"אֶל הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ זְמַן לַכֹּל"

קהלת, אותה מגילה פילוסופית, קשה ומדכאת, מלאת סתירות, זו שמציעה מסע אל משמעות החיים וחוזרת על הטענה ש"הבל הבלים, אמר קהלת, הבל הבלים - הכל הבל", כמעט לא נכנסה לתנ"ך, מכיוון שהיתה עד כדי כך שנויה במחלוקת, לאור תכניה, שבמבט ראשון נקראים כחילוניים, ספקניים, ונוגדים את עקרונות היסוד של האמונה.

ובכל זאת היא נכנסה, ובכל זאת קוראים בה בשבת חול המועד של סוכות. אבל איך ספר שכל כולו ייאוש, ותחושת "מה הטעם" נקרא דווקא בחג שעליו נאמר, "ושמחת בחגך"? יכול להיות שהסיבה היא שסוכות הוא חג השמחה הארעית, בו עוזבים את הבית הקבוע ויושבים במבנה הארעי שהוא הסוכה, מה שמתחבר לתמה שמובילה את המגילה, שאומרת שהכל ארעי וחולף.

קהלת מציג את הסדר הקוסמי של החיים, המוכתב מלמעלה, "אֶת הַכֹּל עָשָׂה יָפֶה בְעִתּוֹ". כנגדו, בעיצומם של ימי המלחמה ההיא, עמיחי הסביר בשיר שהחיים מורכבים ומעורבבים יותר

רש"י וחז"ל ניסו לבאר שהקריאה בקהלת נבחרה כדי "לאזן" את השמחה בסוכות, וכי היא מלמדת איך לשמוח לא למרות הארעיות - אלא בזכותה.

ואולי קהלת נבחרה לסוכות בגלל שהיא מגילה של סתיו, כמעין תמונת מראה לאביב המתחדש והפורח. תקופה בה שעות האור המתקצרות, אנשים מתכנסים בבתים מול הקור המתקרב של החורף, ואלה מעוררים גם התכנסות אל המחשבה על החיים ועל הסתיו האנושי: דעיכה, הזדקנות ומוות.

כפי שכתב ביאליק על הימים האלה: "הַקַּיִץ גֹּוֵעַ מִתּוֹךְ זָהָב וָכֶתֶם / וּמִתּוֹךְ הָאַרְגָּמָן / שֶׁל-שַׁלֶּכֶת הַגַּנִּים וְשֶׁל-עָבֵי עַרְבָּיִם / הַמִּתְבּוֹסְסוֹת בְּדָמָן. [...] וּמִתְיַתֵּם הַלֵּב. עוֹד מְעַט וְיוֹם סַגְרִיר / עַל-הַחַלּוֹן יִתְדַּפֵּק בִּדְמָמָה". לא לחינם חז"ל טענו שהמלך שלמה, החכם באדם, כתב את קהלת בימי זקנתו כסיכום הגותי לחייו.

הבל הבלים

מגילת קהלת נפתחת בשירה יפהפייה, שכל אחת משורותיה הפכה לפתגם שמוטמע עמוק בשפה העברית המודרנית. שירה המדברת על הלופ האינסופי של העולם: "הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל. מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת. [...] כָּל הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל הַיָּם וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא [...] מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה שֶׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ".

הקריאה הזו, בפרקים הראשונים של קהלת, עשויה להיות קשה. האמנם באמת הכל הבל הבלים ואין משמעות לחייו של האדם הבודד? האמירות הללו העסיקו לא מעט פילוסופים וחכמים על פני אלפי שנים, ולצידם גם משוררים שהתייחסו לדברי המגילה.

כך למשל, כתבה לאה גולדברג בשיר מ"שירי סוף הדרך" (1954): "אָמַרְתָּ: יוֹם רוֹדֵף יוֹם וְלַיְלָה - לַיְלָה. / הִנֵּה יָמִים בָּאִים - בְּלִבְּךָ אָמַרְתָּ. / וַתִּרְאֶה עֲרָבִים וּבְקָרִים פּוֹקְדִים חַלּוֹנֶיךָ, / וַתֹּאמַר: הֲלֹא אֵין חָדָשׁ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ. // וְהִנֵּה אַתָּה בָּא בַּיָּמִים, זָקַנְתָּ וְשַׂבְתָּ, / וְיָמֶיךָ סְפוּרִים וְיָקָר מִנְיָנָם שִׁבְעָתַיִם,/ וַתֵּדַע: כָּל יוֹם אַחֲרוֹן תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ, / וַתֵּדַע: חָדָשׁ כָּל יוֹם תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ".

בשיר, גולדברג פונה אל אדם זקן, ופותחת במילה "אָמַרְתָּ". אולי זה קהלת עצמו, אולי מישהו שמחזיק בדעתו ומצטט אותה. אך כנגד האמירה "אֵין חָדָשׁ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ", השיר מציע התבוננות הפוכה - דווקא בגלל ימי הזקנה וההבנה שהחיים חולפים, כשכל יום עלול להיות האחרון תחת השמש, הימים הופכים יקרים אפילו יותר.

גם הרומנטיקה נכנסה כאן, כשמשוררים לא מעטים התעקשו שגם אם אין שום חדש תחת השמש, לא הכל הבל, בזכות האהבה. כך למשל כתב שייקספיר בסונטה 59 ("If there be nothing new"), וכך גם כתב נתן אלתרמן ב"שיר לאשת נעורים": "לֹא הַכֹּל הֲבָלִים, בִּתִּי,/ לא הַכֹּל הֲבָלִים וָהֶבֶל./ גַּם לַכֶּסֶף הֵפַרְתִּי בְּרִיתִי, / גַּם זָרִיתִי יָמַי לַהֶבֶל. / רַק אַחֲרַיִךְ הָלַכְתִּי, בִּתִּי, / כַּצַּוָּאר אַחֲרֵי הַחֶבֶל".

פאנטה ריי

אחד הדימויים היפים ביותר של קהלת למחזוריות העולם, ולאופן המעגלי בו הדברים קורים, טמון בפסוק, "כָּל הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל הַיָּם וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא אֶל מְקוֹם שֶׁהַנְּחָלִים הֹלְכִים שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָכֶת".

הרקליטוס היווני, שנותרו לנו ממנו אך ורק רסיסי דברים, התבונן אף הוא בנהרות הזורמים וכתב את המשפטים המפורסמים: "הכל זורם" ("פאנטה ריי" ביוונית), וכן "אינך יכול להיכנס לאותו נהר פעמיים". אבל אצל קהלת, שמתבונן ממעוף הציפור במערכת החוקים הפנימית של הטבע, גם הנחל הדינמי הוא למעשה עוד דימוי לכך שאין כאן שום חדש.

במתח הזה שבין "הכל זורם" לבין "והים איננו מלא", השתמשה גם הספרות העברית כדי לדבר על החיים. כך למשל ש"י עגנון כתב על רגע של התבוננות בנהר הסטריפה הגדול, החוצה את עיר הולדתו בוצא'ץ': "הלכתי לי אצל הנהר ועמדתי לי שם על הגשר, כשם שהיה אבא זכרונו לברכה עושה בלילי יום הכיפורים [...] מים הולכים ומים באים, וכשם שבאים כך הולכים וריח טהרה עולה מהם. דומה שמיום שעמדתי כאן עם אבא זכרונו לברכה לא נשתנה כאן כלום ולא ישתנה כאן כלום עד סוף כל הדורות". דווקא ביום הכיפורים, ההתבוננות במים הזורמים והמשתנים עשויה להוליד מחשבה על היכולת של האדם לחזור בתשובה ולהשתנות, אך עבור עגנון, כמו אצל קהלת, "מים הולכים ומים באים", "דור הולך ודור בא", כלום לא משתנה.

בניגוד לעגנון ולקהלת, חיים גורי צידד באחד משיריו דווקא בהרקליטוס שהאמין בשינוי: "וְהַנְּהָרוֹת הַהוֹלְכִים אֶל הַיָּם,/ הַנְּהָרוֹת הַנּוֹשְׂאִים דָּכְיָם;/ אֲנַחְנוּ לֹא אוֹתָם הַמַּיִם,/ הֵם אוֹמְרִים, כְּהֶרַקְלִיטוּס הָאָפֵל,/ לַמַּאֲשִׁימִים אוֹתָם".

לעומת קהלת, השיר של גורי מראה שגם כשנראה שדבר אינו משתנה במציאות, הנהרות אומרים (ואולי גם בני האדם) - שימו לב, מבפנים אנחנו כן משתנים, "אנחנו לא אותם המים".

גם אבות ישורון התכתב עם הפסוק. באחד משיריו הנוגעים ביותר ללב הוא כתב: "כָּל הַנְּהָרֹת/ הֹלְכִים אֶל/ הַיָּם וְהַיָּם/ אֵינוֹ מָלֵא// כִּי כָּל/ הַנְּהָרֹת חֹזְרִים/ אֶל הַנְּהָרֹת./ תַּאֲמִינֻ לִי.// זֶה סֹד/ גֵּאֻת וְשֵׁפֶל./ זֶה סֹד/ תּוֹרַת הַגַּעְגֻּעִים".

ישורון, שהגעגוע אל מה שהיה ואבד הוא יסוד מרכזי בשירתו, מסביר שגם לנהרות יש גאות ושפל, גם הם מתגעגעים וחוזרים אל הנהרות, מבקשים את הבלתי אפשרי - להתנגד לכיוון הזרימה ולחזור אל עצמם, או לשוב אל המקום שעזבו ואיננו עוד.

יפה בעתו

בספטמבר 1982, בעיצומה של מלחמת לבנון הראשונה, פרסם יהודה עמיחי שיר שגם הוא מתפלמס עם קהלת. בשיר הוא מתייחס דווקא לפרק ג' במגילה, שנפתח במילים "לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם. עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת עֵת לָטַעַת וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ. [...] עֵת לֶאֱהֹב וְעֵת לִשְׂנֹא עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם".

קהלת מציג את הסדר הקוסמי של החיים, המוכתב מלמעלה, "אֶת הַכֹּל עָשָׂה יָפֶה בְעִתּוֹ". כנגדו, בעיצומם של ימי המלחמה ההיא, עמיחי מסביר בשיר שרלוונטי גם לימינו, שהחיים מורכבים יותר, מעורבבים יותר.

"אָדָם בְּחַיָּיו אֵין לוֹ זְמַן שֶׁיִּהְיֶה לוֹ/ זְמַן לַכֹּל./ וְאֵין לוֹ עֵת שֶׁתִּהְיֶה לוֹ עֵת/ לְכָל חֵפֶץ. קֹהֶלֶת לֹא צָדַק כְּשֶׁאָמַר כָּךְ.// אָדָם צָרִיךְ לִשְׂנֹא וְלֶאֱהֹב בְּבַת אַחַת,/ בְּאוֹתָן עֵינַיִם לִבְכּוֹת וּבְאוֹתָן עֵינַיִם לִצְחֹק/ בְּאוֹתָן יָדַיִם לִזְרֹק אֲבָנִים/ וּבְאוֹתָן יָדַיִם לֶאֱסֹף אוֹתָן,/ לַעֲשׂוֹת אַהֲבָה בַּמִּלְחָמָה וּמִלְחָמָה בָּאַהֲבָה.// וְלִשְׂנֹא וְלִסְלֹחַ וְלִזְכֹּר וְלִשְׁכֹּחַ/ וּלְסַדֵּר וּלְבַלְבֵּל וְלֶאֱכֹל וּלְעַכֵּל/ אֶת מַה שֶּׁהִיסְטוֹרְיָה אֲרֻכָּה/ עוֹשָׂה בְּשָׁנִים רַבּוֹת מְאוֹד.// אָדָם בְּחַיָּיו אֵין לוֹ זְמַן./ כְּשֶׁהוּא מְאַבֵּד הוּא מְחַפֵּשׂ/ כְּשֶׁהוּא מוֹצֵא הוּא שׁוֹכֵחַ,/ כְּשֶׁהוּא שׁוֹכֵחַ הוּא אוֹהֵב/ וּכְשֶׁהוּא אוֹהֵב הוּא מַתְחִיל לִשְׁכֹּחַ.[...]/ מוֹת תְּאֵנִים יָמוּת בַּסְּתָו/ מְצֻמָּק וּמְלֵא עַצְמוֹ וּמָתוֹק,/ הֶעָלִים מִתְיַבְּשִׁים עַל הָאֲדָמָה,/ וְהָעֲנָפִים הָעֲרֻמִּים כְּבָר מַצְבִּיעִים/ אֶל הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ זְמַן לַכֹּל".