "יצורים בלתי אפשריים" הוא ספר מלהיב, חכם ומלא תנופה, שמצליח להחזיק בו־בזמן רצינות אקולוגית, חום אנושי והומור חד. ראוי במיוחד לציון התרגום המוצלח של דבי אילון, שמעביר היטב את השילוב בין החוכמה, הרגש וההומור של רנדל. בסופו של דבר, גם אם הוא לא מושלם, הספר מזכיר לנו שלמרות הכל - העולם שלנו עדיין ראוי שנילחם למענו, במיוחד אם מדובר בעולם שיש בו דרקונים, ספינקסים וארנבים קסומים עם קרניים מזהב.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו