"רע בלי מלרע", ספרה החדש של הקומיקסאית אילנה זפרן, הוא יצירה עדינה, חכמה וכאובה על אובדן כפול: האישי והלאומי. זפרן, שאיבדה את חתולתה, מלרע, זמן קצר אחרי אירועי 7 באוקטובר, מתמודדת בספר עם שתי שכבות של כאב: זו הפרטית, האינטימית, על מותה של חיית מחמד קרובה, וזו הציבורית, הכללית, שבה הכאב קשור לתחושת ההיעדר הקשה, שמלווה את המציאות הישראלית זה כשנתיים.
זפרן לא נזקקת למילים רבות כדי להעביר את התחושות הללו. במקום זאת, היא משתמשת באיורים מינימליסטיים ורגישים בשחור־לבן, עם נגיעות בודדות של צבע צהוב, המחדדות דווקא את מה שחסר. קווי העיפרון החלשים שבהם היא מתארת את החתולות, מלעיל ומלרע, הופכים אותן כמעט לרוחות רפאים על הדף, ומדגישות את השבריריות והארעיות של הקיום האנושי. התחושה שעולה מתוך האיורים היא שהחיים, כמו הקו העדין של העיפרון, יכולים להיעלם אל הריק בכל רגע.
הספר מציע הצצה כנה, נדירה ורגישה אל אבל שבדרך כלל אינו זוכה ללגיטימציה ציבורית - האבל על חיית המחמד. עבור מי שמעולם לא חלקו את חייהם עם בעלי חיים, זוהי הזדמנות לגלות עולם רגשי שלם שלרוב נותר מוסתר. זהו כאב שהחברה נוטה להקל בו ראש, להתעלם ממנו ולפעמים גם ללעוג לו. זפרן מעניקה לסוג האבל הזה את הכבוד והרגישות שהוא ראוי להם.
החיבור בין האובדן הפרטי לאובדן הלאומי הוא נקודת המפתח של הספר, וגם הנקודה הרגישה ביותר שבו. לא מן הנמנע שיהיו מי שיראו בשילוב בין מותה של חתולה לבין האסון הגדול של 7 באוקטובר דבר מקומם. אבל זפרן לא משווה בין האובדנים, אלא מדברת על האופן שבו האבל האישי והכללי מתמזגים לתחושת היעדר אחת גדולה. היא גם מצליחה לתאר איך אפשר להתגעגע לאנשים שלא הכרת, ולחוש בעוצמה את חסרונם של אלו שמעולם לא החלפת איתם מילה. בספרה, ההיעדר הזה נוכח במלוא עוצמתו; היעדר החטופים, היעדר האמון, היעדר הידידות הפשוטה.
זפרן מתייחסת בעדינות גם לתפיסה התרבותית של החתול כסמל למסתורין ולמוות. היא רומזת לכך שהחתול, חיה שקשורה במיתוסים לעולם שמעבר, מאפשר לה לעסוק בנושא האבל בצורה טבעית וכנה. חתולים, שהפכו בתרבויות שונות מסמלים של מזל טוב למלוויהן של מכשפות או לסמל של בדידות נשית, הם דימוי שמתאים במיוחד לתיאור האופן שבו החברה שלנו מתמודדת (או מסרבת להתמודד), עם אובדן וכאב.
בהקשר הישראלי הנוכחי, זפרן מבקרת באופן עדין אך ברור את האופן שבו הכאב האישי נבלע תחת רעש פוליטי וחברתי. "רע בלי מלרע" הוא ניסיון אמיץ ומדויק לחצוב מתוך ההמולה הזו מרחב שקט ופרטי שבו אדם יכול להתאבל, בלי להסתכן במתקפות מכל כיוון אפשרי. הספר מזכיר לנו את האמת הפשוטה: הזמן לא תמיד מרפא הכל, והתמודדות עם כאב דורשת מאיתנו לעצור, לשהות בו, ולתת לו ביטוי.
הדרך של זפרן להתמודד היא דרך האמנות, "רק העיפרון יכול עכשיו ללטף את מלרע", היא כותבת, ומממשת את המשפט הזה בעדינות ובחמלה בכל עמוד. הציור הוא המגע האחרון, הדרך להנציח ולהזכיר, אך גם הדרך להמשיך הלאה. החתולה השנייה, מלעיל, נשארת לצידה כעדה לאבל, תזכורת למה שיש ולמה שנותר מאחור.
"רע בלי מלרע" הוא לא רק ספר על אובדן. הוא ספר על ההחלטה האנושית לא לשתוק מול ההיעדר, אלא למצוא לו מילים וקווים שיכולים למלא, ולו במעט, את החלל שהשאיר אחריו. דווקא בצמצום ובשקט שלו, הוא מצליח לומר בקול ברור את מה שרבים כל כך מתקשים לבטא.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו