לא חייבים להסכים עם הפילוסופיה הדתית רדיקלית של פרופ' שלום צדיק. אבל שווה להקשיב

בשנים האחרונות אנו עדים לתופעה מוזרה. בעוד השיח הפוליטי הופך כל העת זועם ויצרי יותר, השיח הדתי נע במסלול הפוך: הוא נעשה נחמד יותר, מכיל יותר, מחבק יותר. כל מי שייטול לידו את אחד מרבי המכר בנושאי יהדות המתפרסמים בקצב הולך וגובר, ימצא שם בעיקר אמירות בשבחה של האחדות והצורך באהבת ישראל. מי שביקר באחד מערבי הלימוד שממלאים לאחרונה את הערים הגדולות פגש שם, מן הסתם, רבנים מסבירי פנים, שדיברו על כך שצריך לקבל את כולם ולכבד את כל הזרמים ביהדות, כי אלו ואלו דברי אלוהים חיים.

על רקע זה יש משהו מאוד מרענן בספרו של פרופ' שלום צדיק: לא רק בגלל התנופה והנחרצות שבהן הוא שוטח את עמדותיו בנושאי דת ואמונה, אלא קודם כל בשל העובדה שיש לו עמדות ברורות בנושאים הללו.

צדיק, בניגוד לרבים מאלו שכותבים על יהדות, לא מנסה לעטוף הכל באמירות מעורפלות ובהררים של קיטש מתקתק. לא, יש לו דעות ויש לו טיעונים, ונראה שהוא, באופן שמזכיר במקצת את פרופ' ישעיהו ליבוביץ המנוח - דווקא נהנה להטיח אותם בקוראים. על הדרך הוא גם לא מהסס לשפוך אש וגופרית על כל מי שמחזיק בדעות אחרות. כמובן, אנחנו יכולים להסכים עם הטיעונים שלו ואנחנו יכולים שלא להסכים איתם, אבל ללא ספק יש משהו מרענן באופן שבו הוא מציג אותם.

אושר בעולם הזה

הטענה המרכזית של צדיק גלומה באופן שבו הוא מגדיר, כבר בראשית הספר, את המושגים "דת" ו"פילוסופיה" ואת מערכת היחסים ביניהן. מהותה של הפילוסופיה, כך על פי צדיק, היא "לשחרר את האדם מדעות קדומות, באמצעות הנכונות לבקר אותן". דת, לעומת זאת, היא "צירוף של מעשים שיש לעשות וספרים הנחשבים קדושים". ויש לדייק: ספרים הנחשבים קדושים, כלומר כאלה שיש להתייחס אליהם בכבוד, לא בהכרח כאלה שאנו נדרשים להאמין בכל מילה שכתובה בהם.

במילים אחרות, הדת, לפי ההגדרה הזאת - כלל לא אומרת לנו במה להאמין. היא לא טוענת שום דבר על המציאות. היא אפילו לא טוענת שכתבי הקודש שלה ניתנו מפי הגבורה, או שהם מכילים אמיתות נצחיות. היא בסך הכל אומרת לנו לעשות מעשים מסוימים, להימנע ממעשים אחרים ולהתייחס בכבוד לכמה ספרים (מדוע? בכך ניגע בהמשך). הפילוסופיה, לעומת זאת, קוראת לנו לחשוב, לחקור, להטיל ספק.

הפילוסופיה לא אומרת לנו כיצד לחיות, והדת לא אומרת לנו מה לחשוב. לכן הסתירה ביניהן היא בלתי אפשרית.

וחשוב להדגיש את הנקודה: לפי ההגדרות של צדיק, אדם יכול להיות יהודי דתי גם בלי להאמין בתורה מן השמיים. בלי להאמין בניסים, בהשגחה פרטית או בכך שאלוהים מדבר עם בני אדם. למעשה, כפי שעולה מדבריו של צדיק, אדם יכול להיות דתי גם בלי להאמין בקיומו של האל. או, כפי שהוא מכנה זאת, "להחזיק בתפיסה נטורליסטית", כלומר תפיסה שמאמינה בטבע ולא בשום דבר מעבר לו.

צדיק טוען, ועל כך כמובן ניתן להתווכח, שזו היתה העמדה שבה החזיקו רבים מן הפילוסופים היהודים החשובים של ימי הביניים, ובראשם הרמב"ם ותלמידיו. ואף על פי כן הם היו דתיים, שכן לצד השקפת העולם הנטורליסטית שלהם, הם סברו שעל האדם לנהל את חייו תוך שמירה קפדנית על חוקי התורה.

זאת, לא משום שהתורה ניתנה משמיים, מפני שהיא בעלת משמעות מיסטית כלשהי, או שקיומה מבטיח לנו חיי נצח בעולם הבא. למעשה, אותם הוגים ימי־ביניימים שצדיק הולך בעקבותיהם לא האמינו, לפחות לשיטתו, בחיים לאחר המוות וגם לא האמינו במיסטיקה או בעל-טבעי. אף על פי כן הם סברו שיש לחיות לפי חוקי הדת. מפני שלפי תפיסתם, זהו אורח החיים היחיד שמקנה לאדם, בסבירות גבוהה, אושר ויציבות בעולם הזה.

מודל של חיים

ומה בנוגע לסיבות קיום המצוות בימינו? בנקודה זו, יש להודות, הטיעון של צדיק נחלש במקצת. לשיטתו, מה שהיה נכון במאה ה־12 נכון במידה רבה גם היום. לפי צדיק, הדרך לחיים מאושרים עוברת, גם במאה ה־21, בהקפדה על תרי"ג מצוות ובהשתייכות לקהילה דתית. כדי לבסס את הטענה הזו, הוא יוצא בהתקפה נמרצת על אורח החיים המערבי, ובפרט על התפוררות מוסד המשפחה ועל המתירנות המינית (בכך הוא מזכיר במידה רבה ספר אחר שיצא לאחרונה, "הבוקר שאחרי" של ניר מנוסי, ואולי זוהי רוח הזמן).

במילים אחרות, צדיק אומר שחיים ללא דת בהכרח יביאו אותנו לידי בדידות נרקיסיסטית, הדוניזם ריקני ומיניות חסרת רסן. הדרך היחידה לשמור על שלמות המשפחה והקהילה היא באמצעות דבקות באורח החיים הדתי. גם אם אנו יודעים שאלוהים לא ציווה זאת, או אם לנסח את הדברים בבוטות, יכול להיות שאין אלוהים, אבל בכל זאת עלינו לקיים מצוות עם כל דקדוקיהן. מפני שאם לא כן נהיה חייבים להעביר את כל ימינו בסקס, בסמים ובמסיבות. ואת זה אף אחד לא רוצה.

זוהי אם כן, בקיצור נמרץ, תמצית העמדה שצדיק מכנה "פילוסופיה דתית רדיקלית", ושלתחייתה הוא קורא בספרו. הוא מנגיד אותה מצד אחד למה שהוא קורא "דת שמרנית" - כלומר לתפיסה דתית הגורסת שאדם דתי חייב להאמין בשורה של אמיתות יסוד, ובהן קיומו של אל פרסונלי, מנגנון של שכר ועונש, הישארות הנפש וכדומה; ומצד שני ל"חילוניות ליברלית" - כלומר תפיסה השוללת כל דת ומעמידה במרכזה את החופש האישי. לטענתו, העובדה שהשתיים האלו הן ההשקפות היחידות שמצויות כיום בשוק הרעיונות גרמה לכך שהאדם בן זמננו נדרש לבחור בין חיים ריקניים המוקדשים להנאות הגוף, לבין הצורך להחזיק בשורה של אמונות מופרכות ובלתי רציונליות בלי להטיל בהן ספק. הפילוסופיה הדתית שעליה חולם צדיק נועדה להציב אפשרות שלישית.

האם אכן היא מצליחה בכך? קשה לומר. אפשר למצוא לא מעט פגמים במערכת הטיעונים של צדיק. אפשר לטעון, למשל, שחיים דתיים לא בהכרח מסיבים אושר לכולם, ורבים מפליטי העולם החרדי יוכלו להעיד על כך. אפשר לטעון שדתיות שאינה מבוססת על אמונה בהשגחה ובשכר ועונש וכן הלאה, לא תחזיק מעמד לאורך זמן; ואפשר לטעון שניתן להגיע לחיים של שלווה ויציבות משפחתית גם בלי שנקבל עלינו מערכת מסובכת וקפדנית של מצוות.

מעבר לכך, ניתן גם לטעון שהמודל של חיים מאושרים שמציג צדיק, כלומר חיים שעיקרם משפחתיות וקהילתיות ועיסוק אינטלקטואלי בשאלות פילוסופיות ולא שום דבר מעבר לכך, הוא דל מדי, הן ביחס לאידיאל הדתי של דבקות באל והשגות רוחניות, והן ביחס לאידיאל החילוני, של מימוש עצמי מקסימלי וחיים ללא גבולות. אחרי הכל, אם המקסימום שאנו יכולים לשאוף אליו בחיים, כך על פי צדיק, הוא שמירה על מוסד המשפחה וקיום מצוות ללא כוונה מיוחדת, אז בשביל מה כל הטורח?

אף על פי כן, גם אם איננו מקבלים את הדרך שמציע צדיק, יש ערך בעצם העובדה שהוא מציע אותה ובדיון שהוא מעורר. ביכולת לשאול מחדש את השאלות הגדולות ולנסות להשיב עליהן, גם כאשר אנחנו לא מסכימים עם התשובות.