אחד מהדברים שמאפיינים טקסט בעל חשיבות תרבותית הוא הרצון לספר אותו מחדש בכל תקופה, ויש מעט טקסטים שזה נכון לגביהם יותר מאשר התנ"ך: כבר במאה השנייה לפני הספירה, כשהמחזאי היהודי יחזקאל הטרגיקן כתב את סיפור יציאת מצרים כטרגדיה יוונית; דרך הספרים החיצוניים, הברית החדשה ומדרשי חז"ל; ועד ל"נסיך מצרים" של דרימוורקס או לספריה של חוה עציוני־הלוי על נשות התנ"ך בימינו.
הקושי, כמובן, הוא שהרצון אמנם קיים, אבל לאחר עיבודים רבים כל כך לאורך אלפי שנים, קשה למצוא דרכים לחדש בהן. אחד מהפתרונות הוא להיעזר בביקורת המקרא, שמציעה פרספקטיבה חדשה ומגובה מחקרית על "מה שקרה באמת" מאחורי חלק מהסיפורים הקאנוניים. זה חלק ממה שעשתה יוכי ברנדס ב"מלכים ג", שעסק באופן שבו ספרי התנ"ך נועדו לשרת את האינטרסים של בית דוד ויהודה על חשבון בית שאול וממלכת ישראל; וזה גם הכיוון שבו פוסע "המגילה השישית", ספר הביכורים של ירון פרנס.
גיבור הספר הוא רעואל, סופרו ואיש סודו של גדליה בן אחיקם: מי שנעשה לשליט יהודה לאחר חורבן בית ראשון, ושרציחתו בידי ישמעאל בן נתניה סימנה את השלב האחרון של החורבן. הספר כתוב בגוף ראשון: זיכרונותיו מחורבן הבית ומימיו האחרונים עם גדליה; ובעיקר זיכרונות על התגליות שלו, שנים קודם לכן, לגבי פעולותיו של שפן, סבו של גדליה וסופר המלך. שפן, כך על פי העלילה (ובהשראת המחקר), שימש לא רק כיועץ אלא כממליך מלכים, ובעיקר כמי שלקח את המסורות הנפרדות והאלים הנפרדים של ממלכות ישראל ויהודה, וחיבר ביניהם באופן מלאכותי דרך כתיבת ספרי התורה.
"המגילה השישית", היא מעין תוספת לחומש, שמגלה את מה שהתרחש באמת. המתח שסביבו נע הספר הוא הפער שבין התוכנית הגדולה של שפן, שנועדה לאחד בין ישראל ליהודה לאחר חורבן ממלכת ישראל בידי אשור, ובין תוצאותיה העגומות. לעומת ההיבריס והעוצמה של שפן, רעואל הוא דמות אנטי־הרואית: הוא לא לוחם או שליט, וגם לא סופר מוכשר במיוחד, ומבלה את רוב הספר בגעגועים למשפחה ולחיים שאיבד. גם גדליה, שמתואר על ידי רעואל כשליט מרשים, לוקה בהיסוסים ובפאסיביות שמביאים עליו את מותו.
התהיות של רעואל על סיפורים ועל כוחן של מילים מספקות כמה מהפסקאות היפות בספר: "וחשבתי שהכתב שומר לנו על הדיבור והמחשבות לתקופות ארוכות מאוד. שהציור שומר לנו על המראה, כפי שהבורות שומרים לנו על המים... אבל עד כה טרם מצאתי דרך לשמר את מגע ידיה של אשתי".
יחד עם זאת, הבחירה ברעואל כמספר יוצרת בעיות משמעותיות. כמעט כל הפעולה שלו בספר היא היזכרות, ובחלקה הגדול זו היזכרות בהיזכרות: רעואל נזכר בדברים שסיפר לו גדליה על שפן, שגם בשמיעה שלהם הוא היה למעשה פאסיבי. התוצאה היא גיבור שאין לו פעולה או מהלך רגשי, הוא מתחיל מהוסס ומלא געגועים ונותר כזה, והדבר המרכזי שהוא עושה הוא לציית להוראותיו של גדליה ולברוח עם המגילות לאחר שזה נרצח. לכן קשה להתעניין בו או בעלילה, שסופה ידוע מראש. שפן, הדמות היחידה שיש לה פעולה מעניינת באמת, נותר מרוחק ובמידה רבה בלתי מובן. אפילו הקשר בין פעולותיו של שפן ובין החורבן, שהן לכאורה גרמו לו, נותר עמום.
אחת מהדילמות בכתיבה של רומן שמתרחש בתקופה עתיקה היא שאלת השפה. בקוטב האחד נמצא "מלך בשר ודם" של משה שמיר, שמתרחש בימי השושלת החשמונאית וכתוב כולו בלשון חכמים; ובקוטב השני "הממלכה" של אמיר אור, שבו שאול ודוד מקללים בסלנג מודרני. רוב הכותבים בוחרים בדרך ביניים ומנסים לעצב שפה שנשמעת ארכאית אבל עדיין מובנת דיה לקורא בן זמננו. ב"המגילה השישית", השפה לא מגובשת דיה: דקדוק אנגלי משתרבב פנימה, וניכר שהכותב לא שולט עד הסוף במשלב שיצר, כשהתוצאה היא משפטים מסורבלים כגון "[סוד] טוב הוא בעיקר בעיתו. ככל שהוא מזדקן ומתבלה, אין הדבר משנה, זקנתו של הסוד מטעה אותו וממיתה אותו ואיש אינו מאמין יותר לסוד הצעיר כפי שהיה כשנולד".
ניכר שנעשה תחקיר רציני לספר, ואולי החלקים המוצלחים בו הם אלה שעוסקים באורחות החיים הממשיים של התקופה ובתרבות החומרית שלה. אבל הסיפור הגדול שאותו פרנס מנסה לספר לא מצליח להמריא, וחבל שכך - כי רעיון בעל פוטנציאל בהחלט היה כאן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו