המסע של משה סקאל ובן זוגו בדרך להורות היתרגם לספר ששואל שאלות קשות על מוות

בששת ספריו הקודמים, ששניים מהם ("יולנדה" ו"הצורף") הביאו לו מועמדויות לפרס ספיר, עשה משה סקאל שימוש נרחב בחומרים אוטוביוגרפיים. השנים שבילה כישראלי צעיר ואבוד למדי בפריז, מערכת היחסים שהחמיצה בין סבו לסבתו, נדודי המשפחה מסוריה לתל אביב והנוכחות האינטנסיבית של שפע דודות ודודים - כולם שימשו לו מצע לכתיבה. ובכל זאת, "בינה ולואיז" הוא ספרו האישי מכולם. הספר נכתב במהלך תשעת חודשי ההיריון של הפונדקאית, שברחמה צמחה בתו. הבטן המתעגלת, כפי שכותב סקאל, הלכה ותפחה אצל הפונדקאית בקנזס, בעוד הוא ובן זוגו עוקבים "בחרדה ובהתרגשות גדולה" מברלין, ואגב כך הוא משוחח עם בינה מלאכותית. "לא ביקשתי שתביני", כותב לה סקאל, "אלא שתהיי עדה לדבר שקשה לשאת אותו לבד".

סקאל כותב יומן, שמתנהל בקצב ההיריון: 150 תאים (מילימטר בודד) המנסים להשתרש בדופן הרחם, זרע של פרג שיש בו לב שמתחיל לפעום, בשבוע השביעי כבר יש לו מוח, הוא בגודל זית, ואז תאנה קטנה וכליות שכבר מפרישות שתן - עד שהוא נעשה יצור מובחן, כזה שאפשר לייחס לו נוכחות בעולם. אלא שהתהליך כולו מתרחש בגוף אחר, גופה של האישה שתלד את התינוקת, ובמרחק פערי שפה ותרבות שעליו מגשר רק חבל טבור דמיוני. מה שלפני עשורים בודדים עשוי היה כלשעצמו להישמע עתידני להפליא, נדמה היום שגרתי לחלוטין, וסקאל אפילו מוצא בו יתרון: המרחק הגדול בין הפונדקאית לאבות לעתיד מאפשר התאהבות של ממש, אהבה אמיתית, לדבריו, שלא היתה נובטת בקלות כזו אילו היו קרובים פיזית, משום שאז חוסר היכולת שלו לחוש גופנית את היווצרותה של בתו היה יוצר ביניהם חיץ גדול הרבה יותר.

עד שיתרחשו "חילופי המשמרות", כהגדרתה של לואיז הפונדקאית, הרגע שבו האדם שגידלה בגופה ייצא מתוכה ויימסר להורים שיגדלו אותו, סקאל מנסה לדמיין את העתיד שאליו תיוולד בתו וכותב אל בינה, הבינה המלאכותית, שיהיה לה, כנראה, חלק גדול מאוד בעיצוב חייה של אותה בת. הוא מנסה להסביר לה, וכמובן לעצמו ולבתו העתידית, מהי אנושיות: "חשוב שתהיי מודעת לכמה דברים עקרוניים שמאפיינים אותנו, בני האדם". הניסיון להסביר במלואם מושגים כמו חרדת מוות, משיכה מינית, געגוע, זמן, כאב, זיכרון ושכחה הוא, כמובן וכפי שהוא מודה, אבוד מראש, אבל גם הכרחי, אם מול המכונה שברא האדם ואם מול האדם החדש ההולך ונברא בחייו, ומאותה סיבה: סיפורי בריאה כוללים תמיד את החשש שהבורא יאבד שליטה על מה שברא, שמשהו ישתבש.

סקאל מדבר רבות על הפחד משכחה, הידיעה שיכול להיות שאיש לא יזכור אותו ואת מה שעשה בעולם, מכל מה שכתב ואמר. בהקשר הזה הוא משתמש במילים קשות: להישמט, להימחות, להיעלם. מדבריו עולה כי החרדה הזו, תודעת המוות, הידיעה שהוא כלוא בגוף ההולך ומתכלה, מעניקה מבחינתו משמעות ליצירה, "לכל חוויה, לכל מפגש, לכל רגש", ומן הסתם גם להולדה. אם בינה, המכונה, תזכור אותו, ו"משהו מהייחוד המסוים שלי יהיה חקוק בך", הרי ברור שגם בתו עתידה לעשות זאת. בעצם, הוא אומר, משהו מטביעת האצבע הייחודית שלי יישאר בך, בתי, וכך לא איעלם לגמרי.

סקאל אינו כולל בספר את תשובותיה של בינה. מותר להניח שזה משום שהבינה המלאכותית יצרה, בתשובה להתחבטויות, להרהורים, לביטויי הרגשנות - תשובות לקוניות ותבניתיות. ובכל זאת, כשהוא שואל "איך בכלל אפשר להוליד ילד או ילדה חדשים כשהעולם קשה ואכזרי כל כך?", מסקרן היה לראות מה ענתה, אילו נתונים נשלפו מן המאגר של מי שאט־אט הופכת למקור המידע וההבנה הראשון של רבים מאיתנו, ומחליפה אותם הורים, גשמיים או רוחניים או תרבותיים, שיכלו לתת לנו תשובה ייחודית וחד־פעמית.