"המציאות קרסה, אנשים מחפשים גיבורים חדשים": בתפקיד הסופרים - כתבי החדשות

אתה כמעט היחיד במדינה הזו שמדבר כל יום עם דדו, גולדה ודיין", זה מה שנאמר לניר דבורי, ראש הדסק לענייני צבא וביטחון בחברת החדשות של קשת 12, בימים הראשונים של מלחמת חרבות ברזל.

ודבורי, שנפגש לאורך ימי המלחמה עם ראש הממשלה, שר הביטחון, הרמטכ"ל ובכירים נוספים, התעקש לתעד כל רגע בתהליך. התוצאה: 16 מחברות מלאות בכתב ידו, שהפכו לספר "משדר מלחמה", שיצא לאחרונה.

"כולם מתארים ממקור ראשון ובזמן אמת את מה שקורה", אומר דבורי, "ולמה זה חשוב? כי במהלך הדרך את רואה שמתחילים כבר לשנות גרסאות ולשפץ אותן. כשראינו, למשל, שהסיכוי לוועדת חקירה ממלכתית אולי קטן, הבנתי שיש פה מסמך שיכול להיות מסמך היסטורי ולכן גם כתבתי את הספר ברוח הזו, כדי שאנשים יידעו מה באמת קרה כאן בזמן אמת, לפני שהם שינו את הגרסאות שלהם".

ההבטחה של הספר, לחשוף את הדרמות מאחורי עסקאות החטופים, העסקאות שנפלו, ההתקוטטות בין הבכירים, גרירת רגליים והמלחמות בין גופי הביטחון השונים, מגיעה דווקא בגלל אופי הסיקור התקשורתי בזמן אמת, שלעיתים שם רגליים.

"יש דברים שלא יכולנו להגיד בזמן אמת כי הצנזורה לא אפשרה", אומר דבורי, "יש גם דברים שאי אפשר היה להגיד אותם בשל המציאות המורכבת והרגישה במדינה והחיכוך בין האנשים. הייתי יכול להדליק להבות כל ערב בין לשכות ובין הבכירים הללו ולייצר עוד יותר איבה. בחרתי להיות אחראי ולא להדליק להבות, אז לא הוצאתי את זה במהדורות. עכשיו אנחנו אחרי שנתיים של מערכה ואנחנו במקום אחר".

ועדיין, הישראלים דבוקים למהדורות 24/7. למה שהם יבחרו לחוות את המציאות הקשה הזו גם בספר?

"אני נמצא בתפר בין הדרג הצבאי הבכיר למדיני, מקום שיש בו אינספור דילמות, עימותים, דרמות ואגו של כל האנשים האלה. זו זווית ראייה מאוד ייחודית, וצריך לומר סובייקטיבית, אני לא בא לעשות פה ניתוח או תחקיר של המלחמה אלא לספר איך זה נראה מהעיניים שלי בזווית הייחודית שהייתי בה, זווית אחרת, שלא תמיד אפשר להעביר אותה בטלוויזיה".

סיבה להילחם

בשוק הספרים הישראלי המאתגר, שבו רוב הספרים מוכרים מאות בודדות של עותקים, ספרי העיון על טבח 7 באוקטובר והמלחמה שבאה בעקבותיו הפכו לצו השעה. כך, שבוע אחר שבוע, הספרים הללו ממלאים את רשימות רבי המכר, ובהם מצעד רבי־המכר בעיתון זה. מספרי עדות כמו "חטוף" של אלי שרעבי, שהפך בתוך חודש מצאתו לספר הנמכר ביותר בישראל בשנה כולה, ספרי זיכרון כמו "איש אשר רוח בו" על לוחם הימ"מ רב־פקד ארנון זמורה ז"ל שנפל במבצע ארנון לשחרור החטופים, ועד ספרים שמציעים פרשנות, כמו ספרו של דבורי או זה של צבי יחזקאלי, שמככב במצעד כבר כארבעה חודשים.

הספר הראשון שעשה זאת, והפך לרב־מכר מיידי, היה "יום אחד באוקטובר" של יאיר אגמון ואוריה מבורך, המתעד את סיפוריהם של 40 מגיבורי 7 באוקטובר.

"כחודש אחרי תחילת המלחמה הייתי בדיכאון קיומי", אומר אגמון, "הייתי ממש מחובר לחדשות, בכיתי כל היום, הייתי בחרדה לילדים שלי, ואז פנו אלי מהוצאת 'מגיד' ושאלו אם אני רוצה לכתוב ספר על 7 באוקטובר. לא הייתי במצב של להכין חביתה, אז לכתוב ספר נראה לי כמו בדיחה עצובה. איכשהו השתכנעתי לכתוב סיפור על אחד מגיבורי הטבח, וברגע שקראתי את מה שיצא הבנתי שזו התשובה לדיכאון שליווה אותי".

למה?

"כשלא היה צבא ולא היה כלום, האנשים שסיפרנו עליהם יצאו החוצה והיו שם בשבילנו. זה נשמע כמו סיסמה, אבל זה אמיתי. הפנסיונרית שחילצה אנשים באוטו שלה במקום שמד"א לא נכנסו אליו, החבר'ה החרדים מירושלים שהגיעו עם אמבולנסים למרות שהיה איסור להיכנס. זה נתן לי את התקווה שהמקום הזה הוא ראוי, שיש סיבה להילחם עליו. וזה הגיע לצד השאלות שעלו בי, של איך אפשר בכלל לגדל פה ילדים? העבודה על הספר החזירה לי את האמון".

וזה משהו שלא מקבלים מהחדשות?

"עד שהתחלתי לעבוד על הספר, הייתי מחובר לחדשות כל הזמן. ואז, במהלך העבודה עליו עשיתי הפסקה, ופתאום הבנתי מה החדשות עושות. כמה זה מסוכן לנפש. זה הכניס אותי לסטרס ונתן לי תחושה שהכל גרוע ומפחיד. לעומת זאת, ספרות תמיד עזרה לי להבין את עצמי. הצורך לקרוא על המלחמה מגיע מהניסיון להבין את המציאות, לעכל אותה ולהתמקם בתוכה. נוסף על כך, החדשות באות לספר לך מה קורה, אבל בעצם גם תמיד באות לסחוט ממך רגש, ובספרים יש משהו שהוא פחות אינטרסנטי, לפחות כשהספר טוב, כשאין לו אג'נדה והוא פשוט מספר סיפור".

חוויה קולקטיבית

"נוצרה פה חוויה קולקטיבית של חוסר ביטחון, חוסר ודאות ותחושת חוסר הבנה של המציאות", אומר פרופ' איל חוברס מהחוג למדעי המדינה באוניברסיטת תל אביב, "הדברים האלה ביחד מביאים כל אדם שמנסה לייצב את העולם האישי, המשפחתי ואת העולם הפנימי שלו, לנסות לארגן את המציאות על ידי הניסיון ללמוד אותה. מהבחינה הזאת אני דווקא חושב שיש המשכיות מסוימת בין ההקשבה לחדשות - ובין הניסיון לארגן את המציאות דרך, בין השאר, ההליכה לספרים".

ניר דבורי: "יש דברים שלא יכולנו להגיד בזמן אמת. הייתי יכול להדליק להבות בין לשכות ובין הבכירים ולייצר עוד יותר איבה. בחרתי להיות אחראי, אז לא הוצאתי את זה במהדורות. אבל עכשיו אנחנו אחרי שנתיים של מערכה, ואנחנו במקום אחר"

חוברס מוצא גם קשר בין ספרי ההנצחה שנכתבו בעקבות 7 באוקטובר לאלה שמנציחים את השואה. "התהליך של הנצחת השואה עבר שינוי", הוא אומר, "בעשורים הראשונים דיברו על הציבור היהודי והגורל שלו, על איך תהליך ההשמדה נעשה וכדומה. לעומת זאת, ב־30-20 שנים האחרונות מנציחים את השואה דרך התמקדות באינדיבידואל, דמות אחת של יהודי או משפחה אחת. כך פיתחנו בישראל התמודדות עם זיכרון קולקטיבי דרך התמקדות בסיפורים אישיים ויצירת נרטיב אישי של בן אדם - גם כדי לתת ממשות לקיום של אינדיבידואלים, וגם כדי להאיר - דרך הסיפור האישי - את החוויה הקולקטיבית".

ואיך זה פוגש את 7 באוקטובר?

"הדרך הזו, שבה אנחנו זוכרים דברים, קרתה באופן טבעי מאז 7 באוקטובר בסיפורים ספציפיים על אנשים, על משפחות, על אנשים שלחמו בגבורה. זה מעין מפגש בין תשתית הזיכרון שהתפתחה בהיסטוריוגרפיה של השואה - לבין האופן שבו אנחנו מתייחסים עכשיו לטבח ולמלחמה, וזה מפגש מאוד מעניין של חברה זוכרת. אני חושב שיש בזה משהו מאוד אנושי, שמקדש ומעריך את החיים".

וגם שמאפשר אולי עיבוד נגיש יותר של טראומה?

"בהחלט. הצריכה הזו היא חלק מהעיבוד של הטראומה, חלק מנתינת כבוד, וגם מרגשות האשם שנוצרו אצלנו כלפי האנשים שעברו את הדברים האלה. כדי שנוכל ללכת הלאה אנחנו צריכים לתת לזה מקום. וולטר בנג'מין מדבר על כך שהתיקון נעשה דרך העבר, שהתיקון המוסרי למציאות לא נעשה על ידי מבט ישיר על העתיד, אלא דווקא דרך התבוננות באותן טראומות עבר, ואנחנו עושים זאת דרך הסיפור של האינדיבידואל. במובן מסוים יש בזה משהו יהודי מאוד, מכיוון שאנחנו עם של מספרי סיפורים שמנציח את האנשים דרך השפה, דרך העברית, דרך הסיפור שלהם, ואנחנו גם עם של שומעי סיפורים".

הדחף לספר

"חטוף", ספרו של שורד השבי אלי שרעבי, יצא פחות מארבעה חודשים לאחר שחרורו. החיבור להוצאת סלע מאיר נעשה דרך חברה משותפת, אבל נדמה שאפילו ההוצאה לא צפתה את מה שעתיד לקרות. מיום יציאתו הוא מכר יותר מ־100 אלף עותקים, הישג נדיר ביותר בענף הספרים הישראלי.

"בפגישה איתנו הבנו שלאלי יש רצון ומוכנות לעבוד על הספר כך שהוא ייצא לאור במהירות האפשרית", אומר רותם סלע, מו"ל שותף בהוצאה. "מבחינתו, נושא הסיוע לחטופים והצורך לשקף לישראלים ולעולם מה קורה שם היה משהו שצריך לעשות אותו עכשיו. זה לא היה סתם לספר סיפור, זה היה לזעוק לקהל. המחויבות שלו היתה טוטאלית, הוא השקיע שעות בכל יום בכתיבה. אנחנו אלה שנאלצנו לעמוד בקצב שלו, כך שבתוך חודשיים מתחילת התהליך היינו כבר בהשקה של הספר".

שיערתם שההצלחה תהיה כל כך גדולה?

"היה ברור שיש עניין ציבורי מאוד גדול בזה, ואמרנו לאלי שאנחנו חושבים שזה יכול להגיע ל־10,000 עותקים, אולי ספר זהב (יותר מ־20 אלף עותקים, ק"מ). יצא שהוצאנו את הספר כשסיפור החטופים היה הסיפור הגדול בחדשות, והציבור רצה לקבל מבט מבפנים, להבין מה קורה שם ולאן זה הולך. זה יצר משיכה לספר, ובתוספת האופי המיוחד של אלי, הקהל התחבר לזה מאוד. אני חושבת שהקהל צריך לשמוע בן אדם שעבר את הדברים האלה והתמודד איתם בצורה כזו".

למה הכוונה?

"מאז 7 באוקטובר הציבור נמצא במבוכה ובכאב גדול מכיוון שהרבה מאוד מהדברים שהאמנו בהם, כמו היכולת של מוסדות להתמודד עם איומים, או היכולת שלנו לייצר איזושהי מציאות הסכמית עם השכנים שלנו, האמונה שאם אנחנו נעשה את הדבר הנכון העולם יגיב נכון - הכל קרס ונהרס. והציבור מבולבל, לא יודע, אין לו רעיונות חדשים שמחליפים את הדברים האלה. הוא מחפש דרכים לעבד את המבוכה הזאת, להבין טוב יותר לאן אפשר ללכת ואיך צריכים להתמודד עם הקשיים. ההתמודדות של אלי עם הכל היא דבר שעוזר לקוראים להבין את המציאות שהחטופים עומדים בפניה, ולקבל פרספקטיבה. כי מה שאלי אומר זה שבכל סיטואציה, בכל נקודה בזמן, אתה תמיד יכול לבחור את המציאות שלך. אתה יכול לבחור אם לחיות, ואתה יכול לבחור איך לחיות. והוא גם הוכיח את זה בסיטואציה הכי קשה שיש".

צבי יחזקאלי: "לא לקחו ברצינות את הדברים שאמרתי. חודש לפני כן שידרתי את האימונים של חמאס, וזה לא עשה כלום. הבנתי שהניוז היומיומי מוגבל. הישראלים רואים את זה, אבל אם זה לא מדמם והכל סבבה - אז יאללה, תעזוב אותי בשקט"

בראייתו של סלע, בשעה שהחדשות מתארות מה קורה בשטח, הספר מתאר מה קורה בנפשו של אדם. "אין דרך אחרת, שהיא לא בספר - לתאר את המציאות הפנימית של מי שעוברים את הדבר. הרבה אנשים כתבו לנו, 'לא קראתי ספרים הרבה זמן, לא חשבתי שאפשר יהיה לחדש לי משהו אחרי הראיון של אלי אצל אילנה דיין, אבל הספר חידש לי. הבנתי מה הוא עבר באופן שלא יכולתי לקבל קודם'. כי זה לא בן אדם שיושב ומדבר איתך. זה בן אדם שלוקח אותך, שם אותך בנעליים שלו, ומוציא אותך למסע. אתה איתו במקומות האלה, אתה רואה אותם מהעיניים שלו. ומכיוון שמה שעברנו מאז 7 באוקטובר מורכב ומטלטל מאוד, ציבור עצום מוכן לעשות את ההשקעה הזאת שנקראת לקרוא ספר".

זה יוצר גם הזדמנות להוצאות.

"הבעיה האמיתית היא שעולם ההוצאות הפך להיות מאוד תגובתי, אפאתי ופסיבי. האמונה שלנו שספרים הם לא חשובים כמו שהם פעם היו - הגשימה את עצמה. בזכות אלי נאלצנו להתגייס לקמפיין ולהוציא ספר בתוך חודשיים. אם היינו מוציאים אותו שנה אחרי זה, זה לא היה אותו דבר. עולם ההוצאות אכן נמצא בסיטואציה שבה יש לו הזדמנות אדירה. הציבור רוצה לעבד את האירוע הזה, הוא צריך גיבורים חדשים, הוא מחפש נרטיבים, סיפורים, תוכן - ובסופו של דבר, ספר הוא מלך התוכן. הסיכוי שאם ספר יהיה כתוב כהלכה הציבור יקרא אותו הרבה יותר גבוה היום מאשר בימים שבהם הציבור מרגיש שהכל 'עסקים כרגיל'. הציבור נבוך ויש לו סימן שאלה בראש, הוא מחפש להבין ולעבד".

אתה חושב שהמגמה הזו, של השתלטות ספרי הביטחון על מצעד רבי־המכר, תימשך?

"גם אם האיום בהשמדה קיומית מיידית עבר, עדיין יש את השאלות שנוגעות לישראל והמקום שלה בין האומות, ואת השאלות של איך החברה הישראלית בונה לעצמה את היום שאחרי, מה תפיסת הביטחון שלה, איך נראים הקואליציות החדשות והשבטים הפוליטיים החדשים אחרי שכל האמונות הישנות שלנו התנפצו. יש הרבה שאלות. לא יודע לגבי ספרים על המלחמה, אבל עידן הספרים על המצב הישראלי בתקופה שלאחר 7 באוקטובר לא עומד להסתיים בקרוב".

אשליה של ביטחון

"קוראי ספרים הם בדרך כלל אנשים שבאים מתרבות שמאמינה שהספר הוא מדיום שיש בו יסוד של רציונליות, ויש בו גם ממד של הסתכלות מרוחקת, מסכמת", אומר ד"ר דן ערב, חוקר תרבות וזיכרון במכללה למנהל ובאוניברסיטת תל אביב. "כלומר, שיש בו שיקול דעת וקור רוח, שהם ערכים שפחות נמצאים בחדשות ובמדיה שוטפת, ובוודאי לא ברשתות החברתיות. הספר מבטיח לנו הסתכלות אחרת, יותר רצינית, מנוהלת, מאופקת, אולי רציונלית. ונדמה לי שזה העניין, יש לי ספר על המדף שמקנה לי אשליה של ביטחון ושליטה, ושנותן לי פרספקטיבה. באמצעות חוויית הקריאה אני הופך את האירוע הטראומטי למשהו מנומק יותר, ולכן לנשלט יותר. הנה, נעשה כאן מחקר עומק, יש לי פה הסתכלות מורכבת - ולכן עכשיו אני מבין".

החדשות לא מספקות אשליה כזו?

"תקשורת אלקטרונית היא קודם כל מנגנון של טראומטיזציה. היא מהדהדת את הטראומה, מעצימה אותה. יש הרבה מחקרים על טראומות שנגרמות עקב צפייה בטלוויזיה, אתה לא צריך להיות באירוע עצמו, מספיק שתצפה בו בטלוויזיה ואתה כבר נכנס למצב הישרדות. נכון שנוסף על כך, התקשורת היא מנגנון של השבה סימבולית לסדר בכך שהיא הופכת אירוע נורא, שהוא לא נשלט, שהוא מחוץ לסדר - לאירוע שיש לו התחלה, אמצע וסוף, ויש לו היגיון, הסבר, לקח והקשר רחב יותר. התקשורת עושה גם את זה, כן. אבל ספר עושה את זה הרבה יותר, כי בעוד התקשורת רצה אחרי האירוע הבא, הספר חוזר אחורה. יש בו ממד של סיכום, ולכן גם ממד מאוד עמוק של עיבוד טראומה".

ומה עם ספרי עדויות, שהם מאוד רגשיים וסובייקטיביים, כמו אלה שנכתבים על ידי החטופים?

"אלה ספרים שעונים על הצורך להתבונן אל תוך האימה. אנחנו מתבוננים אל תוך האופל, אל תוך החור השחור הזה שאנחנו חרדים ממנו. המנהרה, השובה האכזרי - אלו מערכות דימויים שמילדות רודפות אותנו בסיוטים. עם זאת, אלו חטופים שכבר חזרו, אז יש גם נחמה, השלמה, אני נכנס לתוך החור השחור אבל אני בסופו של דבר יוצא ממנו, וזה נותן לי איזשהו כוח".

אמרתי לכם

"שנים דחפו אותי להוציא ספר על כל החוויות שלי עם ערפאת ועם זביידי, ועל הסכסוך עם הפלשתינים שסיקרתי עשרות שנים, אבל לא מצאתי לנכון להוציא עוד ספר זיכרונות של עיתונאי. ואז משהו קרה ב־7 לאוקטובר", אומר העיתונאי צבי יחזקאלי, מחבר הספר "אמרתי לכם זה ג'יהאד".

מטרתו המוצהרת של הספר, שמסכם כ־30 שנות סיקור של הסכסוך הישראלי־פלשתיני, היא לקחת את הקורא למסע אל תרבות השבט והאסלאם ולהבין אותו דווקא מנקודת המבט הערבית.

"הרגשתי כזה כאב על זה שלא צעקתי עוד יותר, ולא הזהרתי עוד יותר ממה שעשיתי", אומר יחזקאלי, "בגלל שהתייאשתי כבר מדור המבוגרים, אמרתי שאכתוב לילדים את הסיפור על איך שבאנו עם הידיעות על כך שזה הולך לקרות, ששידרנו חודש לפני את התרגיל שערכו חמאס כהכנה".

הפנייה הזו לילדים הפכה לרומן גרפי בשם "השקט שלפני המבול", שיחזקאלי הוציא באותו החודש שבו הוציא את ספר העיון. "שאלו אותי למה ספר ילדים", הוא נזכר. "אמרתי שאם כל מה שעשיתי בתקשורת בעשור האחרון לא עזר, כנראה צריך להסביר את זה לילדים בדרך יותר ציורית".

ובכל זאת, כתבת גם את הגרסה למבוגרים.

"אם לא היה קורה 7 לאוקטובר, לא הייתי מעלה את הזיכרונות שלי. אולי רק פעם, בתור איזה תחביב. אבל פה זה כבר היה לעצור את הדימום. אני עדיין מאמין שאפשר לתקן. אני מאמין שהדור הזה שלוחם עכשיו בעזה יחזור ויספר לכולנו מה באמת קרה, כמה עזה התכוננה לג'יהאד בזמן שאנחנו ישנו, וכמה עוד אפשר לתקן. הספר נועד להבין את הרציונל של אלו שקמו עלינו".

ולמה המקום שלך בתקשורת, כעיתונאי מוערך, לא מספיק? למה דווקא ספר?

"כי העובדה היא ש־7 באוקטובר קרה. לא לקחו ברצינות את הדברים שאמרתי. חודש לפני שידרתי את האימונים של חמאס, וזה לא עשה כלום. באיזשהו שלב הגעתי להבנה שהניוז היומיומי הוא מוגבל. הישראלי הממוצע רואה את זה, אבל כמו שאומרים, if it bleeds, it leads - רק מה שמדמם מוביל. אם זה לא מדמם והכל סבבה, אז יאללה תעזוב אותי בשקט, עכשיו שקט ברצועה.
"האולפנים מתסכלים, כי הם בעצם מכניסים אותך למערבולת של מידע ללא שום ניתוח, ללא שום מסקנה. היום יש לכולם את הידע שנותנים בתקשורת. כולם בקבוצות ווטסאפ, כולם יודעים מה קרה.

"כיום לאזרח, לצופה, לא חסר מידע, חסר לו ניתוח עומק, ואת זה אי אפשר להכניס באולפן. נתתי בערוצים את המקסימום שאפשר לתת, וראיתי שדרך הזמן שמקדישים לזה אתה בעיקר יכול להפחיד, ופחות להבין. מה קורה לאדם שפותח טלוויזיה ורואה את אותם פאנלים שמתקצפים בהם בין ימין לשמאל? אין לו שום הבנה, יש לו רגש. הוא כועס, הוא כואב, אבל זה לא יעזור לו בקרב".

כלומר הפרשנות שנותנים באולפנים לא באמת צוללת לעומק?

"היום כולם רוצים עיבוד של המידע כדי להבין איפה טעינו. זו הסיבה שכשעברתי מערוץ 13, מהחדשות, ושאלו אותי ב‏־i24 מה אני רוצה לעשות, אמרתי שאני רוצה לעשות את 'ערביסטים' - תוכנית של דוברי ערבית ומומחים שייתנו את הרובד הפרשני, העמוק, הניתוחי. יש צמא אדיר לידע כזה, שהוא פוקח עיניים, במקום לאכול לאנשים את הראש עם עוד איזה אלוף לשעבר שתחזיותיו מתנפצות בכל רגע. זה הרצון של האזרח הישראלי, שראה כל כך הרבה חדשות וחטף את המכה ב־7 באוקטובר ואומר - לא הכינו אותי לזה דרך החדשות, לא הבנתי מה עומד לקרות. אני רוצה מקורות אחרים".

תקועים ביום הטבח

"הספר של צבי יחזקאלי מצליח מאוד בגלל שיש המון רצון לדעת את חמאס", אומר אבי שומר, מנכ"ל צומת ספרים. "7 באוקטובר גרם לנו לרצות להבין באמת את הצד השני, להבין מי עומד מולנו, ולכן קונים אותו, אבל חשוב לזכור שלא כל הספרים הביטחוניים מצליחים".

כמו, למשל?

"יצאו הרבה ספרים של אלופים ורמטכ"לים בשנים האחרונות, של פוליטיקאים ושרים, ואנשים לא נוגעים בהם, כי הם מספרים בעיקר על עצמם ועל תולדות חייהם, ועל כמה הם אסטרטגים דגולים. מול זה, כשיש ספר כמו זה של האלוף (מיל') גיורא איילנד, שבו הוא לא מספר על עצמו, אלא נותן הצצה אסטרטגית פנימה, הוא דווקא כן מצליח. עוד דבר שעובד הוא סיפורי גבורה, כמו ב'חטוף'. גם בספר החדש של יוסי כהן, ראש המוסד לשעבר, 'בתחבולות תעשה לך מלחמה', יש סוג של גבורה, כשהוא מספר שם על אנשים שהיו בשבי וחזרו. נוסף על כך, הוא מראה את העוצמה שלנו ואת כמה שהמוסד הוא ארגון גדול. אנשים יקנו ספר שמבטיח לנו תקווה, ספרים שנותנים כוח, כי דיכאון הוא לחם חוקנו ואנחנו מחפשים משהו שיוציא אותנו מזה. הם פחות יקנו ספרים על הדיכאון שהמלחמה הביאה. יש כאלו שיוצאים, והם אכן לא מצליחים".

יאיר אגמון: "בכיתי כל היום, הייתי בחרדה לילדים שלי. לא הייתי במצב של להכין חביתה, אז לכתוב ספר נראה לי כמו בדיחה עצובה. איכשהו השתכנעתי, וברגע שקראתי את מה שיצא הבנתי שזו התשובה לדיכאון שליווה אותי"

"ההצלחה נובעת מהמחשבה שאם נגלה עוד תכתובת, עוד קצת על מה עשו או לא עשו, נוכל להסביר לעצמנו מה קרה לנו", אומר פרופ' אורן מאיירס, מרצה בחוג לתקשורת באוניברסיטת חיפה. "זה לא יקרה, כי המציאות הרבה יותר מורכבת, אבל יש משהו אנושי ונוגע ללב במחשבה הזאת שאם נחפור ונחפור, נצליח להבין מה קרה. שלא לדבר על הרצון לחזור ל־6 באוקטובר. זה מזכיר לי את הסרט 'לקום אתמול בבוקר', שבו הגיבור מתעורר בכל פעם באותו יום ויכול לתקן. במובנים רבים אנחנו בכל יום חיים את 7 באוקטובר מחדש, ולספרים יש תפקיד פרדוקסלי. הם מנסים לתווך את מה שקרה ולהציע חזון לעתיד, אבל תפקידם הוא גם להשאיר אותנו תקועים ביום הטבח".

ונראה שאנחנו בתחילתו של גל.

"נכון. בקטלוג ספריית האוניברסיטה יש היום כ־3,500 ספרים על מלחמת יום כיפור, והם עוד ממשיכים לצאת. זה יהיה ככה גם בקשר ל־7 באוקטובר. ועוד לא התחלנו בכלל לדבר על גל הביוגרפיות של הבכירים המעורבים. כמו שהיו הביוגרפיות של בר־לב, דדו, דיין, גולדה וספרים על אריק שרון - כך יהיו גם ביוגרפיות ואולי אוטוביוגרפיות של גלנט, הרצי הלוי ועוד".

ההיסטוריון פרופ' דני אורבך אומר: "חבר, עורך ראשי של הוצאה, אמר לי פעם ששוק ספרי העיון ההיסטוריים בארה"ב יקרוס כמו בועת הנדל"ן ברגע שאנשים יפסיקו להתעניין במלחמת העולם השנייה. זה אחד הנושאים הבודדים שכל הזמן יוצאים עליהם ספרי עיון שהרבה אנשים קוראים".

למה?

"מלחמות גדולות מעצבות את הדמיון שלנו בלי שאנחנו מרגישים. כשאנחנו חושבים על מה זה מלחמה, כולל בספרות, אנחנו חושבים על המלחמות הגדולות. תחשבי על 'שר הטבעות' וכל חקייניו. מה מאפיין את הספרים הללו? יש שם בינאריות - שתי מעצמות, אחת טובה ואחת רעה, שנלחמות זו בזו עד המוות. זאת הפרדיגמה של מלחמת העולם השנייה, והיא נמשכה בספרות הרבה מאוד זמן. אנחנו רואים שהיא מתחילה להתפרק עכשיו. תסתכלי על 'משחקי הכס', שזה כבר עולם רב־תרבותי. וזה קורה גם בספרי זיכרונות. ברגע שיש מלחמה גדולה, היא מעצבת את הדמיון. ברגע שהיא מעצבת את הדמיון, אנשים רוצים לקרוא סיפורים מעניינים על מה שהיה שם".

איך אתה רואה את התופעה הזאת באה לידי ביטוי ביחס ל־7 באוקטובר?

"זו טראומה עצומה בכל תחומי החיים. אנחנו נראה את מושג הטראומה מקבל המון מקום בהרבה מאוד ספרים שייצאו. התחושה של איום השמדה, שמלחמה היא משהו שהוא לא רק 'שם', אלא גם כאן. מושגים כמו 'הקונספציה' ותיאוריות קונספירציה שונות ומשונות יעלו. אם יהיה בספרים האלו סיפור טוב, הקוראים שדמיונם עוצב על ידי המלחמה הזו ירצו לקרוא אותם. יש לנו כאן מלחמה שמגיעה כל כך עמוק לפסיכולוגיה של אנשים רגילים, שנגעה באזרחים בצורה עמוקה, וזה מה שיעצב גם את הדמיון וגם את צריכת הספרות שאחרי".