רצוי והכרחי להניח את הדברים על השולחן: הסופרת וחברת הכנסת לשעבר אמילי מואטי ואני החברות הטובות ביותר זו של זו, זה כמעט 20 שנה. בשלב מתקדם זה של יחסינו אנו מגדירות אותם כחברות לב ונפש, תוך השמטה מודעת ומודגשת של האות ב' כמילת יחס, שכן הקרבה, ההדדיות, השותפות והמחויבות שרגו את ליבנו ונפשנו זו בזו.
אנחנו נפגשות כדי לשוחח על ספרה השני, "קוראים לזה חיים", שיצא בימים אלה בהוצאת עם עובד, שיחה שאין בה שום מילה על פוליטיקה, נטו ספרות. אם כי על שניהם היא מדברת באותה תשוקה. הרומן הזה ממלא אותי התרגשות מיוחדת, שכן כמו קודמו ("סימנים כחולים") - גם אותו ליוויתי בחבלי לידתו הארוכים: הכתיבה, העריכה וההגהות, כולל הצמתים, הלבטים וההכרעות שעמדו בכל שלב, כך שהיה נדמה לי שאני מכירה אותו פחות או יותר.
אלא שכשקיבלתי את הספר לידיי והתחלתי לקרוא אותו, גיליתי - ולא בהפתעה, אני מדגישה - כי אינספור העיבודים, הנוסחים, הטיוטות והגרסאות שקראתי עד אז, התלכדו לכדי רומן מהודק ושלם, שתוכנו וצורתו עוצבו באופן אלגנטי ורגיש מאוד.
במשפט הפותח את הספר, "את יום הולדתה חגגה רונה במשך שבוע ימים, כדי שאת השנה האחרונה בעשור הרביעי לחייה היא תתחיל יפה ושונה", אין רמז ולו שמץ לעלילה הקודרת והאפלה, הכואבת עד מאוד, שתבוא אחריו. אותה רונה - נטולת כמעט כל סממן, ללא ציון שם משפחה או עיר ילדות, בקושי תווים פיזיים - מחליטה לחגוג את יום הולדתה ה־40 בספא טיפולים במלון בהרצליה. אך דווקא ביום החגיגי הזה מתרחש אירוע ההודף אותה בחזרה אל ימי בחרותה, אז אביה של חברת הילדות שלה ניצל אותה מינית.
אולם זהו לא רק ספר על זוועה מוקדמת והשפעותיה המאוחרות, אלא גם רומן מסע - במאורות הזיכרון, בתהומות החוויה האנושית, בחדרים החשוכים של בית הילדות ולאורך מפת הצלקות שנטבעו בגופה ובנפשה של הגיבורה.
רק את עצמי
אמילי, אגב, כלל לא התכוונה לכתוב את הרומן הזה. "התיישבתי לכתוב ספר על אדם אחר לגמרי", היא מסבירה, "על הלום קרב ממלחמת יום כיפור. מדובר בדמות אמיתית שפגשתי לראשונה לפני 26 שנה, ומאז כבר נפטר. הוא היה איש מוצלח במיוחד, מאלו שהיגרו לארה"ב ועשו הרבה כסף וכל מה שהם רצו זה להיות אמריקנים. לפני כמה שנים הוא הגיע להלוויה של בן גרעין בארץ, והטראומה חזרה לו. המחשבה שהנפש שלך יכולה להתנפל עלייך בכל רגע, כשאת לא מוכנה, וזה יכול להיות עבר ממשי, מדומיין או מניפולציה של הנפש שלך עלייך - היא תמיד מפתיעה. וההתנפלות הזו בדרך כלל גם עוצמתית ובלתי נסבלת. הסיפור שלו עניין אותי, שאלתי אם זה בסדר שאכתוב אותו והוא נתן לי את הסכמתו".
אז איך נטשת אותו והגעת לבסוף אל הגיבורה שלך?
"בסיפור של אותו הלום קרב היתה גם דמות של אישה שעניינה אותי, ומצאתי את עצמי נצמדת אליה, וכך נולדה רונה. חשוב לי לומר שלא נטשתי את סיפורו של ההלום קרב, אלא הנחתי אותו כרגע בצד. אני מאמינה שהוא יהיה הבסיס לספר השלישי".
היה לך איזשהו מודל שעל פיו שרטטת את רונה?
"יש לי רק את עצמי".
מתבקש לשאול אם את מזהה בה את עצמך.
"אני אומר משהו שהוא אישי ושיכול להיות גם גורף: כל הדמויות שאדם כותב הן במובן מסוים הוא בסיטואציות שונות, על פי רוב סיטואציות מדומיינות".
"איריס לא מתבוססת באסון. גם כשהיא יושבת בכלא, בשל רצח הגבר שאנס אותה, היא משתדלת לשמור על הסנטר שלה. בבית הסוהר יש לה עבודה, היא לומדת שפה חדשה, היא הולכת למפגשים הקבוצתיים עם האסירות, וזה מחזיק אותה"
בדומה לאיריס, גיבורת "סימנים כחולים", גם מחולל החורבן בחייה של רונה הוא הפגיעה המינית שאין לה תקנה ואין לה גאולה, ושאדוותיה משליכות את הנשים הללו לשולי השוליים של הקיום: הראשונה רוצחת את הגבר שאנס אותה, והשנייה נבלעת במעגל הזנות.
הן קרובות משפחה, איריס ורונה?
"לא. הדמות של רונה אינה התפתחות של הדמות של איריס והיא גם לא הניגוד שלה. אלו שני מסלולים נפרדים שאותה אישה יכלה לחיות".
הגיבורות שלך הן דמויות קצה, במובן המילולי של המילה: דחיפה אחת מספיקה להפיל אותן אל הבור השחור של החיים.
"עד כדי כך הן קרובות אל התהום. באזורים שבהם גדלתי, נאבקו ונמנעו באופן יומיומי מלהגיע למקומות הקיצוניים האלה. בספרות, לעומת זאת, המקומות הקיצוניים מאפשרים לך דרור. איריס, בדומה לגישת החיים שלי, לא מתבוססת באסון או בפוטנציאל שלו. גם כשהיא יושבת בכלא, בשל רצח הגבר שאנס אותה, היא מחפשת את האדם שהיא, משתדלת לשמור על הסנטר שלה. בבית הסוהר יש לה עבודה, היא לומדת שפה חדשה, היא הולכת למפגשים הקבוצתיים עם האסירות, וזה מחזיק אותה נוכחת ושורדת. לא שורדת במובן המדכא של המילה, אלא דווקא במובן המוחזק. היא נשארת בן אדם".
כתב אישום
גיבורת "קוראים לזה חיים", לעומתה, תופסת את האהבה כגאולה האולטימטיבית: "בלילות, לפני שנרדמה, ראתה בעיני רוחה את האיש שייקח אותה מהמקום שגורשה אליו, ושקעה בו עייפה ופצועה. הרי לא הכירה דבר מלבד אותה תהום, ששאבה אותה בכל פעם לתחתית עמוקה וחשוכה יותר. תמיד ידעה שהיא ראויה לאיש סביר כלשהו, אחד כזה שאין לו מגע תהומות, שיציל אותה בלי לדעת מה הוא עושה ובלי לחשוב".
"רונה נצמדת לאפשרות של אהבה", אומרת מואטי, "היא מתעקשת עליה, גם כשברור שזה כבר לא יקרה. תפיסת האהבה שלה היא לא כזו מהמאה ה־19, שמישהו נופל לרגליה והם צועדים לעבר השקיעה. זו אהבה שהביטוי שלה הוא מינורי ושגרתי: היא רוצה מישהו לעמוד איתו בתור לסופר, ללכת איתו לסרט, לצעוד איתו ברחוב. זו אהבה של אדם בוגר שלא רוצה רעש וצלצולים, אלא את הדבר עצמו, את הביטחון, את האפשרות להיות סוף־סוף היא. ההתעקשות על סוג זה של אהבה משאירה אותה בן אדם".
החיים שלה הם גיהינום, אבל הם אינם הזהות היחידה שלה.
"הם חלק ממנה, אבל לא האדם שהיא. היא, מבחינתה, פרח טהור וזך שרוצה מעגל חברות לצחוק איתן, לקרוא ספרים, להרחיב את האופקים. גם אם זה רק באזורי התקוות והמאוויים, היא עדיין נצמדת כל הזמן לאדם הזה".
שתי הנשים הללו, רונה ואיריס, נידונו לאותם חיים גיהנומיים, זו בכלא וזו בזנות, בגלל גברים אכזריים וחולים.
"כשאת מציגה את זה ככה, זה באמת נשמע כמו כתב אישום נגד גברים. אבל זה לא. זה נגד הנדבכים ההרסניים של הפטריארכיה. נשים סובלות בגללה אבל גם גברים, לפחות הגברים המודעים. אבל אני חושבת שזו לא המוטיבציה שעומדת מאחורי הספרים.
"ניסיתי לצייר מפה סיסמוגרפית של רעידות אדמה. לסמן בה את אותו רעד בלוחות הטקטוניים שאת לא ערה לו, את האסונות שהאדם עובר מבלי שהוא יודע לשים את האצבע על אותו רגע שהם קרו לו. יש אסונות שהם מוחלטים כמו מוות וחטיפה, ויש אסונות שהם לכאורה יומיומיים. מה שקרה לרונה עם מישל, האבא של חברה שלה, באותה שבת ארורה, זה רגע טקטוני: היא מבינה שמה שקרה לא אמור היה לקרות, אבל היא לא חשבה שזה האסון שילווה אותה הלאה. מבחינת הילדה הקטנה ההיא, אין לזה הגדרה או שם. בהמשך זה מגיע למצב שהיא חושבת שזו אהבה. יותר נכון, צורת האהבה שמגיעה לה".
"רונה נצמדת לאפשרות של אהבה. היא מתעקשת עליה, גם כשברור שזה כבר לא יקרה. תפיסת האהבה שלה היא לא כזו מהמאה ה־19, שמישהו נופל לרגליה והם צועדים לעבר השקיעה. זו אהבה שהביטוי שלה הוא מינורי ושגרתי "
וזה שורש האסון: האיש הנורא הזה חילל לעד את יחסה לגברים, לקשרים, לאינטימיות. תראי מה הוא עולל לגוף שלה, כפי שאת כותבת: "הגוף שלה הוא אסון שלא ידעה שיקרה לה, והיא לא יכולה להיפטר ממנו (...) הגוף המקולל הזה הצליח לבלבל בן אדם שהוא האבא של החברה הכי טובה שלה".
"אני מסכימה. יש המון גברים שעשו דברים כאלה והמשיכו בחייהם - לנהל את נישואיהם, לפרנס את משפחותיהם, להיות אבות טובים לילדיהם ובעלים מסורים לנשותיהם. אבל ניסיתי ככל שניתן להימנע מלדון בצורה נרחבת בהשלכות מעשיו של מישל על חייו. הן כתובות באופן ברור".
ב"סימנים כחולים" הגבר שאנס את איריס נרצח בידיה. מישל, לעומת זאת, לא משלם מחיר על מעשיו.
"במציאות אני רוצה שיהיה צדק, אני עסוקה בזה. בספרות שלי אני נצמדת למה שמכונה 'החיים'. שאין צדק, שבהמון מקרים זה שרירותי - או שיש לך מזל או שאין לך מזל. באופן עקרוני אני מסרבת לתת לקורא שלי גאולה".
את יכולה להסביר את העיסוק שלך בחומרים המכונים "קשים"? יכולת לכתוב עלילות וגיבורים אחרים.
"כי את בסוף מקבלת תוצר שהוא MRI של הגוף שלך, ועם זה את עובדת. הלוואי שיכולתי לכתוב דמויות אחרות. הייתי רוצה לכתוב ספר שיצחיק אותי. המחזות של ז'ורז' פרק - בכל פעם שאני קוראת אותם אני מתגלגלת מצחוק. הייתי רוצה לכתוב ספר כזה. בשבוע הספר יש את האנשים האלה שמגיעים לדוכן ומבקשים 'אני רוצה ספר שנותן תקווה', וכבר שולחים את היד לספר שלי, ואני עוצרת אותם ואומרת: 'את זה אל תקרא'. האמת, אני לא יודעת לעשות משהו אחר".
מנעול ומפתח כסוף
ב־45 שנותיה נדדה אמילי בין עבודות, ערים, מדינות, החליפה סטטוסים אישיים, אבל שני דברים נותרו קבועים לאורך חייה: הכתיבה והרצון להפוך את העולם לטוב ושוויוני יותר, שתורגם בהמשך לעשייה פוליטית, בין השאר כחברת כנסת מטעם מפלגת העבודה.
היא בת בכורה למשפחה מסורתית ממוצא תוניסאי, בת שישה ילדים מנתניה. שם נולדה והתחנכה במוסדות הלימוד מהזרם הממלכתי־דתי. בבגרותה נפרעה מהמסגרת הדתית ומתכתיביה, אבל לא מ"הרצון להאמין שכוח עליון, כלשהו, מארגן את החיים".
בגיל 23 היא נסעה לפריז, שבה היתה חברה בפורומים שעסקו בתרבות יהודית ובהסברה ישראלית, ובה עבדה בפסטיבל הקולנוע הישראלי. לימים הפך מקימו ומנהלו, צ'רלי זריהן ז"ל, לבעלה ולאבי בנותיה, אדל (19) ואנה (18).
ב־2009, עם שובה לישראל, כשהיא גרושה מזריהן ובזוגיות עם דניאל שק, דיפלומט בכיר במשרד החוץ ומי שהיה אז שגריר ישראל בפריז, פתחה משרד יחסי ציבור שהתמקד בעמותות, במכוני מחקר ובפוליטיקאים. פעילותה הפוליטית הרשמית החלה ב־2011, עם הצטרפותה כפעילה למטה של ציפי לבני, יו"ר קדימה דאז. בהמשך התמודדה בפריימריז של מפלגת העבודה ב־2018, אך לא נבחרה לכנסת.
באותה שנה גם הוציאה את רומן הביכורים שלה, "סימנים כחולים". שלוש שנים אחרי, כבר התברגה במקום השלישי במפלגה ונבחרה לחברת כנסת. בבחירות ב־2022 היא שובצה במקום השישי ברשימה, אך זו זכתה בארבעה מנדטים והיא לא נכנסה לכנסת. גם לנאום הבכורה שלה, מהפואטיים שנשמעו מעל דוכן הכנסת, הסתנן הרעיון המאחד העומד בבסיס שני ספריה.
"בעולם בלי ניסים, לא הייתי עומדת מולכם", פתחה, "אני רוצה לפתוח בבקשת סליחה כנה מחברות ילדותי ומחברי ילדותי, שרבים מהם מוכשרים ממני, חכמים ממני וחרוצים ממני. אך במקום שבו גדלנו, עם קלפי הפתיחה שחולקו לנו, איש לא היה יכול לחלום על חיים שמעבר להישרדות". בהמשך אותו נאום הודתה לטוני מוריסון, רונית מטלון, עמליה כהנא־כרמון, מאיר אריאל ועוד, כמי שעיצבו את עולמה וסימנו לה אופק שמעבר לגבולות הצרים של אותם חיים הישרדותיים.
העולם שלך מפוצל, לכאורה: יש העשייה ציבורית ויש הכתיבה. יש בכלל נקודות ממשק בין שני העולמות?
"ודאי שיש, המרכזית שבהן היא הסירוב לקבל את המציאות כמו שהיא. אני מוכנה להקדיש את חיי לסיום הסכסוך הישראלי־פלסשתיני ולשוויון הזדמנויות אמיתי. אני מוכנה להקריב את עצמי למען המטרות האלה כדי שהבנות שלי תחיינה בעולם נורמלי יותר. אם הייתי פינית או צרפתייה, ככל הנראה הייתי רק סופרת".
זו היתה משאת נפש להיות סופרת?
"רציתי, אבל לא חשבתי שזה יקרה. אני כותבת מגיל מאוד צעיר. כל דבר עניין אותי. יכולתי להתבונן באנשים על חוף הים, ויותר משעניין אותי לשמוע את הסיפור שלהם, עניין אותי לדמיין את החיים שלהם מחוץ לרגע הזה שהם בחוף הים. כאחות בכורה נהגתי לספר לאחים הצעירים שלי סיפורים לפני השינה, גרסאות משלי לכיפה אדומה, היפהפייה הנרדמת, הנסיכה על העדשה.
"קראתי וכתבתי המון, כולל יומנים. לא חשבתי שאדם כמוני, מהסביבה שגדלתי בה, יכול להיקרא יום אחד 'סופר' או שלכתיבה שלו יש ערך. גם אם המורה שלי בכיתה ה' אמרה לי שאני כותבת מאוד יפה ושכדאי לי לכתוב חיבורים לעיתון בית ספר, זה היה עדיין מאוד סגור בתוך העולם שבו חייתי. זה לא ששלחתי את הטקסטים שלי למנחם פרי או ל'מעריב לנוער'.
"היתה לי מורה מאוד טובה בכיתות ה'־ו', שמה סיגלית. היתה לנו שפה. היא הבינה אותי, היא הבינה שהמוזרות הזו לא חריגה או שלילית. היא קראה את 'סימנים כחולים' וכתבה לי שהיא ידעה, היא ידעה שאני סופרת".
סיגלית חולפת בחטף בין עמודי "קוראים לזה חיים": "כבר אז התחילה לכתוב את הזיכרונות שלה במחברת קטנה ועבה, עטופה בצמר מתפורר ששיווה לה מראה של פרווה ירוקה, עם מנעול ומפתח כסוף. את המחברת קיבלה לבת מצווה מהמורה סיגלית. האירוע נחגג באופן סמלי, במשותף עם חברותיה לכיתה". המחווה המוצפנת הזו היא למורה שראתה בילדה אמילי מואטי את הסופרת שתהיה, ולמורה שהעניקה לגיבורה, המושתקת כל חייה בידי סוד מבעית, את האפשרות היחידה והבודדת לכתוב את סיפורה במילים שלה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו